ארכיון תגיות: תרגומים

שני תרגומים לדארין

אתמול בערב נערך בחנות "סיפור פשוט" בת"א כינוס בסימן מחאה על מעצרה של המשוררת הפלסטינית דארין טאטור. כבר שבעה חודשים שטאטור מהכפר ריינה שבגליל נמצאת במעצר, שלושה חודשים בכלא וארבעה חודשים במעצר בית, בעוון שירים שכתבה

דארין
דארין טאטור

העננה הסמיכה של השליטה הצבאית בשטחים מלווה את חיינו כבר כמעט חמישים שנה. בתקופה האחרונה מתבהרת ביתר שאת העובדה כי לא ניתן להתמיד בשליטה שכזו בלא לנקוט באמצעי תחזוק וקיפוח קשים. אין כיבוש נאור. הברור מאליו מעולם לא היה ברור יותר.

מעצרה של דארין טאטור לאור תוכן שיר המחאה הקשה שכתבה הוא צעד נוסף הרחק אל מעבר לקו האדום שנחצה כבר מזמן. לא ניתן לשלוט על אחר מבלי לאבד צלם. לא תתכן ישראל מוסרית כל עוד הכיבוש ממשיך. השלכותיו מחלחלות לפנים ישראל ומכרסמות בכל תחום מתחומי החיים, החל מסולידריות חברתית, כלה בפריצות כלכלית ועד לערעור לגיטימציה בינלאומית. כל אלה מבעים שונים לחברה אלימה אשר עיוורת להשלכות מעשיה שלה.

להלן שני שירים שתרגמתי עבור ערב המחאה. אלו הם שירי תפילה של לאונרד כהן. אני מוצא בהם קול כן ועמוק אל נוכח כל אלימות, כמו גם את הצורך בביטוי צלול נגד שליטה על אחר. כולי תקווה שרבים נוספים יצטרפו להתנגדות לשליטה הצבאית בשטחים ולמעצרם של אנשי רוח פלסטינים כמו ישראלים.

***

 

נולדתי בשלשלאות / לאונרד כהן (תרגום: איתן בולוקן)

נולדתי בשלשלאות אך הוצאתי ממצרים
הייתי תחת נטל אך הנטל בוטל
אלוהים איני יכול עוד לשמור זאת בסוד
ברוך הוא השם, יהא השם מהולל

נמלטתי עד קצה ים אדיר של צער
נרדף על ידי פרשיו של משטר אכזר בחשכתו
אך המים נבקעו ונפשי חצתה הלאה
החוצה ממצרים, מחוץ לחלום פַּרְעֹה

מילת כל המילים, מידת כל המידות
ברוך הוא השם, יהא השם מבורך
כתוב על ליבי באותיות יוקדות
זה כל שאני יודע, לא יותר מכך

כך בבטלה עם נשמתי שמעתי שאתה זקוק לי
עקבתי בתשומת לב, אך חיי נותרו זהים
ואז הראית לי היכן נפצעת
בכל אטום השם שבור לרסיסים

אבדתי בדרך, אהבתך כה מבלבלת
כל המורים אמרו כי אני הוא האשם
אך באחיזתה של אשליה סוערת
אי-ידיעה מתוקה מייחדת את השם

מילת כל המילים, מידת כל המידות
ברוך הוא השם, יהא השם מבורך
כתוב על ליבי באותיות יוקדות
זה כל שאני יודע, לא אקרא יותר מכך

שמעתי את הנשמה נגלית בחדרי געגוע
והמשקה המר מוּמתק בגביעי האבן הטובה
אך כל סולמות הלילה נפלו ארצה
כעת רק חשכה מרוממת את הכמיהה

מילת כל המילים, מידת כל המידות
ברוך הוא השם, יהא השם מבורך
כתוב על ליבי באותיות יוקדות
זה כל שאני יודע, לא אקרא יותר מכך
*

גרמת לי לשיר / לאונרד כהן (תרגום: איתן בולוקן)

גרמת לי לשיר
למרות שהחדשות רעות
גרמת לי לשיר
השיר היחיד שיכול להיות

גרמת לי לשיר
מאז שהנהר יבש
גרמת לי לחשוב
על מקומות רחוקים מכל חשש

גרמת לי לשיר
למרות שהעולם אינו
גרמת לי לחשוב
שאשמח להיות איתו

גרמת לי לשיר
למרות שזה חסר תקווה
גרמת לי לשיר
מזמור הללויה

גרמת לי לשיר
כמו אסיר עמוק בתא
גרמת לי לשיר
כאילו החנינה כבר בתיבה

גרמת לי לייחל
שתתמיד אהבתנו הקטנה
גרמת לי לחשוב
כמו אנשים מעת קדומה

*

"קורת השער" של אלכס בן ארי – מתוך ערב ההשקה

בשבוע שעבר השתתפתי בערב השקה ל"קורת השער" (הוצאת מוסד ביאליק) – ספרו החדש של ידידי אלכס בן ארי. השמחה הייתה כפולה: ראשית, ספרו של אלכס מוקדש כולו לשירת הייקו שכתובה בעברית צלולה ורגישה הנוגעת היטב לחיינו כאן. שנית, הערב אפשר לי ולחברים נוספים שכותבים הייקו (ועל הייקו) בבלוג "ירח חסר", להיפגש ולדבר על עדנה מחודשת לסוגה בישראל של השנים האחרונות. בערב דיברו אלכס בן ארי, ליאת קפלן, יובל אידו טל, דרור בורשטיין ואנוכי.

קורת השער

שירי ההייקו היפים של אלכס, שנערכו על ידי ליאת קפלן, מציגים בפנינו עולם חי של שירה עברית מינימליסטית. ביחס הפוך לאורכם של השירים, מרחב התחושות שעולות מהם הוא עשיר עד מאד. אמנות ההייקו היא כזו: מילים בודדות משלחות לאין-קץ משמעויות, אין-קץ רגשות. מילים מועטות הנרקמת בלבו של הקורא בשלל משמעויות ודרכים, אך גם מתקפוֹת את אותה התמונה האחת שהוא מזהה עם הקריאה הראשונה. החיוניות הזו, שמרוקנת את תמונת השיר אך בד-בבד מתקפת אותה, ניכרת היטב בשירתו של אלכס.

בֵּין עַרְבַּיִם שֶׁל סְתָו
מַאֲרִיךְ את דַּרְכֵי
שֶׁלֹּא לַצֹּרֶךְ    [א. בן ארי]

גּוֹסֵס כֹּל הַלַּיְלָה
תַּחַת הֵשִׂיחַ
גְּמַל שְׁלֹמֹה גָּדוֹל  [א. בן ארי]

רבים התדיינו בעבר ורבים נוספים יתדיינו בעתיד על אודות הצורך בהקפדה ובשמירה על המבנה המסורתי של ההייקו בעת המעבר לעברית – כך שהמבנה ישאר בתבנית של שלוש שורות המורכבות בסדר הברות של 5-7-5. מקריאה קרובה ב"קורת השער", ניתן לקבוע שאלכס אינו "דתי" בנוגע לעניין זה, וטוב שכך. ישנם שירים בהם יחס ההברות נשמר בצורה מלאה, אחרים בהם היחס קרוב לצורתו המלאה, וישנם רבים נוספים בהם היחס חורג לגמרי מהתבנית.

צמצום ההייקו לכדי תבנית ההייקו הוא למעשה צמצם המבע האמנותי לכדי תבנית מלאכותית לו – צמצום שגדולי משוררי ההייקו לאורך ההיסטוריה חתרו תחתיו פעם אחר פעם. כמה מהמשוררים האהובים ביותר חרגו מהתבנית המסורתית לטובת שחרורו של המבע החי של השיר. הם הסבירו את ההייקו במונחים של "רוח ההייקו" ו"טבע ההייקו" – ביטויים שבאו להדגיש את הממדים האוֹמנותיים ולא רק האמנוּתיים של הסוגה.

מצד שני, חשוב לזכור כי זו עובדה שבדיוק אותם משוררים גדולים אשר השתחררו מעול התבנית הם אלה אשר למדו אותה היטב לאורך השנים. ולא רק שלמדו היטב, אלא גם עברו ניוסיונת גדולים בה, בחשו בה מכאן ומכאן, התמידו ולמדו אותה, ויותר מכל – כיבדו אותה. רק אז, לאחר כברת הדרך הארוכה הזו, הם באו וטענו כי טבעה של השירה אינו מוגבל לתבניתה של השירה. בדומה למעשה הדתי, עושה רושם כי פריקת עול המסורת אינו מתרחש בלא הכרת העול על בוריו.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, כל אדם העוסק בכתיבה, ובמיוחד בשירה, יכול להעיד עד כמה עצם ההתעסקות הזו, העיון החוזר והנשנה בטיוטות ובשיקולי העריכה – הם אכן חשובים לאין ערוך, אך ישנה נקודה בה אומרים די. נקודה קשה ואכזרית שאין לה מתכון. סוגת ההייקו – בשל קוצרה ותביעתה לספונטאניות – משקפת זאת היטב. היא מזכירה עד כמה כל עשייה, ווודאי שאמנותית, חורגת מכל ידע על אודות אותה עשייה. באופן שמזכיר רעיונות המצויים במסורת הזן-בודהיסטית, כתיבת הייקו היא ספונטאנית אך גם מחושבת. מיומנות נרכשת, אך גם ביטוי רגעי המשוחרר מכל ידע. כך שהייקו הוא "אמצע" שכזה. אכזר ויפהפה.

לַיִל קַיִץ כָּבֵד
קָפוּא בִּתְנוּחַת אָצָן
יִשֵּׁן בֶּנִי הַקָּטָן     [א. בן ארי]

חֲצוֹת לַיִל שַׁבָּת
נוֹגֵס לְבַדִּי
מַנְגּוֹ אַחֲרוֹן שֶׁל הָעוֹנָה   [א. בן ארי]

*

בערב ההשקה דיברתי, בין השאר, על אודות אותה "רוח הייקו". אותה איכות חיונית שלא ניתן לסכם. בהקשר זה סיפרתי, לדוגמה, כי כשביקשו ממשורר ההייקו הפני אִיסָא, בן המאה ה-18, שיתן הנחייה כלשהי שתעזור בכתיבת שירה, הוא השיב: "פשוט דעו היכן לעצור".

בשונה מסוגות אחרות, הייקו אינו מסָפֶּר ואינו בוחש. הוא תמונה אחת, לעיתים שתים. מדוייקות וחותכות. דלת פתוחה למסדרון. מדף ספרים ריק. לחות הכוס במגע עם השולחן. פליאה ותמיהה שלובים בו בבהירות גדולה.

כך ש"לדעת מתי לעצור" פירושו לאפשר לעצמך, ככותב/ת, לשמוט ידע, לשמוט סיפורים, לשמוט את ה"עצמי" מהשיר ולהותיר אותו לקורא. "לדעת מתי לעצור" פירושו לכבד את ההתרחשות עצמה, מבלי להטריח אותך או את הקורא בסיפורים על אודות אותה התרחשות. מכאן גם שלדעת מתי לעצור פירושו לכבד את הקורא. המשורר מפנה את עצמו מן השיר ומותיר אותו לקהל. המשורר שם, וודאי, אך הוא עוצר.

דבר נוסף שהזכרתי בהמשך לאמירתו של איסא, היא אמירתו המפורסמת של מורה הזן דוֹגֶן, בן המאה ה-13. דוגן כתב שירי טאנקה רבים והשפיע, בדרכו, על עיצוב האסתטיקה שחלחלה מסוגת הטאנקה במעבר אל  סוגות השירה הקצרה. באחת מהביוגרפיות המסורתיות שלו, מסופר כי כשהקריא משיריו לשליט הצבאי הבכיר ביותר ביפן של אותה התקופה, הוֹג'וֹ טוֹקִיוֹרִי, הוא נשאל בדבר משמעותה של השירה הזו: מה העניין בה? מדוע הסגנון הזה? דוגן השיב כי שירתו מבטאת את "המופלא שבמובן מאליו". אתם רואים את איסא מהנהן בצד?

ברבות הימים, זוהתה תשובה זו של דוגן עם אופן הגדרתו את תרגול מדיטציית הזן שלימד, מדיטציית הזאזן, אך בד-בבד יוחסה גם למהות כתיבתו הפואטית. זיקה זו בין תרגול הישיבה למעשה כתיבת השירה היא עובדה מעניינת. שתיהן מזמינות את האדם לפקוח עינים אל מה שישנו. להכיר בו ולשהות בו גם אם מענג, גם אם לא נעים כלל וכלל.

שירתו של אלכס מבטאת את האיכויות הקלאסיות אלה היטב. בכך היא נציגה ראויה וחשובה בקרב התעוררות סוגת ההייקו העברי כפי שניכרת בשנים האחרונות. משמח מאד לדעת כי "רוח ההייקו" נושבת גם בישראל של כאן ועכשיו. כאמור, זה לא דבר חדש – היו וישנם משוררי הייקו נהדרים שפועלים בקרבנו מזה שנים רבות, אך עדיין יש בשירתו של אלכס תחושה רעננה שמתקפת מחדש את עצם הרלוונטיות של הז'אנר למרחב השירה העכשווית. כן, במיוחד כעת, כשתרבות – ועל אחת כמה וכמה שירה – נחשבים למילות גנאי, לטורח ולא לסגולה, טוב שמתעוררת לה סוגה רעננה, קצרה וקולעת, שפונה בפתיחות לחיינו כאן.

לאחרונה נאמר רבות ונכתב רבות בדבר התרעומת (המוצדקת) של האמנים. היו אף שאמרו כי ראוי שיגיבו בחריפות לכל מה שקורה, שיבעטו ויצעקו, ושאולי אפילו ישבתו. מצד שני, הנה לפנינו מענה אחר. מענה שכל מהותו הוא המשך העשייה, המשך הכתיבה והמשך היצירה.

"קורת השער" הוא ספר שמעיד על המשך עשייה תרבותית בצורתה של סוגה צנועה ואולי אף אזוטרית, אך עדיין – עשייה. לא ניתן להיוותר עיוורים לבליל הרעש שרוחש מסביבנו ובתוכנו, וגם אין להמעיט בערכן של בעיטות וצעקות, אך לפחות לרגע זה "קורת השער" מחזיר אותנו אל היצירה עצמה – לשמה – ויש בכך תשובה גדולה. הן פוליטית הן רוחנית.

דְּמָמָה שֶׁל צָהֳרֵי קַיִץ
אֲנִי חֻלַּק עִם אֲבַטִּיחַ
אֶת קְרִירוּתוֹ     [א. בן ארי]

*

לוידאו מלא של ההשקה לחצו כאן.

פתיחת שתי סדנאות: שירת הזן ומקורות המיינדפולנס

בסוף חודש מאי ובתחילת יוני אלמד בשתי סדנאות שנוגעות, לטעמי, ביסודות ההגות, האמנות ובעיקר התרגול הזן בודהיסטי. כאן למטה תוכלו למצוא את כל הפרטים.

1. "מיינדפולנס בבודהיזם ובמערב" (המרכז הבינתחומי)

מה בין ישיבה זקופה לתשומת לב?
מה בין תשומת לב ודממה?
מה בין דממה וקידה?
הדלקת הקטורת?
סידור כרית הישיבה?
ומה בין כל אלה לבין תרגול המיינדפולנס הפופולארי?

שאלות מרתקות אלה תעמודנה במרכזהּ של סדנה בה אלמד בסוף חודש מאי הקרוב, בארגונו של "מרכז מודע" שבביה"ס לפסיכולוגיה של המרכז הבינתחומי. הסדנה מורכבת משלושה ימי לימוד בהם יחקרו היביטיה ובסיסיה המסורתיים של שיטת המיינדפולנס – בעיקר לאורן של מסורות התהרוואדה והזן.

שני המפגשים הראשונים, בהנחייתם של ד"ר קרן ארבל וד"ר אסף פדרמן, יוקדשו לבירור הקשר שקיים בין מסורת התהרוואדה לבסיסי שיטות המיינדפולנס. המפגש אותו אני אלמד (יום שישי ה-22 במאי), יוקדש לבירור יסודות מסורת הזן, ובעיקר זה היפני, וזיקתם אל שיטת המיינדפולנס.

לפרטים מלאים ולהרשמה – לחצו כאן.

קידה

 

2. שירת הזן: מהמקורות הקלאסיים ועד לפריחה במערב

מילות רעל, פואטיקת בדידות, שירת מוות ועולם התשוקות – אלה הם מקצת מחומרי הגלם שהבעירו את שירתם של גדולי מורי הזן לאורך מאות בשנים ותרמו רבות להפיכתה של מורשתם הרוחנית לכה פופולארית, הן במזרח הן במערב.
שירת הזן חוגגת את האנושי: את רגעי הנחת וטרוף התשוקות. היא מתארת את קורותיו של האדם, בין אם נזיר, איכר או צעירים וצעירות בטוקיו של ימנו. אך מעבר לכל אלה, שירת הזן עומדת בסימנם של השתיקה והדממה – הצללים והשקט. היא מבטאת את הזיקה המתמדת שבין שתיקה ורעש, דום ותנועה – אותם מרכיבים בסיסיים לכל מעשה של הבעה אמנותית. בדיוק כך גם נקשרת שירה זו אל מדיטציית הזן כפי שנלמדה בסין ויפן והפכה פופולארית גם במערב.

בסדנת "כתבי השתיקה", שתפתח בתחילת יוני בחנות "סיפור פשוט" שבנווה צדק, נכיר בצורה מעמיקה את המקורות ההיסטוריים, הפילוסופיים והאסתטיים של שירה זו, ונבחן את הדרכים בהן השפיעה על יצירתם המודרנית של משוררים שונים במערב. במפגשים האחרונים – ותוך המשך הלימוד – נקדיש זמן להתנסות מעשית בכתיבה ברוח הסוגות השונות בהן נפגוש.

משך הסדנה הוא עשרה מפגשים בני שעתיים, והיא אינה מצריכה ידע קודם.  המפגשים יערכו בימי שני בין 19:00-21:00. המפגש הראשון יתקיים ביום שני, ה-1 ליוני.

סדנת כתבי השתיקה

תכנית המפגשים:

1. יסודות פילוסופיים לזן – דרך האמצע בין חכמה וחמלה.
2. "סגור את פיך ואמור מילה אחת" – הבעה ושירה במסורות הדָּאוֹ והצָ'אן.
3. "דברים נגמרים" – תפיסות של יופי בשירה היפנית הקלאסית.
4. "תעתוע הסוף": שירת הזן של המורה היפני דוֹגֶן.
5. "חמור עיוור": שירתו של מורה הזן אִיקְקיוּ.
6. "קערה עזובה": שירת הבדידות של הנזיר ריוֹקָאן.
7. "מכתם הסוף": על שירת הייקו ושירת המוות בזן היפני.
8. "כסא בשלג" – ריאליזם ומיסטיקה בשירת ווהלן, נורמן פישר וג'יין הירשפילד.
9. "זן במונטריאול וחכמת השכרות" – אירווינג לייטון, גארי שניידר וליאונרד כהן.
10. "פזמון הכּמיהה": שירת הזן של ליאונרד כהן.

לפרטים מלאים ולהרשמה – לחצו כאן.

 

"השתנותם של עננים": שירתו של טָקַאשִינַה רוֹסֶן רוֹשִי

טָקַאשִינַה רוֹסֶן היה ממורי הזן הגדולים של תחילת המאה העשרים. הוא נולד במחוז פוקושימה בשנת 1876, ועשה את דרכו באימון ובלימוד עד שהפך למורה הראשי של מנזר אֶיהֵיגִ'י – המרכזי לאסכולת הסוֹטוֹ.

טָקַאשִינַה היה מלומד מחונן. כמו רבים לפניו, גם הוא למד באוניברסיטת הסוֹטוֹ זן שבטוקיו, זו אשר הפכה ברבות הימים לאוניברסיטת קוֹמָאזַאוּוה. הוא הצטיין בלימודי הסינית, והתמחה בכתיבה תמה ובחיבור שירה. בשנת 1916 הפך למורה הראשי במנזר אֶיהֵיגִ'י, ולמעשה למנהיג של אסכולת הסוטו, שהפכה פופולארית יותר ויותר עם תחילת המאה העשרים.

טָקַאשִינַה אהב לכתוב. לא היה בליבו ספק בדבר נחיצותה של המילה הכתובה כדי להקנות השראה לתלמידיו. באוספי השירה שהותיר אחריו נמצאים כמה מהיפים שבשירי זן של המאה האחרונה, וכן אוספי הדרכה מגוונים לתרוגל הזאזן.

בשנת 1965, מיד בתום תקופת אימון הקיץ, ושלוש שנים לפני מותו, כתב טָקַאשִינַה את השיר הבא.

生死

憐む可し

雲の変更

迷途、覚路

夢中に行く

唯だ一事を留めて

醒めて猶、記す

深草の閑居

夜雨の声

לידה ומוות

לא ניתן שלא לכאוב

את השתנוּת העננים

דרכֵי התעתוע ונתִיבי הערוּת

להלך בתוך חלום

לשהות בדבר אחד

לפקוח עיניים ולזכור

התבודדות במחוז פוּקָאקוּסה

קולו של הגשם בלילה

(תרגום: א.ב)

*

高階瓏仙禅師-米寿紀念写真 Takashina Rosen Eiheiji Abbot
טקאשינה רושי

כותר השיר: "לידה ומוות" / "לידה-מוות" (יפנית: שוֹגִ'י), הוא אחד מהנושאים  המרכזיים והחשובים ביותר הנלמדים במסורת הזן, ובכלל בדהרמה לגוונייה. טָקַאשִינַה מצביע במילותיו על עובדת התחושה שמלווה עם ההבחנה בסוגייה זו – קיומו של העצב, אותה תחושה בלתי נמנעת אל מול ארעיות העולם. המילה המתורגמת כאן כ"עצבות", היא במקור הפועל אָוַוארֵמוּ 憐む, שיכול גם להתרגם גם כ"תוגה", "רחמים" ואף "הזדהות". אָוַוארֵמוּ מצביע על מרחב של תחושות – אלה שעולות בעת פרידה, למשל.

חלקו השני של השיר הוא על אודות "הדבר האחד". עושה רושם כי כוונתו של טָקַאשִינַה היא לתרגול הישיבה, הזאזן, אך כפי שנהוג במסורת הסוטו, ישיבה אינה רק צורת הישיבה, אלא בכל רגע ורגע ובכל תנוחה ותנוחה. כך כל דבר הוא "הדבר האחד".

את האמת הפשוטה הזו מלמדת ישיבת הזאזן – הצורה האחת. כך שהתרגול כאן אינו מוגבל לצורה אחת מסויימת, אך הצורה המסויימת היא ה"שער" דרכו נחשפים לאי האיחזות בצורה. כך "עוצרים בדבר האחד" מבלי לאחוז בשום דבר. זו גם משמעותה של נדיבות.

מילותיו האחרונות של טָקַאשִינַה, בהן מוזכר מחוז פוּקָאקוּסה, מצביעות על מקום ההוראה הראשון בו כונן המורה הגדול דוגן קהילה נזירית לאחר שובו מסין. דוגן שהה בפוּקָאקוּסה מספר שנים במהלכן כתב את יצירותיו הראשונות שהיוו את תחילת אוסף "אוצר עין הדהרמה האמיתית" (יפנית: שוֹבוֹגֶנְזוֹ 正法眼蔵).

שירו של טָקַאשִינַה נוגע ללב. יש בו חיות הגדולה וגם מנוחה גדולה. יפה במיוחד השימוש שטָקַאשִינַה עושה בפועל "לזכור" (יפנית: קִיסוּ 記す). ה"זיכרון" כאן אינו מצביע אך ורק על רישום הכרתי של אירועי העבר, אלא יש בה גם מן הנוכחות בהווה.

כאן גם המקום להזכיר כי אחד מהפירושים לתרגול המכונה "סָאטִי" (מדיטציית תשומת לב) – מן הבסיסיים והמוקדמים שבתרגולות הבודהיסטיות, יכול להתרגם גם  כ"הזכרות", קרי: לזכור את עכשיו; לזכור את כאן. השיר הוא ללא ספק התבוננות זוכרת שכזו, נוכחת ונדיבה אל עובדת ארעיותו של העולם. נוכחות עם כל מה שאינו עוצר לרגע.

 

生死可憐-高階瓏仙禅師九十翁
השיר בכתב ידו של טקאשינה רושי