להטות אוזן ביתר שאת

כמה הרהורים על מצוקה כלכלית בעקבות התכתבות עם קוראי האתר, שהיו אדיבים ופתוחים דיים כדי לשתף אותי במחשבותיהם. 

1 – יש קשר בין חסך ואף עוני ליכולת הערכה. יש זיקה עמוקה בין היכרות קרובה עם חוסר להערכת המעט שיש. ההערכה הזו, המקפלת בתוכה הכרת תודה על שישנו, אינה אידיאליזציה רומנטית למעלה רוחנית נוסח "העשיר השמח בחלקו". ההערכה שאני מדבר עליה היא פרי תובנה ריאליסטית כי המעט שיש לנו, כל אותן וודאויות זעירות הרוקמות את שבריריות היום-יום, יכולות להילקח באחת. לכן אנו מעריכים אותן. מצבי חסך מתמיד ועוני מבהירים שלהיות מסוגל לומר על משהו ש"הוא יקר לליבי", פירושו להכיר בכך שעצם קרבתו מוטלת בספק; שהיקר ביותר לנו הוא גם החומק ביותר מאתנו, בדיוק מפני שרירותיות קרבתו. יתכן ואחד מהדברים שמאפיינים אהבה הוא הכרה בשרירותיות הזו והנכונות להתקרב למרות, ואלי בזכות, ידיעתה. 

2 – מצבי חסך ועוני נוטלים מאתנו את טווח הטעות. אין "שוליים" של ביטחון וכל שגיאה או חריגה גוררת אחריה השלכות כבדות, לעיתים לא פרופורציונאלית. היעדר השוליים הוא היעדר האפשרות לטעוּת. היעדר האפשרות לטעוּת הוא גיוס מתמיד לתחזוקת ההווה. בצורה קפקאית ממש, עוני הוא מאבק מתמשך שעניינו תחזוקה מתמדת במטרה להימנע משגיאה. עוני הוא הימנעות שהופכת תכלית בפני עצמה. נהיים מאד מיומנים במציאת הצדקה לצמצום נוסף. צמצום שהופך עם הזמן לוויתור.

3 – היעדר השוליים מבהיר כי עוני אינו רק היעדר משאבים, אלא היעדר האפשרות לדמיין עתיד אחר. זאת מפני שדמיון מצריך את טווח הטעות. עוני מבייש את האדם מפני שהוא נוטל ממנו את אפשרות הדמיון והתהייה בדבר עתיד אחר. אחד המשאבים הנחוצים ביותר ללב האנושי הוא התכנותו של עתיד, כלומר ההנחה שיש משמעות לקשיים אותם אנו חווים וכי מחר יכול להיראות אחרת. עוני ממושך חותר תחת מתן אמון במחר. חסך גדול ועוני מדלדלים את משאבי הרוח והריק שנוצר מתמלא במאגרים אחרים כמו תקוות שווא, התכחשות וטינה עצמית.

4 – כיום יש פיתוי גובר והולך להאשמת הקורבן, בעיקר לאור מצוקה כלכלית. אנו חיים בעידן שמאדיר את ה- Self-made man שיודע מה שהוא רוצה ולוקח אותו. האידיאולוגיות המובילות כיום, למשל רנסנס השמרנות ומגמות ליברטיאניות, נוטות להאדרה של אידיאליזם סובייקטיבי השולל את השפעת הנסיבות החברתיות והכלכליות על יצירת מצוקה כלכלית, ומשליך את האשם על תודעתו או גישתו הפנימית של העני. מקס ובר כתב על כך כבר ב"אתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", אך כיום מצבו הכלכלי של אדם נחשב לעדות להלך נפשו ומצב תודעתו, גם בלא קשר לתפיסתו התיאולוגית. אתה עני? זה "עליך". אני חושש מאד מביזוי גובר והולך של מצבי מצוקה בכלל ועוני בפרט, מתוך התכחשות או הקטנה מכוונת לנסיבות הכלכליות והחברתיות שמחוללות אותם.

הפילוסוף האמריקאי קורנל ווסט נוהג לומר בהרצאותיו: "הקריטריון לאמת הוא לתת לסובלים לדבר". במיוחד בימים כשלנו, בין גלי מגפה עיקשים, חוזרים ונשנים, טוב להטות אוזן ביתר שאת. 

–