קטגוריות
אקטואליה כללי

תשובה לשאלה: בין אתיקה וחינוך

אֶוּנַפּיוֹס (Eunapius), מאה חמישית, "חיי הפילוסופים והסופיסטים" (תרגום: רון ניולד):

אָידֶסִיוּס היה נעים הליכות וקרוב לעם. לאחר תחרויות הנאומים נהג לצאת ולטייל בפרגמון בלוויית תלמידיו המעולים ביותר. הוא שאף להטמיע בנפשותיהם רגש של הרמוניה ושל אחריות כלפי המין האנושי; כאשר ראה אותם עולבים, מתנשאים ומתגאים בדעותיהם, וכאילו פורשים כנפיהם מעלה אף יותר מאיקרוס, היה מנחה מסלולם מטה – לא אל הים, כי אם אל הארץ, אל החיים האנושיים. אם פגש ירקנית, הוא נהנה מכך, הוא נעצר לשוחח עמה על המחירים, על הכסף שהרוויחה, על גידול הירקות. הוא נהג באותה הדרך עם אורגים, נפחים או נגרים. 

תרגומי מתוך המהדורה היפנית של "וימלקירטי נירדסה סוטרה", כפי שמופיעה אצל:

Nakamura Hajime 中村元, trans and ed., “Yuimagyō 維摩経 (Vimalakīrti-nirdeśa-sūtra).” in: Daijō Butten 大乗仏典 (Tokyo: Chikuma Shobō, 1983), 10.

כדי לנהוג בשלום עם הסובבים אותו, וִימָלָקִירטִי נפגש עם קשישים וצעירים, ותמיד פנה אליהם באדיבות. הוא עסק במגוון מלאכות, אך לא מתוך כמיהה לרווח או לצבירת הון. כדי ללמד את הבריות, וימלקירטי פקד צמתים סואנים ופינות רחוב. כדי להגן עליהם, הוא פעל למען צדק ואף מצא דרכו לפקידוּת והנהגה. כדי ללמד את הילדים, הוא פקד מעונות נידחים ובתי ספר. הוא נודע כראשון מבין הגבירים, וזאת מפני שהדגים את בכורתה של האמת. הוא נודע כמופת לבעלי נכסים, וזאת מפני שהתנהל בלא תאוותנות כוחנית. הוא נודע כראשון מבין הלוחמים, מפני שטיפח סבלנות, נחישות ואומץ. הוא נודע כראשון מבין האצילים, מפני ששמט גאווה, יוהרה ושחצנות.

מתוך מאמרה של מארי ריזר, "חשיפת הקוריקולום החבוי" (בתרגומי): 

כיצד ללמד אדיבות? אני יכולה לנהוג באדיבות. אני יכולה להיות אדיבה ולנהוג בדרך ארץ עם תלמידיי. במקום לפקוד עליהם, אני יכולה לומר להם "בבקשה" ו"תודה" ובכך להדגים בעצמי את ההתנהגות הראויה. כיצד ללמד על אודות חשיבותה של חמלה? אוכל לנהוג בחמלה. אשים את עצמי בנעליו של אחר, ככל שאוכל. אשאל את תלמידיי האם הם מסוגלים לדמיין כיצד האחר מרגיש במצב של קונפליקט או כאב? אוכל לנסות להיות רגישה מספיק כדי להבחין בפחד ובבדידות, ולהציע להקשיב לכאב ולטפוח על השכם. 

קטעים אלה מדגימים רגישות פדגוגית שניתן לכנותה "ניאו-קלסית". חינוך הומניסטי הרואה בדוגמה אישית וכבוד הדדי את הבסיס לקשר שבין מורה ותלמיד, בין אדם וחברו. בתקופה בה הפדגוגיה נבלעת לשפה המדעית, ואף יותר מכך הטכנולוגית, טוב לזכור את מה שאריסטו לימד בספר השני של "האתיקה הניקומאכית":

"את הסגולות הטובות קונים אנחנו לעצמנו מתוך שנתחיל להפעילן […] הרינו לומדים אותם אגב עשייתם, כדרך שמתוך בניית בתים נהיה לבנאים, ומתוך שננגן בכינור נהיה לכנרים. באותה דרך עצמה נהיה לאנשים הגונים." (תרגום ליבס, עמ' 40). 

באחת ההתכתבויות האחרונות עם קוראי האתר, נשאלתי מה ההבדל בין אתיקה וחינוך. זו כמובן שאלה רחבה ועמומה מאד, שהרי למה הכוונה ב"אתיקה" ולמה הכוונה ב"חינוך"?

ובכל זאת, ניסיתי להשיב ולו בכמה מחשבות: בתקופות קדומות, החציצה בין השתיים היתה קלושה, אם בכלל. למשל, באוסף "ענייני מוסר" (Moralia) מאת ההיסטוריון והפילוסוף פּלוּטַרכוֹס, בן המאה הראשונה, כונסו יחדיו אמרות חכמים, תקנות מוסר, אנקדוטות וסיפורי מלכים וכן הצעות קונקרטיות לחינוך הנוער. ככלל, לא היה ניתן לדבר על לימוד מעמיק (paideia) ללא דגש על צידוד בסגולות טובות (arete).

כך גם במסורת הניאו-פלטוניסטית המאוחרת יותר: אתיקה היתה חלק בלתי נפרד מתהליך החניכה של התלמיד. היא היתה כרוכה בכל דרישה אחרת, עד כדי שפלוטינוס זיהה את היפה עם האופי היפה, עם שיקול הדעת ועשיית הטוב. וכך גם אצל הסטואיקנים ואף בסכולסטיקה של ימה"ב. כמובן, אפשר גם להזכיר כאן את אוסף "התקנות הצלולות" שנלמד במסורות הזן בארצות מזרח אסיה, שמראה כיצד האופן בו נרכש הידע הפנימי (ולעיתים האזוטרי ביותר) למסורת, תמיד כרוך בידע הגלוי והמידי ביותר: צורת ההיות הראויה כפי שנתפסת בקהילה נתונה. כמובן, גם מסורת קונפוציוס מהווה דוגמה מובהקת לכך. 

כך, כפי שאני מבין, הלקח המרכזי ששכחנו או הדחקנו, הוא שחינוך אינו חנופה לתלמיד. מסורות העבר מלמדות שחינוך הוא קודם כל הצבת אמות מידה; דרישה והצבעה אל הראוי. הצבעה כזו דורשת מיומנות, ניסיון חיים ויותר מכל: דוגמה אישית. לכן לא יתכן חינוך אל הראוי אם המורים זוכים ליחס שאינו ראוי. לא יתכן חינוך אל הראוי אם האתוס החינוכי המכונן לחברה הוא כוח הזרוע, עומק הקשרים או עומק הכיס. התלמידים מיד חשים בזה. חברה שמרסקת את מעמד המורים, שבזה לאנשי החינוך והסיוע, שבורחת ממעשה החינוך אל קיצורי דרך, היא חברה שמכשילה את תלמידיה. המהלומה האחרונה בהקשר זה היא המשך פירור מדעי הרוח בתיכונים וכיווצם הנוסף לכדי מטלות סיכום. כן, אני יודע, יעילות מעל לכל, ומה לעשות – יש דברים בוערים יותר מספרות. 

האמנם?

אני חושש שבעתיד אנו נהיה חברה שילדיה אמנם יהיו מתכנתי קוד, אשפי מכירות, קוסמי נטוורקינג וסייבר, שיווק וקידום עסקי, אך הם לא ידעו כיצד לנסח את השאלות המוסריות והחברתיות שיעמדו לפתחם. זו תהיה חברה של שתיקה קיומית, של העלמות הספק ומותו של הדמיון בשעה בה העולם המתכלה זקוק לכל אלה ביתר שאת. זו תהיה חברה הסוגדת לקיצור הדרך, לעיגול הפינה, לבינוניות תהומית בכסות קדמה טכנולוגית המכורה לתמורה (לרוב כספית) מהירה. זו חברה שבה החלש, הזקן, האיטי, המופנם, ההססן, הביישן, הנוטה אל המופשט והעמום, לא ימצא את מקומו. כל אלה, כמו עולם הפרחים, הימים וחיות הבר, לא יהיו רלוונטיים. 

"ניתן לטעון שבורות עדיפה על אינטיליגנציה נטולת הנחייה אל עבר הראוי, שכן האנשים המסוכנים ביותר הם אלה שאכן יש בידם ידע אך הם נטולי כל מסגרת מוסרית. לא המחסור במידע מאיים על החברה שלנו אלא חוסר החוכמה, והיום אנו מסתכנים בכך שהתגליות המדעיות שלנו ירחקו עוד ועוד מהמצפון שלנו." (ארנסט בויאר). 

האם הכל תלוי בחינוך? לא הכל, אך בהחלט הרוב. חינוך הוא תנאי הכרחי גם אם אינו מספיק. אז האם עלינו לשוב אל החינוך הקלאסי דוגמת יוון ורמא? וודאי שלא, גם אין לנו דרך לעשות זאת. וטוב שכך. אבל יש מה ללמוד מהחינוך הניאו-קלאסי ומהקוריקולום של מסורות העבר. "שכרון העתיד" ו"היפנוט החדשנות", בהם כולנו שרויים, הגם שהנסיבות מוצדקות בעידן הקורונה, מסמאים את עיננו מלקחי העבר. וחינוך הוא קודם כל לזכור לקחים שהרי הם עתיקים, כמו חדשים-תמיד. אין לך חדשנות מרעננת יותר מדברי ימי עבר. 

למידת דקדוק בעת העתיקה (לוקה דלה רוביה)

 

קטגוריות
כללי

אי-היאחזות: האומנם?

לפני כמה ימים השתתפתי בכנס. לקראת סופו של מושב שעסק ברגשות בדתות העולם העתיק, פנתה אחת התלמידות אל אחרון הדוברים. היא אמרה לו משהו כזה (ציטוט מהזיכרון):

"מאד התחברתי למה שאמרת בנוגע לאי-היאחזות. אני באמת רואה עד כמה אני מזדהה עם הרגשות שלי כל הזמן, כאילו הם ממש אני. אני חושבת שכולנו צריכים לא לאחוז ברגשות שלנו, כלומר לא להאמין להם."

הדובר שאליו פנתה התלמידה הסכים איתה. הוא אמר לה (שוב, מהזיכרון):

"בהחלט, ההיקשרות שלנו לרגשות גורמת לכאב וצער. לכן אחת התרגולות המשותפות למסורות העבר היא של ניתוק רגשי, איפוק או השתוות הרוח. אלה מלמדים אותנו שלא להאמין למה שאנו מרגישים; לא ליפול בפח הרגש."

דבריהם הממו אותי.  אני מודה שלרגע לא האמנתי למה שאני שומע. העולם הפך אפור למדי. ואולי "נפלתי בפח הרגש"?

מסורות הבודהיזם מלמדות אותנו בחוכמתן הרבה כי היאחזות (פאלי: upādāna) היא אכן חוליה מרכזית בהתהוות הסבל. ההיקשרות הזו היא מרכיב מהותי במה שעושה אותנו בני אנוש מרגישים, ועם רגש – מה לעשות – יש גם כאבי לב. הפתרון המתבקש הוא כאמור לא לאחוז. 

האמנם?

אני חושש שרבים לא מבחינים כי מסורות העבר, כולל  הבודהיזם לסוגיו, לא לימדו אי-היאחזות כאידיאל נטול הקשר, אלא תחתיו לימדו היאחזות חלופית – כלומר אחיזה במה שראוי.

תהיה זו הדרך הבודהיסטית על מערך מרכיביה (פאלי: magga) או יהיה זה הלימוד ההלניסטי שביקש לגלם את האידיאלים השונים בחיי המעשה (יוונית: askēsis): אי-היאחזות הוא רק צדו האחד של המטבע. צדו השני הוא היכולת להבחין במה ראוי לאחוז, כלומר במה שאנו מבחינים בו כבעל ערך ומשמעות. כך שהקסם המערער, המשחרר והמרוקן של אי-היאחזות, לעולם לא נלמד לבדו. הוא תמיד לווה בתוכן פוזיטיבי. 

ואכן, בצורה שמזכירה קולות מסוימים בהגות הבודהיסטית, גם הסטואיקנים הקדומים דגלו בעמעום הרגש ובריחוק רגשי. על החכם הסטואי נאמר שהוא "חסר פאתוס" (apathia). כריסיפוס מסולי, בן המאה השלישית לפנה"ס, טען שהשחרור מרגש הוא שלב בדרך לשלווה גדולה המבוססת על חוסר היקשרות מוחלט (ataraxia). עם זאת, סטואיקנים מאוחרים כמו סנקה ומרקוס אורליאוס, טענו שהניתוק הרגשי, כלומר מעלתה של האפתיה, אינם מטרה סופית או תנאי מספיק לחוכמה. חוכמה מעשית (יוונית: phronesis) תמיד נותרה כרוכה בטיפוחו של אופי הניחן במעלת ההכלה הרגשית ואף הניתוק, אך גם בהיקשרות למה שהוחזק כמידה טובה וראויה (יוונית: areté). 

אך מה היה התוכן הפוזיטיבי שאותו דובר אמר לתלמידה בכנס? עם מה הוא הותיר אותה מעבר לקלישאה של "אל תאחזי ברגשותיך"? האם אי-היצמדות פשטנית שכזו היא הבשורה הרוחנית שנותרה היום ממסורות העבר? האם ניתוק רגשי הוא האידאל הרוחני שאנחנו מעוניינים בו? 

לצערי אני חושש שכן. כיום, הרדוקציה של תורות עבר מורכבות וסבוכות לכדי נוסחה פשטנית כמו "רק אל תאחזי", היא תופעה נפוצה. זה מדאיג מן הטעם שקלישאות שכאלה, הגם שהן מכילות כאמור גרעין מסוים של אמת, בסופו של דבר רק מוסיפות על הכאב שהן מתיימרת לרפא.

תארו לעצמכם אדם שחווה עוול גדול: מישהו הרס את ביתו ופגע בילדיו ונמלט. גם כשנתפס הפוגע והועמד לדין, הוא יצא בלא ענישה בשל קשריו וממונו. או תארו לעצמכם אדם קשיש, בא בימים, שנקלע לא עליו למצב ביש, הופקר, נבהל ומת. האם מישהו מאיתנו היה מעלה בדעתו לומר לבני משפחתם של אלה: "אל תאחזו בכאב" או "אל תיקשרו לצער"? האם יש דבר נורא יותר לומר ברגעים כאלה? 

וזה לב העניין: ההיבריס של קלישאות כמו "אל תיצמדי" או "זה תלוי איך אתה תופס את זה" מתגלה במערומיו ברגעים של עוול מוסרי; כשקורה משהו שהוא מעבר לדיון מנומס בכנס אקדמי על רגשות; כשברור שנעשה עוול שמצריך את המונח האנכרוניסטי הזה – "צדק". 

אני מדגיש את הנקודה הזו מפני שאני חושש כי בשיח הרוחניות העכשווית, התר אחר נוסחאות קסם ופתרונות מהירים, רבים עלולים להבין עקרונות עתיקים כאי-היאחזות בצורתם המצומצמת שרואה בכל רגש סכנה. אויב רוחני שמונע מאיתנו "להיות מי שאנחנו באמת", כלומר איזה "אני" סטרילי, לכאורה מעבר לרגשות. 

לכן אני מציע שיתכן ומה שחסר כעת, יותר מכל, הוא אוצר מילים שאינו חווייתי ותרפויטי. כוונתי לאוצר מילים אידאלי, כלומר כזה שיונק מן ההיסטוריה, ממיתוסים ותורות אתיות עתיקות שדורות לפנינו למדו מלקחיהם. אך היות ששיח הרוחניות העכשווית טבול כולו בטרמינולוגיה חווייתית ותרפויטית, הרי ששיח האידאלים הזה אינו רלוונטי. כעת אנו נותרים עם מערכות הפעלה דוגמת "אל תיצמד", ואלה משתרשות עם הזמן לאידיאל בפני עצמו. במובן זה, אנו שוכחים את השאלה האתית העתיקה, המבקשת מאיתנו לשים לב למה אנו נקשרים, לא פחות מאשר באיזו מידה. 

בדיעבד, אילו הייתי יכול לומר כמה מילים לאותה תלמידה, הייתי מציע לה מכל ליבי, שלא תמהר להקריב את רגשותיה. כן בהחלט – שלא תזדרז לוותר על היצמדות. שתיצמד במלוא ליבה. בתוך כך, הייתי שואל אותה בכנות מה מעורר בה השראה? מה מעורר בה תקווה ומזין את נפשה ביופי ובחוכמה? מה נקשר בליבה עם ערך עצמי ותחושת משמעות? הייתי מציע לה גם לזכור שהוויתור על היצמדות, אם לוקחים אותו ברצינות גדולה מדי, הוא בעצם הוויתור על האפשרות לאהוב. ואם היא רוצה לאהוב, אז שתדע שכן – זה יכאב וזה ירסק אותה אבל גם ילהיב ויעורר, וילמד אותה על כאב ויופי יותר מכל קלישאה ששמעה אי פעם בכיתה דחוסה מדי ובשעה מאוחרת מדי מאנשים נמהרים מדי.  

 

קטגוריות
כללי תרגום תרגומים

מבואות מתוך "להיות טוב: מבוא קצר לאתיקה"

מספר מבואות בתרגומי, מתוך ספרו היפה של סימון בלקברן: Being Good: A Short Introduction to Ethics (Oxford University Press, 2nd edition, 2021)

זה ספר מעניין ואקטואלי, במיוחד בשיקום גישה ריאלסיטית, או מעין ריאלסיטית, להבנת תפקידם של משפטי מוסר. באקלים הרלטיביסטי הנוכחי טוב לדעת שיש כאלה שלא וויתרו על קטגוריות כראוי ופסול. 

——–

  • כבני אדם אנו בעלי חיים אתיים. איני מתכוון לכך שאנחנו מתנהגים טוב במיוחד באופן טבעי, וגם לא לכך שאנו אומרים זה לזה מה לעשות בכל רגע ורגע. אנו יצורים אתיים מעצם היותנו יצורים מדרגים ומעריכים, משווים ומתפעלים, טוענים ומצדיקים. […] האופנים בהם אנו מגיבים לאירועים מושפעים מתחושת האחריות שלנו, אם אכן ישנה כזו; מנוכחותן או היעדרן של אשמה ואף בושה, ומתחושת הערך העצמי ויכולתנו להעריך את מי שאנו באים עמו במגע. (עמ' 4).
  • פילוסופיה אינה התחום היחיד העוסק במערבולות האקלים המוסרי של ימנו. אך השתקפויות העיסוק הפילוסופי האתי מבטאות שאיפה ייחודית: הניסיון להבין את מעיינות המוטיבציה, התבונה והרגש המניעים אותנו. כך שהניסיון הפילוסופי האתי הוא באיתור והנהרה של רשתות הכללים, או ה'נורמות', המאפשרות את חיינו יחד. פעמים רבות, השאיפה הפילוסופיה היא לנסות ולמצוא את המערך שעומד בבסיס ערבוביית העקרונות והתכליות שאנו מכבדים או טוענים כי אנו מכבדים. כלומר הניסיון הפילוסופי בחקר האתיקה הוא פילוסופי מעצם היותו מעשה של גילוי עצמי. (עמ' 5). 
  • אל לנו לזלזל במיתוס. מיתוסים מעניקים דוגמאות עתיקות וסמלים שמזינים את הדמיון שלנו, בעיקר באשר ללבטים מוסריים. המיתוס הוא מאגר האוֹצר בתוכו את ניסיונותיה האינסופיים של האנושות להתמודד עם עובדת המוות, עומקה של תשוקה, רגעי אושר וכן עם נוכחות הטוב והרע. […] השקפה כזאת מלמדת כי הדת והמיתוסים הדתיים אינם הבסיס לתורות אתיות, אלא משמשים כחלון ראווה לאוצר הרגישויות וריבוי ביטוייה הסמליים של האתיקה.  (עמ' 17-18). 
  • כבני אדם, אנו נתקשה מאד לחיות ללא אמת מידה מוסרית כלשהי שתתכן הסכמה לגביה. במובן זה, אתיקה היא אינה בגדר מוסד, חקיקה או רגולציה, בעלי מטרות נסתרות ומרושעות שעלינו לחשוף אם ברצוננו לזכות בחירות. אתיקה אינה יצור שנולד מתוך קונספירציה נסתרת "שלהם": החברה, המערכת או הפטריארכיה. בהחלט, ישנם מוסדות, כמו הכנסייה או המדינה, שעשויים לבקש ולהגדיר מהן אמות המידה האתיות המשותפות. עלינו לעמוד היטב על מהותה של  המורשת העתיקה של מוסדות אלה, טיבה ותפקידה, כדי להבין את המצב העניינים הנוכחי. אבל זה רק כיוון אחד בבירור האתי ואינו יכול לבטא את סוף החקירה האתית. (עמ' 52-53). 

קטגוריות
כללי

שני קורסים לקהל הרחב

באמצע פברואר אפתח שני קורסים לקהל הרחב: האחד סמינר ממושך העוסק בפילוסופיה מודרנית ושאלת האדם. הקורס השני קצר יותר, ומהווה מסגרת להעמקה בקריאה וכתיבה של שירה קצרה.  להלן תיאורי הקורסים, ובסופם קישור לטופס לקבלת פרטים מלאים. 

מיהו האדם?  אתיקה הומניסטית בעת משבר

בשנת 1965 כתב הרב אברהם יהושע השל, כי הטרגדיה שבחיים המודרניים נובעת מכך שהאדם שכח את השאלה "מיהו האדם?". הניכור, הבדידות, התשישות וחוסר המנוחה שהביאו עמם המודרנה והפוסט־מודרנה, הובילו לריחוק של האדם מהאנושי שבו; לוויתור על האנושי שבו. הסופר ק.ס. לואיס טען כי אנו עדים ל"ביטול האדם", הנובע מהתיעוש והגלובליזציה הגוברים, מהאדרת המדעיות והרווחיות ומהעדפת הישגיות על פני רווחה. אלה עיוורו את האדם מעובדת היותו אדם, על כאביו, פחדיו וחלומותיו. נראה כי נבואתו של הסוציולוג אמיל דורקהיים, כי יש במודרנה פיתוי ניהיליסטי המוביל להטלת ספק בקיומו של עתיד ראוי ותקווה, אכן התממשה.

בסמינר זה נלמד כמה מן היצירות הפילוסופיות המרכזיות למאה השנים האחרונות, המציעות התבוננות עמוקה ומפוכחת למען היחלצות מן השתיקה הקיומית. מטולסטוי ודרך סארטר, מכתבי פיליפ ריף ועד לאברהם יהושע השל, ג'ורג' שטיינר והוגים נוספים – נכיר תמונות שונות לקיום האנושי בעידן של ספק חמור, ניהיליזם ומבוכה, ונבקש ללמוד מיהו האדם העולה מתוך הכתבים?

מועד: שלושה עשר מפגשי זום, החל מיום ב' 14 בפברואר, בין השעות 10:00-11:30. לקבלת פרטים נוספים, אנא מלאו את הטופס הזה

[עדכון: הקורס מלא. קורס נוסף יפתח בעתיד]

בנתיבי שירה: סדנת לימוד וכתיבה

בסדרת מפגשים זו נבקש להתחקות אחר יופייה ועומקה של השירה הקצרה. בכל מפגש נקרא יחד מיצירותיהם של משוררים ומשוררות, ממזרח ומערב ובהם שיבטה טויו ומסאוקה שיקי (יפן), אירווינג לייטון (קנדה), זלדה, אבות ישורון, ישראל אלירז ואחרים. נבקש ללמוד ממילותיהם על אודות כוחה וחוכמתה של מלאכת הכתיבה ולא פחות מכך על ערכה של הקריאה הקשובה. המפגשים יתרכזו בשירה לירית קצרה (פיוט, מכתם, הייקו), הצדה במילים בודדות את הרגע החולף, תמונת חיים אחת או שתיים, תובנה חומקת, חרטות, תקוות ורגעי התפכחות. מטלות כתיבה יינתנו בין המפגשים, כמו גם הזדמנות לקריאה יחדיו. כל מי שחפץ/ה בהקדשת פרק זמן לקריאה ולכתיבה, כמו גם לשיחה ולשיתוף – מוזמן ומוזמנת.

מועד: שבעה מפגשי זום, החל מיום ב'  14 בפברואר, בין השעות 18:30-20:00

לקבלת פרטים נוספים, אנא מלאו את הטופס הזה. 

[עדכון: הקורס מלא. קורס נוסף יפתח בעתיד]