מחבר: איתן

עברו שני אביבים מאז. חזרתי עכשיו אל הקפיטריה בה ניפגשנו בפעם האחרונה. יושב ליד הכיסאות שלידם ישבנו. מצחיק מה שזוכרים: ג'ינס דהוי, עוד סיגריה, את הידיים הארוכות שלה כשחיפשה משהו בתיק. עכשיו יש כאן המון סטודנטים מסביב, ואף אחד לא יודע – לא יכול לדעת – שכך בדיוק היא הולכת להישאר תמיד.

הנה תרגום שלי למה שכתב לאונרד כהן החכם, שהיטיב לראות כיצד הכל הולך רחוק. השורות הללו הן לזכרך, חברה יקרה.

לחברה ללימודים
חשבתי עליך הרבה
אני עדיין חושב
ישבת אז דוממת
ידיך לפותות בחיקך
כתלמידת בית-ספר
הורשה לך לבכות
מפני שהיית כנה
לתוגה שבך
ראיתי אותך היום
יושבת באותה הצורה
אותן דמעות על לחייך
כאילו לא זזת
במשך כל השנים האלה
אותו כאב ראש מציק
בעינך הימנית
אותו זבוב
מנסה להפרות את שפתייך
חברה וותיקה, את הרוסה
בכל קנה מידה
פרט למידת האהבה

—

***

טוקיו אינה נעלמת. גם אתה לא באמת עוזב. אתה אולי שב וחוזר, אבל איך אפשר לחזור אם לא באמת עזבת?

כבר כמה חודשים שהחורף נמשך. ראית את השלג הגדול וטעמת את הקור החד ואהבת את גדות הנהר מוקדם בבוקר. הרכבות תשארנה איתך, וגם הגלימות השחורות, ניחוח הקטורת, המבטים החטופים בין קידה לישיבה וכל המחשבות המהדהדות האלה – על מי שלא תראה יותר – חברים שלא מזייפים כשמגיע הסוף. אמנם תחילתה של פרידה בלב, אך גם יקיצתה של פגישה.

טוקיו אינה נעלמת. היא חמקה ממך מהרגע שבאת בה. היא הפכה ערפילית, בלתי נתפסת, חמקמקה ומהירה. הרבה יותר מדי מהירה בשבילך. שוב ושוב איבדת בה נשימה. וגם בתוכה, כשצעדת בין רציפים ומקדשים, כשלא ידעת איך לומר שאתה "לא יודע", גם אז היא ניצבה שם מולך, יפה ושברירית כמו ענן. מלכת ענן.

וכן – גם עננים אינם נעלמים. הם מסתכלים עלינו בעיני טל וגשם, ושואלים מדי פעם אודות מזג האוויר. לך תסביר לענן שמחר אמור לרדת גשם, לך תאמר לו מילות פרידה. בהצלחה.

טוקיו לא נעלמת, תל אביב לא חומקת, הפסיעות הן אותן פסיעות, ואולי סוף סוף תאמין לשברי המדרכה? אתה כבר מבין שאין להם כתובת – הם נטולי יעד מלבד צעדיך. הם תמיד בבית. טוקיו בית. תל אביב בית.

בפינה קטנה בדרום תל אביב אתה נזכר בהוג'ו סאן והחדר הדחוס שלו במקדש ג'ואנג'י. היכן הצללים ההם כעת? היכן סנדלי העץ וריח הטאטאמי שחדר את ליבך? כמה אוטובוסים עוברים ליד ואתה חוצה את רחוב הרכבת. עוד מעט גן החשמל, לבונטין והרחובות השבורים. טוקיו כבר נעלמת אל בוקר.

.

–