קטגוריות
זאזן שירה תרגומים

תרגומי שירת ריוּשוּ שוּטקוּ

מתוך כתב העת 'הליקון' החדש (גילוי נאות: אני מבין חברי המערכת).
ריוּשוּ שוּטקוּ היה נזיר רינזאי ומשורר.

Document-page-001

קטגוריות
ביקורות כללי שירה תרגומים

"בידיים ריקות שבתי הביתה" – ראיון

רשימה יפה על אודות "בידיים ריקות שבתי הביתה" מופיעה במהדורה הנוכחית של המגזין "חיים אחרים". את הרשימה כתבה האמנית והמשוררת שירה כהן, שגם הזמינה אותי לענות על כמה שאלות בדבר עבודת התרגום (המשותפת לי ולדרור בורשטיין), ביקורת השירה וגם קצת על הקשר שבין שירה ופעולה בעולם.

ניתן לקרוא את הרשימה על ידי לחיצה על הקצה העליון של כל תמונה להלן.


*

קטגוריות
שירה תרגומים

"בידים ריקות שבתי הביתה" – שיחה ברשת ב'

שיחה שקיימתי עם איריס לביא לפני כשבוע בתכנית "בשלוש" ברשת ב'.

קטגוריות
מהאיאנה תרגומים

עגנון עומד בחלונו

הקטע הבא לקוח מתוך: ש"י עגנון, האש והעצים. ת"א: שוקן, תשכ"ז, עמ' קכ.
עגנון זה בזה מתוך האש והעצים

הקטע הבא לקוח מתוך: "שער עשרת הסודות" 十玄門 (כתבי הנזיר זִ'יאַן 智儼, מאה-7, אסכולת "זר הפרחים" של ה-אַווטָמסקַה סוטרה), מתוך:

Kamata Shigeo, Ueyama Shunpei. Bukkyō no shisō vol.6: Kegon, Tokyo: Kadokawa, 1969.

כל התופעות שזורות אלה באלה בו-זמנית.
הרחב והצר קיימים בלא כל חיץ.
הנקודתי והמרחב הם בזיקה מתמדת ואינם מאבדים את הפרטיקולריות שלהם.
קיומן של כל התופעות הוא בזיקה הדדית.
הגלוי והנסתר נוצרים יחד.
זיקת גומלין דקה מבססת את כל שישנו.
המציאות היא כשרשרת האל אינדרה – כל אבן חן משתקפת ומשקפת בכל יתר אבני החן.
כל דבר הוא עדות להבנת זיקת הגומלין בינו ובין אחר.
עשרת תחומי הזמן משפיעים זה על זה בו-זמנית.
סגולת הראשי והמשני (ניתן גם: סובייקט ואובייקט) ישנה בכל ראשי ובכל משני.

***

הנה לפנינו שתי דוגמאות בהירות ומלאות יופי לאותו עקרון גדול, הן ממזרח הן ממערב, בדבר זיקת הגומלין שמקיימת את תופעות המציאות. ואולי נכון יותר לומר: תופעות המציאות אינן כלל "תופעות", כי אם תנועה מתמדת בין מהות פוטנציאלית להגשמה גלויה. וגם הניסוח הזה מתיימר למדי, שכן לא ניתן לתחום כלל את המציאות הזו של "התהוות גומלין". לא ניתן לבטא תנועה במילים. אולי, ברגעי חסד, ניתן לכתוב שיר. על כך נאמר: "וִימַלקִירטִי שתק אך הציקדה שרה" (זנרין-קושו).

אחת מהתובנות החמקמקות שעולות אל נוכח שני הקטעים היא כי התהוות הגומלין, הזיקה ההדדית בין התופעות, אינה רק מלמדת בדבר עובדת תלותן, אלא מתקפת את הבדלן. במילם אחרות: התהוות הגומלין אינה רק "מרוקנת" את השפה אל נוכח הדיאלקטיקה, אינה רק מלמדת כי התפעות תמיד "יחד", אלא היא זו המתקפת את מרכיבי המצאיות השונים. הרי אם לא היו בנמצא תופעות אזי לא היה ניתן לשער כלל את תלות הגומלין שבניהן.

כפי שנאמר למעלה, הודות לעובדת התופעות ניתן לכתוב על עובדת תלותן ההדדית. כך שהתהוות הגומלין אינה רק מאחדת הכל לכדי רצף אחד, אלא בד-בבד מתקפת את מכונני אותו הרצף. כל אירוע "פרטי" הוא רצף של אירועים, וכל רצף של אירועים מלמד את אמת היותו תלוי באין-קץ אירועים "פרטיים".  יש שיכנו זאת מוזיקה, יש שציירו איש שמחפש פר.

הרי לנו דוגמה נוספת לכך ש"דרך האמצע" הבודהיסטית חורגת מכל קטגוריזציה של ריבוי לעומת אחדות, זהות לעומת שוני, ובדיוק בשל כך מאפשרת את השימוש המיומן בקטגוריות אלה עצמן, ואת ההכרעה המיומנת מתי וכיצד להשתמש בהן. במילים אחרות: אכן הכל אחד, ובדיוק לאור העובדה ש"הכל אחד" הנה הולדנו "שניים". לכן אין זה מדויק לקבוע כי "הכל אחד" ואין זה מדויק לקבוע כי "הכל שניים".

אם כך מה מדויק לקבוע? שהכל גם אחד וגם שניים. אך מכיוון שלא ניתן לבסס היסק לוגי דדוקטיבי על סמך תיאור אונטולוגי כה מתעתע, ניתן לומר שהפילוסופיה המהאיאנית (וסלחו לי על ההכללה) אינה עוסקת בהיסק כי אם מדגימה פעם אחר פעם את עושר האפשרות. היא ברובה אינדוקטיבית ואינה דדוקטיבית. היא דורשת מהאדם שיכריע ברגע נתון האם "אחד" או "שניים". יש המכנים זאת קוֹאָן. יש שכינו זאת "גבול הסאמסארה הוא גבול הנירוואנה".

ל"גבול" זה השלכות מוסריות ממעלה ראשונה שכן הוא דורש מהאדם ל"שים גבול" בדיוק מפני שהכל פרוץ. כך אני רואה את בסיס המוסר המהאיני: ככזה הנובע מנדר אל מול חוסר ההנמקה ולא ככזה הנובע מאתיקה סדורה אל נוכח הוודאות. אין סיבה קהרנטית מדוע "לעשות טוב", אלא ישנו רק הנדר החוזר והנשנה להשתדל לעשות טוב.

בדימיוני אני רואה את המקובל הגדול עגנון כותב בחדרו ומסתכל אל מחוץ לחלונו, ונוף ירושלים ממשיך הלאה והלאה. ועגנון לא יוצא מחדרו גם ביציאתו ממנו משם והלאה.

 

בית עגנון
חדרו של עגנון בתלפיות