קטגוריות
ביקורות דוגן כללי תרגומים

המילולי, הפרשני והחכמה שביניהם – כמה מחשבות על תרגום דוֹגֶן לאנגלית

אחד ממפעלי התרגום הגדולים והמרשימים ביותר שנעשו בשנים האחרונות בשדה הפילוסופיה הבודהיסטית הוא תרגום לאנגלית של אוסף חיבוריו של מורה הזן היפני דוֹגֶן, בן המאה השלוש-עשרה.

כידוע למי שעוקב אחר רשימות הבלוג, חיבוריו היפנים של דוגן אוגדו בשנים שלאחר מותו לכדי אוסף ה"שוֹבּוֹגֶנְזוֹ" ("אוצר עין הדהרמה האמיתית" 正法眼蔵), וזכו לעניין מחודש בקרב חברי האקדמיה היפנית החל מסוף המאה ה-19. כאמור, ה"שוֹבּוֹגֶנְזוֹ" הוא אסופת כתביו היפנים של דוגן. פרט אליו קיימים גם אוספי השירה הסינית והיפנית שכתב, אוסף הלכות הנזירות שערך וגם שתי אסופות רחבות של דרשותיו לתלמידים. סגנונו הפואטי, רוחב יריעת כתביו וחדות התבטאויותיו — כל אלה גרמו ברבות השנים לכך שתורתו, וצורת התרגול שניסח, הפכו לפופולאריות מאד, גם במערב.

בסוף שנת 2011 פורסם תרגום מקיף לאנגלית של ה"שוֹבּוֹגֶנְזוֹ" בשני כרכים ובהוצאת Shambala. לפני כשנה זכה התרגום להדפסה מחודשת במהדורת כרך אחד. עורך האוסף הוא אמן הקליגרפיה  טַנַהַשִי קַזוּאַקִי, אחד מגדולי המתרגמים של פילוסופיה אסיאתית לאנגלית בעשורים האחרונים. מבין תרגומיו הרבים: אסופות קודמות לכתבי דוגן, אוספי שירה יפנית קלאסית וכתבי סוטרות שונות (הנה רשימה).

timthumb.php
טנהשי

במאמר ביקורת שראה אור החודש במגזין "Philosophy East and West" אני מציע כמה התבוננויות על תרגמו המרשים של טַנַהַשִי. גילוי נאות: היכרותי עם טַנַהַשִי החלה לפני כמה שנים כאשר נעזרתי בו כדי לקבל לידי את זכויות התרגום לשירתה של מיטסו סוזוקי, ומאז אנחנו שומרים על קשר. הוא זה שחיבר ביני ובין סוזוקי, ואני אסיר תודה על כך (בלשון המעטה).

לכן שמחתי על ההזדמנות לכתוב על אודות תרגומו את ה"שוֹבּוֹגֶנְזוֹ", גם  בידיעה שזו מלכודת לא קטנה כלל. הרי כיצד ניתן לסכם תרגום מקיף שכזה בשלושה עמודים? כיצד ניתן להתדיין בדבר הכרעות תרגומיות של תמות כה חמקמקות בלא בחינה מקיפה? מיד עם הסכמתי לכתוב את המאמר הבנתי שחיבור שמתיימר לומר דבר מה קטגורי בדבר תרגום מקיף שכזה יכול להתגלגל מהר לכדי מלל פשטני, שלא רק יעשה עוול למאמצי המתרגם, אלא עלול להרחיק את הקהל מהחומר עצמו.  אכן, לכתוב דבר ביקורת על אודות תרגום נדמית לעיתים כמשימה לא פחות מאתגרת ממעשה התרגום עצמו.

לבסוף החלטתי להתחיל את המאמר בכמה נקודות ביקורת טכניות, כמו למשל אופן עריכת התרגומים במהדורתו של טַנַהַשִי אל מול מהדורות יפניות מודרניות של ה"שוֹבּוֹגֶנְזוֹ" (מה שנקרא "תרגום ליפנית מודרנית" 現代訳語). עם זאת, את קדמת הבמה הותרתי לכמה הגיגי ביקורת על אודות "המטפיזיקה התרגומית" (אם לכנות זאת כך) של טַנַהַשִי.

הנה כמה דוגמאות קצרות לכוונתי: טַנַהַשִי משתמש במילה Enlightenment כאשר דוגן מציין את המילה 涅槃 (שפירושה "נִירוַונַה"). טַנַהַשִי משתמש שוב ב- Enlightenment כשדוגן מציין את המונח さとり (תובנה, התעוררות, הבנה). במיוחד התפלאתי על כך שטַנַהַשִי תרגם את המונח החשוב 証 באותו האופן, כ- Enlightenment. "אור" ו"אור" ו"אור" והמתרגם אינו ער לכך.

הסימנית 証  — פירושה "הוכחה" או "אישור", מה שניתן לתרגם לאנגלית כ- Verification  או Affirmation.  אני מוצא כי הכפפת  המונחים האלה לדימוי של "הארה" או "אור" אינה רק זרה להגותו של דוגן, אלא מלאכותית במידה רבה להגות הבודהיסטית בכללותה. מן המיותר לציין שהאתימולוגיה של המונח ניִרוַוַנה אינה עוסקת בתאורה.

נקודת ביקורת נוספת היא בדבר שימושו של טַנַהַשִי בצמד המילים "going "beyond כתרגום למונחים פילוסופיים שדוגן מנסח על לשון השלילה. לדוגמה: המונח החשוב 不生 ("הלא נולד"/"הלא מתהווה") מתורגם אצל טַנַהַשִי כ- Beyond birth, וגם המונח המשלים  不滅 ("הלא נכחד"/"הלא מת") מתורגם כ- Beyond death. אני מוצא שתרגום כזה זולג אל המיסטי — דבר שיכול להסתיר את משמעותו המילולית המדויקת יותר גם אם המצומצמת יותר (לכאורה).

עבור דוגן, התופעות "אינן מתהוות ואינן כלות" (כפי שנאמר ב"סוטרת הלב"), ורק מבחינה פרשנית ניתן לקבוע כי הן "מעבר להתהוות ומעבר לכליון". הפרשנות הזו טובה בעיני, אם כי בכל הקשור לתרגום דבריו של דוגן הייתי נצמד אל המילולי. ובכלל — טוב להותיר מונחים שמנוסחים על דרך השלילה בשלילתם. שלילת התארים, וסלחו לי על הקפיצה הבוטה למחוזותינו, יתכן ואכן מבשרת על אודות אשרורם המיסטי ("הסימן שהוא בלא כל סימן"), אך היא קודם כל שלילה. כך שלצקת תוכן חיובי לטרמינולוגיה שלילית זו כבר טענה פרשנית מלאה ולא תרגום.

ניתן לאתר אצל טַנַהַשִי מגמה "לצבוע" את הפילוסופיה של דוגן בגוונים מטפיזיים, שלא לומר מיסטיים. לעניות דעתי כאן גם הנקודה בה טַנַהַשִי סטה מעבודת התרגום וביסס את אופי עבודתו  בעמדה הפרשנית. כמובן, כל תרגום מכיל גוון פרשני, אך אצל טַנַהַשִי לא מדובר בגוון כי אם במגמה. וזה מעט בעייתי. טוב היה להותיר את המונחים החשובים האלה (ויש עוד – ראו במאמר) בפירושם המילולי, ואילו להותיר את הפרשנות העודפת לזירה אחרת.

Dogen
מורה הזן דוגן

יתכן והמאפיין המרכזי למה שמכונה "הפילוסופיה של דוגן" (道元の思想) הוא הריאליזים הקשה שלו. ריאליזם כל כך חד וחסר פניות, עד כי גרגר האבק, קערת הנדבות, כוס התה, גלימת הנזיר, מכת המקל — כל אלה הם "ההגשמה המלאה כולה". אהבה קשוחה שכזו.

הריאליזם הזה כה עמוק, עד כי הוא הולך אל "מעבר לריאליזם" ומבסס עצמו כמיסטי. אך התנועה הזו "אל מעבר" לריאליה לא צריכה להשפיע על התרגום של המונחים עצמם. יש להותיר את הפרשנות למקום אחר, ולאפשר לקורא לתהות על קנקנו של דוגן. הרי הוא כתב בצורה כה רבת-פנים גם מסיבה זו: להותיר את הקואן חי גם בכתב.

כאמור, אני לא טוען שלא ניתן לאתר צביון מיסטי או מטפיזי בהגותו של דוגן — וודאי שניתן ובמיוחד ב"שובוגנזו". אך בדיאלקטיקה הנהדרת של הגותו, אותו צביון מיסטי הוא הממד שמשיב את הקורא אל הקונקרטי והמיידי — אל המציאות כפי שנוכחת כעת. הפשטות של הקונקרטי היא-היא המיסטי, והמיסטי אינו אלא מה שניצב מולי עכשיו.

כך שאולי הגדרתו של דוגן כ"מיסטיקן ראליסט", כפי שהציע חוקר הזן הִי-גִ'ין קִים, הולמת. אך לא רק בעבור אפיון הגותו, אלא גם כמתודה לתרגום אוצר המילים שבו ניסח את משנתו. ההכרעה האם לתרגם יותר לכיוון המילולי או לכיוון הפרשני —  ניווט בין מגמות אלה הוא הקואן החוזר והנשנה של המתרגם.

את מאמר הביקורת ניתן לקרוא במלואו כאן.

 

קטגוריות
אירועים שירה תרגומים

"קורת השער" של אלכס בן ארי – מתוך ערב ההשקה

בשבוע שעבר השתתפתי בערב השקה ל"קורת השער" (הוצאת מוסד ביאליק) – ספרו החדש של ידידי אלכס בן ארי. השמחה הייתה כפולה: ראשית, ספרו של אלכס מוקדש כולו לשירת הייקו שכתובה בעברית צלולה ורגישה הנוגעת היטב לחיינו כאן. שנית, הערב אפשר לי ולחברים נוספים שכותבים הייקו (ועל הייקו) בבלוג "ירח חסר", להיפגש ולדבר על עדנה מחודשת לסוגה בישראל של השנים האחרונות. בערב דיברו אלכס בן ארי, ליאת קפלן, יובל אידו טל, דרור בורשטיין ואנוכי.

קורת השער

שירי ההייקו היפים של אלכס, שנערכו על ידי ליאת קפלן, מציגים בפנינו עולם חי של שירה עברית מינימליסטית. ביחס הפוך לאורכם של השירים, מרחב התחושות שעולות מהם הוא עשיר עד מאד. אמנות ההייקו היא כזו: מילים בודדות משלחות לאין-קץ משמעויות, אין-קץ רגשות. מילים מועטות הנרקמת בלבו של הקורא בשלל משמעויות ודרכים, אך גם מתקפוֹת את אותה התמונה האחת שהוא מזהה עם הקריאה הראשונה. החיוניות הזו, שמרוקנת את תמונת השיר אך בד-בבד מתקפת אותה, ניכרת היטב בשירתו של אלכס.

בֵּין עַרְבַּיִם שֶׁל סְתָו
מַאֲרִיךְ את דַּרְכֵי
שֶׁלֹּא לַצֹּרֶךְ    [א. בן ארי]

גּוֹסֵס כֹּל הַלַּיְלָה
תַּחַת הֵשִׂיחַ
גְּמַל שְׁלֹמֹה גָּדוֹל  [א. בן ארי]

רבים התדיינו בעבר ורבים נוספים יתדיינו בעתיד על אודות הצורך בהקפדה ובשמירה על המבנה המסורתי של ההייקו בעת המעבר לעברית – כך שהמבנה ישאר בתבנית של שלוש שורות המורכבות בסדר הברות של 5-7-5. מקריאה קרובה ב"קורת השער", ניתן לקבוע שאלכס אינו "דתי" בנוגע לעניין זה, וטוב שכך. ישנם שירים בהם יחס ההברות נשמר בצורה מלאה, אחרים בהם היחס קרוב לצורתו המלאה, וישנם רבים נוספים בהם היחס חורג לגמרי מהתבנית.

צמצום ההייקו לכדי תבנית ההייקו הוא למעשה צמצם המבע האמנותי לכדי תבנית מלאכותית לו – צמצום שגדולי משוררי ההייקו לאורך ההיסטוריה חתרו תחתיו פעם אחר פעם. כמה מהמשוררים האהובים ביותר חרגו מהתבנית המסורתית לטובת שחרורו של המבע החי של השיר. הם הסבירו את ההייקו במונחים של "רוח ההייקו" ו"טבע ההייקו" – ביטויים שבאו להדגיש את הממדים האוֹמנותיים ולא רק האמנוּתיים של הסוגה.

מצד שני, חשוב לזכור כי זו עובדה שבדיוק אותם משוררים גדולים אשר השתחררו מעול התבנית הם אלה אשר למדו אותה היטב לאורך השנים. ולא רק שלמדו היטב, אלא גם עברו ניוסיונת גדולים בה, בחשו בה מכאן ומכאן, התמידו ולמדו אותה, ויותר מכל – כיבדו אותה. רק אז, לאחר כברת הדרך הארוכה הזו, הם באו וטענו כי טבעה של השירה אינו מוגבל לתבניתה של השירה. בדומה למעשה הדתי, עושה רושם כי פריקת עול המסורת אינו מתרחש בלא הכרת העול על בוריו.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, כל אדם העוסק בכתיבה, ובמיוחד בשירה, יכול להעיד עד כמה עצם ההתעסקות הזו, העיון החוזר והנשנה בטיוטות ובשיקולי העריכה – הם אכן חשובים לאין ערוך, אך ישנה נקודה בה אומרים די. נקודה קשה ואכזרית שאין לה מתכון. סוגת ההייקו – בשל קוצרה ותביעתה לספונטאניות – משקפת זאת היטב. היא מזכירה עד כמה כל עשייה, ווודאי שאמנותית, חורגת מכל ידע על אודות אותה עשייה. באופן שמזכיר רעיונות המצויים במסורת הזן-בודהיסטית, כתיבת הייקו היא ספונטאנית אך גם מחושבת. מיומנות נרכשת, אך גם ביטוי רגעי המשוחרר מכל ידע. כך שהייקו הוא "אמצע" שכזה. אכזר ויפהפה.

לַיִל קַיִץ כָּבֵד
קָפוּא בִּתְנוּחַת אָצָן
יִשֵּׁן בֶּנִי הַקָּטָן     [א. בן ארי]

חֲצוֹת לַיִל שַׁבָּת
נוֹגֵס לְבַדִּי
מַנְגּוֹ אַחֲרוֹן שֶׁל הָעוֹנָה   [א. בן ארי]

*

בערב ההשקה דיברתי, בין השאר, על אודות אותה "רוח הייקו". אותה איכות חיונית שלא ניתן לסכם. בהקשר זה סיפרתי, לדוגמה, כי כשביקשו ממשורר ההייקו הפני אִיסָא, בן המאה ה-18, שיתן הנחייה כלשהי שתעזור בכתיבת שירה, הוא השיב: "פשוט דעו היכן לעצור".

בשונה מסוגות אחרות, הייקו אינו מסָפֶּר ואינו בוחש. הוא תמונה אחת, לעיתים שתים. מדוייקות וחותכות. דלת פתוחה למסדרון. מדף ספרים ריק. לחות הכוס במגע עם השולחן. פליאה ותמיהה שלובים בו בבהירות גדולה.

כך ש"לדעת מתי לעצור" פירושו לאפשר לעצמך, ככותב/ת, לשמוט ידע, לשמוט סיפורים, לשמוט את ה"עצמי" מהשיר ולהותיר אותו לקורא. "לדעת מתי לעצור" פירושו לכבד את ההתרחשות עצמה, מבלי להטריח אותך או את הקורא בסיפורים על אודות אותה התרחשות. מכאן גם שלדעת מתי לעצור פירושו לכבד את הקורא. המשורר מפנה את עצמו מן השיר ומותיר אותו לקהל. המשורר שם, וודאי, אך הוא עוצר.

דבר נוסף שהזכרתי בהמשך לאמירתו של איסא, היא אמירתו המפורסמת של מורה הזן דוֹגֶן, בן המאה ה-13. דוגן כתב שירי טאנקה רבים והשפיע, בדרכו, על עיצוב האסתטיקה שחלחלה מסוגת הטאנקה במעבר אל  סוגות השירה הקצרה. באחת מהביוגרפיות המסורתיות שלו, מסופר כי כשהקריא משיריו לשליט הצבאי הבכיר ביותר ביפן של אותה התקופה, הוֹג'וֹ טוֹקִיוֹרִי, הוא נשאל בדבר משמעותה של השירה הזו: מה העניין בה? מדוע הסגנון הזה? דוגן השיב כי שירתו מבטאת את "המופלא שבמובן מאליו". אתם רואים את איסא מהנהן בצד?

ברבות הימים, זוהתה תשובה זו של דוגן עם אופן הגדרתו את תרגול מדיטציית הזן שלימד, מדיטציית הזאזן, אך בד-בבד יוחסה גם למהות כתיבתו הפואטית. זיקה זו בין תרגול הישיבה למעשה כתיבת השירה היא עובדה מעניינת. שתיהן מזמינות את האדם לפקוח עינים אל מה שישנו. להכיר בו ולשהות בו גם אם מענג, גם אם לא נעים כלל וכלל.

שירתו של אלכס מבטאת את האיכויות הקלאסיות אלה היטב. בכך היא נציגה ראויה וחשובה בקרב התעוררות סוגת ההייקו העברי כפי שניכרת בשנים האחרונות. משמח מאד לדעת כי "רוח ההייקו" נושבת גם בישראל של כאן ועכשיו. כאמור, זה לא דבר חדש – היו וישנם משוררי הייקו נהדרים שפועלים בקרבנו מזה שנים רבות, אך עדיין יש בשירתו של אלכס תחושה רעננה שמתקפת מחדש את עצם הרלוונטיות של הז'אנר למרחב השירה העכשווית. כן, במיוחד כעת, כשתרבות – ועל אחת כמה וכמה שירה – נחשבים למילות גנאי, לטורח ולא לסגולה, טוב שמתעוררת לה סוגה רעננה, קצרה וקולעת, שפונה בפתיחות לחיינו כאן.

לאחרונה נאמר רבות ונכתב רבות בדבר התרעומת (המוצדקת) של האמנים. היו אף שאמרו כי ראוי שיגיבו בחריפות לכל מה שקורה, שיבעטו ויצעקו, ושאולי אפילו ישבתו. מצד שני, הנה לפנינו מענה אחר. מענה שכל מהותו הוא המשך העשייה, המשך הכתיבה והמשך היצירה.

"קורת השער" הוא ספר שמעיד על המשך עשייה תרבותית בצורתה של סוגה צנועה ואולי אף אזוטרית, אך עדיין – עשייה. לא ניתן להיוותר עיוורים לבליל הרעש שרוחש מסביבנו ובתוכנו, וגם אין להמעיט בערכן של בעיטות וצעקות, אך לפחות לרגע זה "קורת השער" מחזיר אותנו אל היצירה עצמה – לשמה – ויש בכך תשובה גדולה. הן פוליטית הן רוחנית.

דְּמָמָה שֶׁל צָהֳרֵי קַיִץ
אֲנִי חֻלַּק עִם אֲבַטִּיחַ
אֶת קְרִירוּתוֹ     [א. בן ארי]

*

לוידאו מלא של ההשקה לחצו כאן.

קטגוריות
זאזן חמלה כללי תרגומים

לא רק תרגול בריכוז (תרגום)

את הקטע הבא תרגמתי מתוך חיבור של מורה הסוֹטוֹ זן האמריקאי, טֶנְשִין רֶב אנדרסון. החיבור הופיע בשנת 1997, בחלק השני של גליון מספר 32 של "פעמון רוח" – ביטאון מרכז הסוטו זן שבסן-פרנסיסקו. טֶנְשִין אנדרסון, מתלמידיו הראשונים והקרובים של שוּנְריוּ סוּזוּקִי, מחדד כאן נקודה חשובה שעולה פעמים רבות בהקשר תרגול הזן: האם הישיבה במסורת הסוֹטוֹ, זו המכונה גם שִיקָנְטָאזַה ("פשוט לשבת") ושיסודותיה שזורים היטב במחשבת המהאיאנה, היא תרגול בריכוז?

התשובה הפשוטה היא: "לא. זאזן אינו תרגול בריכוז". אבל, וכפי שיובהר  בהמשך, תשובה מלאה יותר, גם אם נשמעת כהתחכמות, היא: "זה לא שזאזן אינו תרגול בריכוז".

מבחינתו של טֶנְשִין אנדרסון נכון לומר כי הישיבה אינה מוגבלת לריכוז, אלא מאפשרת את אותו סוג של ריכוז שנוצר דווקא דרך ההרפייה מהצורך להיות מרוכזים. במובן זה, זאזן הוא תרגול חמלה, הן כלפי ריכוז והן כלפי פיזור הדעת. יושבים עם שניהם. טענה מעניינת נוספת היא שהחמלה הזו, בעצמה, היא לא אחרת מאשר ריכוז עמוק למדי.

להלן מופיע תרגום של מרביתו של הטקסט של אנדרסון, ובצירוף כמה הערות בודדות שלי. למי שמעוניין/נת, ניתן לקרוא את החיבור כולו כאן.

***

טקס לעידוד ישיבת הזאזן / טנשין רב אנדרסון

זאזן הוא המקור לכל הנחיות הלימוד והתרגול בדרך הבודהה. למרות שהפירוש המילולי של המילה זאזן הוא "ישיבה בריכוז" [ישיבה בגְ'הַאנַה, א.ב], זאזן אינו מוגבל לכדי תרגול בריכוז.

כל שיטות הריכוז נובעות מזאזן ושבות לזאזן. בתרגול הזאזן, תודעתו של המתרגל הופכת למרוכזת מבלי להזדקק לתמרון זה או אחר, ואינה בהכרח ממוקדת באובייקט מסוים. במסורת הבודהה ישנם תרגולי ריכוז רבים, ואם אכן מחליטים לתרגל אותם אז משמעותה של ישיבת הזאזן תהיה פשוט לשבת זקופים ודוממים בלבם של התרגולים האלה. במידה ומחליטים שלא להגדיר את הישיבה כ"תרגול בריכוז", אז משמעותה היא פשוט לשבת דוממים, בלב החוויה של "לא תרגול בריכוז". במקרה כזה, הישיבה היא נוכחות טהורה שנותרת בלתי מושגת.

מתרגלים רבים מנסים לרכז את תודעתם בלא הצלחה. תרגול שכזה – במטרה להשיג ריכוז – מותיר רבים מתוסכלים וממורמרים. וגם אם מישהו אכן מצליח להשיג ריכוז עמוק וממושך בזכות המאמץ שהשקיע, הרי שלרוב התודעה נותרת רוחשת מעצם טבעו של המאמץ; מעצם שאיפתה המתמדת להשקיט את עצמה. להניח לרצון להשקיט את התודעה – זה מה שמשקיט אותה.

Reb-Anderson
טנשין אנדרסון

מסיבה זו, כשאני מנחה מתחילים כיצד לשבת, ולמרות שאני בדרך כלל מציע שהם ישבו זקופים, ישמרו את העיניים חצי פקוחות וישלבו את ידיהם בתנוחה המסורתית, אני לא מעודד אותם לאלץ את תודעתם שתתרכז במנח הגוף או בנשימה, אבל אני גם לא מניא אותם מכך. [להיפך], אם מישהו מעוניין לדעת כיצד להתרכז במנח הגוף או בנשימה, אני יותר משמח לפרט כיצד לעשות זאת.

למרות שתרגולי תשומת לב וריכוז יכולים להיות כלי נהדר ויעיל, ואף לסייע בפיתוח יכולות מנטאליות מרשימות, הרי שעצם השאיפה לריכוז באובייקט מסוים – כמו הנשימה – עלולה לטפח תחושת הישג. תחושת הישג שכזו היא מלאכותית לכל הפרויקט הקרוי "בודהיזם מהאיאני", שכל משמעותו היא הקדשת התרגול לרווחת כל היצורים, ולא להגבילו לגבולותיו של השיפור האישי שלנו.

יתכן בהחלט שלא נכיר בכך בהתחלה, בשלבים הראשונים של התרגול, אך כל עוד אנחנו עוסקים בלא הרף במדיטציה ככלי לשיפור עצמי, אנחנו ממשיכים לאחוז בעצמנו. כשאנחנו משוחררים מהשתוקקות המתמדת הזו – לשפר את עצמנו – אנחנו בעצם משוחררים מעצמנו.

יכול מאד להיות שיהיה קשה להתרכז באובייקט מסוים, כמו הישיבה, מבלי להיתפס ברעיון של הישג. ונכונה גם הטענה שתחושת ההישג בעצמה היא צעד חשוב בטיפוח ובהגשמה של תרגול שיהיה לבסוף משוחרר מרעיונות שכאלה. תרגול מבוסס הישגיות יכול בהחלט לסייע ביצירת כלי קיבול רחב דיו, שיוכל להכיל את עצם הרעיון של ישיבה בלא כל הישג.

לעיתים קרובות אני רואה כיצד אלה שהולכים עד הסוף עם  תחושת ההישג שיוקדת בהם, הם בדיוק אותם האנשים שמבינים היטב את חוסר התוחלת שבהסתמכות הבלעדית על מאמץ פרטי שכזה, ואז הם מאתרים  כניסה מחודשת לתרגול הזאזן.

הזאזן שאני מדבר עליו אינו תרגול בריכוז וגם אינו שונה מתרגול בריכוז. בתרגול הזאזן אין העדפה של הצלחה על פני כשלון; אין העדפה של התעוררות עד פני תעתוע. אם אנחנו ערים – התרגול הוא לשבת בלב הערות מבלי לאחוז בה. אם אנחנו בתעתוע – התרגול הוא לשבת בלב התעתוע מבלי להתנגד לו.  זה הזאזן של הבודהה.

מטרת תרגול הישיבה היא התעוררותם ושחרורם של כל היצורים מהקושי שבקיום הזה. זו המטרה. אבל המטרה כאן זהה לחלוטין לתרגול עצמו. הבנת הישיבה באופן כזה משחררת את המתרגל מהעיסוק המתמיד בעצמו, ובהישג זה או אחר שינבע מתוך התרגול. השחרור הזה – מעיסוק עצמי – מגשים את מטרתו של הזאזן.

למרות שניתן לתרגל ריכוז בתנוחת הגוף ובנשימה מבלי להתלות בתחושת הישג, הרי שהזאזן אינו מוגבל לצורת התרגול הזו. כפי שכתב דוגן: "זאזן הוא התעוררות מלאה. מלכודות אינן לוכדות אותו. אם תבין זאת תהיה כדרקון המרחף על מים, כנמר השוכן בהר" [מתוך החיבור "פוּקָאן זָאזֶן-גִי", א.ב]. במילים אחרות: הישיבה שורדת כל צמצום רעיוני. לא ניתן להגבילה לתשומת לב או לחוסר בתשומת לב, לנשימה או למנח גוף. לא ניתן ללכוד אותה בעזרת שום הגדרה גופנית או תודעתית.

הישיבה אינו מתחילה עם ההחלטה להתאמץ ואינה מסתיימת כשאנחנו מרפים ממנה. ובכל זאת, יש בה בהחלט מודעות שלמה לעובדה שאנחנו נושמים. זה לא שההכרה הרגילה דוממת, אלא שתרגול הישיבה לא שוכן בשום רעיון שיש לנו על אודות תרגול הישיבה. כפי שאמר המורה הגדול פְּרָגְ'נָטַארָה: "בשאיפת אוויר – לא שוכן בגוף, לא שוכן בתודעה; בנשיפת אויר – לא מתערב במושאי החוויה".

הנשימה בעת זאזן מאפשרת להיות באינטימיות עמוקה עם כל מישורי הקיום, אך גם להיות משוחררים מהם בוא בעת. זו נשימתם של כל הבודהות. ועדיין, בהחלט יתכן שעבור המתרגל המתחיל יש צורך בלימוד מדוקדק של הצורות השונות – של נשימה וישיבה – עד לרגע בו יהיה מנוסה מספיק כדי לתרגל במסירות את אותן נשימה וישיבה חסרות הצורה.

הישיבה היא חסרת כל צורה – כמו רקיע רחב – אבל היא מאפשרת את הצורות. היא כמו ירח ששוכן במים. מפני שצורות מסייעות לנו לבוא במגע עם כל מה שהינו חסר צורה, טוב שהמתרגל יכיר היטב את הצורה המוקפדת. לעיתים קרובות קורה שמתרגלים בראשית דרכם זקוקים לפעילות כזו או אחרת כתרגול שלהם, אז אנחנו מספקים להם פעילות.

הטקס של הישיבה מלמד אותנו סובלנות אל נוכח הישיבה חסרת הצורה שאותה אנחנו עדיין לא מסוגלים לקבל. אם לומר זאת ישירות: מדיטציה בודהיסטית אינה נעשית על ידי מישהו, היא כלל אינה עוד סוג של עשייה ואינה כלולה בקָארְמַה [סיבתיות, א.ב]. הישיבה היא תפקוד מלא של ערות; הפעילות המלאה של היקום כולו.

אמירה שגורה בפי תלמידי זן היא: "אני הולך עכשיו לאולם המדיטציה כדי לתרגל זאזן". אבל הפעולות הרשמיות שאני או אתם מבצעים בעצם הישיבה בתנוחה המסורתית אינם הזאזן של הבודהות והאבות. לזאזן של הבודהות והאבות אין כל קשר למנח גוף מסוים, בין אם ישיבה או שכיבה. הצורות הטקסיות שאנחנו מבצעים מאפשרות לנו לבטא ולחגוג את המסירות שלנו למציאות האמיתית – המוחלטת – של הישיבה.

טקס הישיבה הוא הזדמנות לכלול ולהכלל בכוליות הבלתי ניתנת לשיעור של רגע אחד של ישיבה. הצורות השונות הן שערי דהרמה דרכן מבטא הגוף-נפש את האמת של הישיבה. הצורות הן למען הישיבה – שתטמע בגוף ותהיה אחת עם התודעה.

בזמן שאנשים יושבים בתרגול טקס הזאזן, אני מהלך באיטיות בחדר ומכוונן את מנח הגוף שלהם. הכוונון העדין הזה הוא משוב שקט לאופן שבו הם יושבים. למרות שאני מתרשם עמוקות מהחן הרב והמאמץ הכן לשבת בצורה זקופה ודוממת, אני מרגיש כי הכוונה נוספת, גם אם קלה, יכולה להעמיק את המסירות שלהם לישיבה ולטקס שהוא הזאזן.

תנוחת הגוף שלנו משקפת את מידת ההשתתפות שלנו בטקס הישיבה, ולמעשה את האופן בו אנו נוטלים חלק בטקס שהוא היקום כולו ברגע הישיבה. להקדיש את תנוחת הישיבה לגמרי לטקס, פירושו להקדיש את עצמנו לגמרי ליקום של אותו הרגע. נדיבות מוחלטת לאחד היא נדיבות מוחלטת לשני. התנגדות לאחד היא התנגדות לשני.

אם חוט השדרה מעוקל או כפוך מדי לאחור או לפנים ואם החזה מכונס פנימה, אז הריאות מוגבלות בתנועתן וגם הלב נסוג. מצד שני, אם חוט השדרה זקוף ותומך בהתרוממות החזה, יש יותר מרווח נשימה והלב נפתח. אנחנו מרגישים בחיות רבה, וההרגשה הזו עוזרת להיפתח לעובדת חוסר הנחת [שבחיינו, א.ב]. כך מאפשר התרגול להתבסס עמוק במישור קיום חיוני ומענג, בו גלגל הדהרמה מסתובב.

עצם לקיחת תנוחת הישיבה מאפשרת לאדם לקבל ולהכיר בקושי שקיים בחייו, ובכך בעצם להשתחרר. לעבוד כך עם תנוחת הישיבה פירושו  לאשרר את עובדת קיומו של הגוף, ובכך להשתרש אף יותר בנוכחות הפיזית של הקיום שלנו.

ובכל זאת, בהחלט יתכן כי כשאנשים מתרגלים את טקס הזאזן תעלה בהם תחושת שיפוט – כאילו ישנה דרך נכונה או שגויה לתרגול הישיבה. לכן אולי הם לא ירגישו בנוח להיכנס לאולם המדיטציה, פשוט מפני שהם לא רוצים לשגות. עבורם, המלכודת של חשיבה דואלית (נכון/לא נכון) יכולה לחתור תחת התרגול וליצור הסחות דעת נוספות. לכן אייעץ להם לתרגל ישיבה במסגרת מעט פחות טקסית, כדי שילמדו להיות נינוחים עם הטקס מבלי לשפוט את עצמם בנוגע אליו או לדאוג שמא הם שוגים. יתכן כי לאחר שגופם ותודעתם יירגעו מעט ויתייצבו, חלק מהם ירצו לנסות מחדש את הטקס המלא, ולהתמודד עם כל אותן סוגיות דואליות שמעורבות, באופן טבעי, בתרגול דקדקני שכזה.

מצד שני, עבור חלק מהאנשים, הצורות הטקסיות של הישיבה משמשות כתבנית או כמקלט דרכם ניתן לבוא במגע עם כל מה שחורג מתבנית – עם כל מה שחורג מצורה, ולהיות נינוחים לגמרי עם תרגול זאזן חסר כל מטרה. בעזרתן של הצורות הטקסיות חודר האדם לפעילות חסרת הצורה של ההתעוררות.

Manos Zen

קטגוריות
זאזן חמלה כללי תרגומים

על ישיבה שאינה אוחזת בישיבה

כמה נקודות למחשבה בנוגע לתרגול הישיבה.  בטקסט מרכזי למסורת היוֹגָּה-צַ'ארָה, אך גם למסורת הזן, כתוב כך:

קשה לקבוע האם לובן הקונכייה זהה או שונה מהקונכייה עצמה. כך גם בדבר מטילי הזהב וצבעם הזהוב; וגם בדבר ניגון מיתרים – קשה לקבוע האם המנגינה זהה או שונה מצליליו של המיתר. קשה לקבוע האם ריח הקטורת זהה או שונה מהקטורת. קשה לקבוע האם חריפות הפלפל זהה או שונה מהפלפל. קשה גם לקבוע האם רכותו של המשי זהה או שונה מהמשי, וקשה לקבוע האם החמאה זהה או שונה מהחלב.

הארעיות הנוכחת בכל, חוסר הנחת שנוכח בכל, חוסר העצמיות שמאפיין את הכל – קשה לקבוע האם אלה זהים או שונים מכל שישנו. […] באותו האופן, לא ניתן לקבוע האם האמת המוחלטת זהה או שונה לתרגול עצמו.

קטע זה לקוח מסוטרת "הבנת עומק הסוד" (או "הבנת הסוד העמוק"), הלא היא הסָאמְדהִי-נִירְמֹוצָ'אנַה-סוֹּטְרָה (מקור: T.676 Vol.16). טקסט שככל הנראה נכתב בסין מתישהו בין המאה השניה לשלישית לספירה, והשפיע רבות על עולמות הצ'אן ומשם גם על עולמות הזן היפני.

באקדמיה היפנית מתנהל זה שנים רבות מחקר טקסטואלי-פילוסופי על ההשפעה של אסכולת היוֹגָּה-צַ'ארָה על מסורת הזן – תחום שלא זכה עד כה לאותה להיטות מחקרית במערב. הקטע הקצר שמובא כאן חושף עד כמה שתי המסורות דומות, לא רק בעקרונות רעיוניים שעומדים בבסיסם, אלא באופן ניסוח טענותיהן וצורת השיח בו מתואר התרגול.

ביטוי החוזר על עצמו לכל אורך הקטע הוא "קשה לקבוע". מונח זה הינו במקור 不易施設 , ובאופן מילולי פירושו "לא קל לקבוע" או "לא קל לבסס". מונח נוסף שחוזר על עצמו, ומאפיין היטב את צורת השיח האמביוולנטי שנפוץ גם במסורת הזן, הוא "האם (דבר-מה) זהה או שונה (מדבר-מה אחר)?". כאן הכוונה היא לעובדת קיומו של קושי רב באיפיון היחס שבין צמדים דואליסטיים מרכזיים לתרגול, כמו סיבה ותוצאה, אימון ופירותיו. המונח המקורי שמצויין בטקסט הוא 一相異相 שפירושו "צורה זהה או צורה שונה", אך גם פשוט במובן של "דמיון ושוני".

אך מעבר להשפעה הסגנונית שהייתה לסָאמְדהִי-נִירְמֹוצָ'אנַה-סוֹּטְרָה על צורת השיח במהאיאנה ובעולמות הזן, הרי שהבשורה המעשית שניצבת בקטע הקצר לעיל היא משמעותית ביותר.

incense-burn

אני מציע לקרוא את הקטע שמובא כאן למעלה כסוג של שאלון בעל איכויות מעוררות לתרגול ישיבת המדיטציה. כיצד אנחנו מגדירים את מה שאנחנו עושים על הכרית? האם אנחנו רואים את הישיבה כאמצעי לקראת שקט, נחת, אושר, תובנה? או שמא אנו רואים את הישיבה כביטוי לעשייה בהווה – כזו אשר חורגת מקטגוריות דואליסטיות שכאלה? האם אנחנו מיעדים את הישיבה שתוביל אותנו, באם נתמיד ונשקיע, לקראת נחת? או שמא אנו רואים בה עצמה, ובעצם לקיחת צורת הישיבה, ביטוי לנחת? ובכלל מוטב לשאול מפעם לפעם: האם הישיבה היא זהה או שונה מאותה נחת מיוחלת אליה היא (לכאורה) מובילה?

ייתכן כי אחת הבשורות שעולות לאורו של הקטע שהובא לעיל היא כי עדיף שלא להתלות בקטגוריות דואלסיטיות כ"נחת" ו"חוסר נחת", אלא פשוט לשבת עם כל מה שישנו, כולל חוסר הידיעה (והשליטה) בדבר מה שישנו. כן בהחלט – כולל חוסר נחת.

לשבת כך, באומץ אל נוכח חוסר ידיעה, בנדיבות כלפי רעשי העולם, בסבלנות כלפי חוסר היכולת להגדיר (ולהבין) מה בדיוק קורה כאן, ובהתלהבות בדבר עצם ההפוגה הזו מהצורך המתמיד להיות בשליטה. כך, בחכמה מתבוננת ובריכוז עמוק שמתבטא בראש ובראשונה בצורת ישיבה מדוייקת וחיונית, והרי לנו ישיבה שאינה אוחזת בישיבה. ישיבה המשוחררת מישיבה. ישיבה החומלת על הישיבה. כמה נדיר וכמה לא מובן מאליו. תרגול החמלה הוא קודם כל כלפי הישיבה. לפעמים טוב להניח גם לה וללכת לטיול בפארק.

יש מבינינו ששרים את זה כך: