קטגוריות
אירועים כללי

הודעה על הרצאה

מכון דמו"ת, בהנהלתם של ד"ר יורי סלע ונעמי אורבך-שבילי, יקיים החל מהחודש סדרת הרצאות דיאלוגיות, שכל אחת מהן תוקדש לסוגיה הנוגעת לשיחה הנמשכת שבין פילוסופיה, פסיכותרפיה ופסיכואנליזה לבין הגות המזרח וההגות הבודהיסטית בפרט (הנה קישור לפרטים והרשמה). אני ממליץ בחום על הסדרה כולה, אך ניתן גם להירשם למפגש בודד. להלן פירוט הרצאתי, שתתקיים ב-22 באפריל. 

בקשת מוצא לנוכח העדר:

הצעה לאתיקה רוחנית לשעה אפלה

איתן בולוקן

רגעי משבר ושעות מצוקה מטלטלים אותנו, במיוחד לנוכח קורות השנה האחרונה. יתכן ובמובנו העמוק, המשבר שאנו חווים אינו אלא המשך היעדרה של המשמעות בעולם המאבד עצמו לדעת בשגרת חירום מתמדת וחוסר וודאות גובר, אקולוגי כמו חברתי-כלכלי. עם היעדרה של משמעות, של תחושת ערך, מתערערת גם תפיסה של עתיד קוהרנטי – כזה שראוי לשאוף אליו ולקוות לו. מכאן גם היעדרה של תקווה. שעות אפלות כאלה, המעודדות ומרגילות אותנו לפסיביות, היאחזות, היקשרות אובססיבית, תלותיות, חרדה, דמיונות שווא ופקפוק עצמי, אינן תופעה חדשה. אך כיום נראה כי האדם מעולם לא היה כה מתקדם מבחינה טכנולוגית וכה מרוקן מבחינה רוחנית. כיצד ראוי להישיר מבט לנוכח ההעדר? כיצד ניתן לקום מתחושת הסתמיות וחוסר הערך? כיצד ניתן, בכל זאת, לחוש תקווה בעודנו בסבך הכאב? בדבריי אשתף כמה ממחשבותיי על אודות אתיקה רוחנית לשעה זו. אתיקה המושתת על קונטמפלציה וקבלה, אך גם על התמודדות אמיצה, המבוססת על תחייה מוסרית של חיי הרוח.

קטגוריות
כללי

מידיעה לחוכמה

תפקידה של הפילוסופיה בזמן הזה […] לאור הסכנה של הניהיליזם המאיימת על האנושות, להזכיר ולחזור ולהזכיר לאדם את האלוהים. שומה על הפילוסופיה לקרוא לבן אדם של תקופתנו, לאותו בן האדם המשתחווה בפני החומר, המכונה, הטכניקה, התמורה, לאותו בן האדם אשר המדע נעשה לו לטכניקה ולא לחוכמה, לאותו בן האדם אשר האמונה באובייקט עלולה לבלוע אותו – לאמר ולחזור ולאמר לו: מציאותו וממשותו של העולם אינה אלא מציאות הנטויה בין האלוהים ובין האני, ואשר אינה קיימת בלעדיהם. כל העצמים אינם אלא תופעות. שום הוויה שאותה הכרנו, איננה ההוויה בפני עצמה; האופי התופעתי הזה של ההוויה הוא פרי ההכרה היסודית של המחשבה הפילוסופית. שום בעל שכל […] איננו יכול להשתמט בפני ההכרה הזאת. אולם הכרת האופי התופעתי של העולם אינה מוסיפה ידיעה נוספת אל הידיעה האחרת, שהייתה אומנם כבר ברשותנו, אלא היא צריכה לגרום לזעזוע, למהפכה של הכרת הווייתנו כולה. 

[שמואל הוגו ברמן, "פילוסופיה של חולשה ופילוסופיה של העזה" עיון: רבעון פילוסופי א חוברת ד, (1949), עמ' 332]. 

אם תאמין, למשל, בהכרה אינטואיטיבית של העולם, כדרכו של ברגסון או רודולף אוטו, אזי חוויית הקודש גם כשהיא כולה עטופת מיתוס ראשית היא לאמת הרליגיוזית, אבל אם כל הכרה היא סמל אזי גם "הקודש" וחוּיתו אך ורק אקצנט [מבע, א"ב], אם כי נכבד, בתחום הסמלים שנקראים דת וגם מיתוס ביחד. […] החשוב בספירה הזאת והראוי בה הוא רק המומנט של ההתפעלות – הוא המומנט המשותף לדת ולפילוסופיה. […] יש צד שווה בין החרות הפילוסופית, היודעת שהעולם הניתן הוא "רק סמל", ובין התודעה הדתית שיודעת גם היא את ה"רק" הזה. 

[סיני אוקו, "חרות הפילוסופיה והאמונה" עיון: רבעון פילוסופי א חוברת ב/ג, (1946), עמ' 191-192]. 

ברגמן ואוקו מזכירים לנו להביט אל מעבר לשפת האושר או הנחת השגורה (כיום יש לומר "וולנס"). הם מזכירים, כפי שעשו פילוסופים ואנשי דת במשך דורות, כי ממש מול עינינו יש עולם-אין-סוף, קרוב אך נסתר, שחומק מניסוח בלשון היודעת, ומבקש, אם בכל זאת, את ניסוח לשון הסוד. והסוד הוא המופלא שבברור מאליו. אותה פליאה עמוקה המבליחה בליבנו ברגעי צער כמו ברגעי תהייה; ברגעי שמחה כמו בימי שבר גדול. כל אלה מופלאים וכל אלה דורשים את קרבתנו, לאו דווקא את ידיעתנו, כמעין התפכחות או התבגרות מן ההיבריס השגור – הוא היבריס הידיעה, הוודאות; כלומר היבריס הכוח. כמה מהר הורגלנו להחליף פליאה בכוח; חוכמה בידיעה; העזה בנוחות. זה כה עתיק ועם זאת כה מצליף ברעננותו. 

פילוסוף ביושבו מול ספר פתוח (סלומון קונינק)
פילוסוף מול ספר פתוח (סלומון קונינק)

ברגמן ואוקו עמדו על המנעד העדין והחמקמק שבין הדת, במובנה הספקני של ניתוץ אלילים ודמיונות, לבין הפילוסופיה כטבילה בעומק השאלה האינסופית. העובדה שתפיסתם, המאירה את הזיקה השוררת בין הדתי לפילוסופי, נחשבת לרוב כאפולוגטית (לכאן או לכאן), היא מצערת. הם מזכירים לנו כי שיח רוחני המעגן את עצמו בבלעדיות הקרקע המדעית-פסיכולוגית-קפיטליסטית, יוביל אל ניהיליזם. כל עוד רוחניות נעדרת סימן שאלה, אי-ידיעה, ענווה פילוסופית כמו גם אומץ לב פילוסופי – יש בה חסך גדול של פליאה וממילא של תקווה. 

פליאה מאפשרת לנו לדמיין את ריבוא אפשרויותיו של הלא-מובן; של המוחזק כאחר מאיתנו וזר; להעלות בליבנו את מה שאנו מבקשים לנו ולאחר. כלומר היא מאפשרת תקווה. פליאה שכזו אינה מבטיחה אושר, נחת, ידיעה מוחלטת או רוגע. לעיתים ממש ההיפך. היא עושה דבר מה חשוב יותר: היא מהווה תזכורת לכך שחיינו עמוקים לאין ערוך מכל אחת מהקטגוריות הללו ולכן לכל אחת מהן מקומה כאין-סוף בעצמו. גבולה של פילוסופיה הוא גבולה של הדת במובן זה ששתיהן מבקשות מאיתנו לזכור את הפליאה ולהיות אמיצים מספיק לנסחה בלשוננו, או לפחות לנסות. ניסיון זה, לומר משהו למרות הסוד הנעלם, אינו ידיעה כי אם חוכמה.  

קטגוריות
אקטואליה ביקורות כללי

האם אכן הונאה?

מאמרו של גדעון לב (ההונאה העצמית הזו איפשרה למין האנושי לשגשג, מוסף הארץ 29.1) הוא מהיפים, מעוררי ההשראה והעמוקים שיצא לי לקרוא בתקופה האחרונה. בשורות הבאות אני מבקש להתמקד בכמה טענות שצוינו בו ולהציע נקודת מבט מעט שונה.

לטעמי, יש אירוניה משעשעת בכמה מהטענות במאמר. לדוגמה, כל טיעון הכופר בקיומה של עצמיות נפרדת, יכול גם לשמש ככזה המאשש אותה. כל טיעון בדבר היות העצמי שזור במארג אינסופי של תנאים וסיבות, מאפשר את הטיעון שהמארג כולו מקיים בתורו את אותו עצמי. כך שאם עצמיות אינדיווידואלית מוגדרת כהונאה והמערך הדינאמי מובן כאמת, אזי שאותו מערך הוא שלמעשה המאפשר את ה"הונאה". ואם אכן עצמיות היא מבע של המערך כולו, כלומר שיש לה תוקף ומובן, אזי כלל אינה הונאה. יש לה תוקף מלא וייחודיות מובחנת. היא אינה ניתנת לחלוקה (Individuum). ארעיותה לא מפחיתה מאמיתותה.

כמובן, המחשבה שיש עצמי נפרד וקבוע היא חלק ממה שעושה אותנו לכדי מי שאנחנו. תחושת הייחודיות והנפרדות היא חלק ממה שהופך אותנו לבני אנוש עם אישיות וזהות מובחנים, היכולים כלל לעלות בדעתם את שאלת העצמיות. בהחלט, יש באינדיבידואליזם הקשה את הפוטנציאל למדרון חלקלק לנרקיסיזם, ולב מציין זאת בצדק, אך הטענה כי המאפיין האנושי הבסיסי הזה הוא הונאה, עלולה לשמש בתורו מדרון חלקלק לניהיליזם. טוב להיות ספקנים וביקורתיים בדבר תוקפו של העצמי, אך טוב גם להיזהר מריקונו המוחלט כפי שקורה בחסות הכותרת "הונאה". 

ככלל, הייתי נזהר מהכללות המגדירות את קיומנו הפרטיקולרי כהונאה. זה קל מדי. קיומנו נסתר הרבה יותר ומופלא. טובה כאן ענווה של קו החוף בין החול והים: הקו מובחן ויציב, אך עם זאת שזור במים ואדמה ומשתנה מרגע לרגע. האם הוא "הונאה"? זו הדיאלקטיקה שגרמה לחוקרי דת רבים לראות בהיסטוריה הבודהיסטית, בעיקר זו המהאינית, עקבות מיסטיים עמוקים. רב הנסתר על הגלוי, אך לעיתים הגלוי פשוט גלוי. כולל אנחנו. משתנים וחולפים, אך הנה – ממש כאן.

"כדי להציל את העולם הגוסס", כותב לב, "נדרש שינוי רדיקלי בהתנהגות האנושית, האנוכית. רק הרחבת הזהות העצמית, הרחבת מעגל האהבה, תביא להכרה בכך שדאגה לסביבה היא דאגה לעצמי, פגיעה באחר היא פגיעה בעצמי. זה אכן כך. כמו שכתב ג'ון לנון, אני הוא, ואתה הוא, ואתה אני, וכולנו יחד".

אני חושש שהדרישה להבנה חדשה היא ראויה אם כי מעט נאיבית. לטעמי, השינוי הרדיקלי בהתנהגות האנושית האנוכית לא ינבע ממסקנה חדשה או הכרה אפיסטמית רעננה. יותר מאלה, אנו זקוקים למדיניות רווחה רעננה, חינוך רענן, תשתיות רעננות, מערכת בריאות ציבורית רעננה, מערך סיעוד רענן, מקורות תמיכה נפשית רעננים, תחבורה ציבורית רעננה, דיור ציבורי רענן, מעונות יום רעננים, חלוקת תקציב רעננה, ובכלל: אחריות חברתית-קהילתית רעננה. לא הייתי שם את כל תקוותיי על מפנה עמוק וחד משמעי בתודעה. ההיסטוריה מלמדת אחרת, ולקחיה צוננים ודוקרים. 

במקום מפנה אפיסטמי את תפיסתנו את העצמי, הייתי שואל – מה אני יכול לעשות עם העצמי? מה עלי להגיד? היכן ניתן להביע את כאבי? מתי עלי לצעוק? אילו ערכים קרובים לליבי בשעה זו? איזה מדיניות נדרשת לנו בשעה זו? מה האידיאל לאורו אני מבקש לחיות? מה יקר לליבי? מה עושה אותי לאדם? האם אני יכול לשתוק מול עוול ושחיתות? עם מה איני מוכן לשתף יותר פעולה?

אני חושש שהתשובות לשאלות בוערות אלה, המשפיעות על חיינו הרבה יותר מאשר השאלה בדבר תוקפו או אי-תוקפו של העצמי, לא מאפשרות להמתין למהפך התודעתי והשינוי התפיסתי שלב מבציע עליו. שאלות אלה, הנובעות מהמצפון האישי של כל אחד ואחת מאיתנו, לא תעלנה אם נניח שהפרט הוא בגדר הונאה, ושבמובן עמוק אנחנו הונאה.

הפיתוי הפוסט-מודרני הפופולרי (והמגובה מחקרית!) לריקון קטגוריות, שמציף את שיח הרוחניות העכשווית, הוא מהמגמות שכרסמו במה שכל כך חשוב עבור דמוקרטיה – ענווה, יושרה, הגינות, היכולת לנהל שיחה, הבחנות, עובדות, ובעיקר – דגש על חתירה אל עבר רעיונות מכוננים, גם אם מופשטים, ולא ריקון שלהם. במובן זה, האמירה כי העצמי הוא הונאה עלולה לגרום לעוול לא פחות מאשר הסברה שהעצמי הוא הדבר היחיד שיש. 

קטגוריות
אירועים שירה תרגום תרגומים

הקלטת הרצאה – תרגום הייקו לעברית

כמה מילים ומחשבות על שירת הייקו ועבודת התרגום, כפי שהצגתי בפני פורום לימודי יפן של אוניברסיטת חיפה. תודתי לפורפ' מיכל דליות-בול מהחוג ללימודי אסיה על ההזמנה האדיבה והאירוח החם.