קטגוריות
אקטואליה כללי

פיתויים רוחניים

פורסם במוסף "הארץ", 18 במרץ 2022. 

***

בתקופות של משבר כמגפת הקורונה, שאליה נוספה כעת המלחמה באירופה, גוברות באופן מובן הנטייה לאסקפיזם, הכמיהה להסחת דעת והנסיגה אל "המקדש הפנימי" בחיפוש אחר ודאות ונחמה. אך הנסיגה הזו, שהפכה למגמה תרבותית דומיננטית יותר משנראה על פני השטח, עלולה לשקף גם כניעה לפיתויים מחשבתיים שהפכו נפוצים בשיח הרוחניות העכשווית וצצים גם בשיח התרבותי הכללי.

הפיתויים הללו מחליפים לרוב שפה ותפיסה מורכבות יותר, במיוחד מן הבחינה המוסרית, או שהם מרוקנים אותן מתוכן ומותירים עטיפה נוצצת וריקה. להלן חמש דוגמאות לכך.

הפיתוי הנטורליסטי: "מה שעושה לך טוב"

מאז הולדת המודרנה גברה הנטייה להעניק פשר מדעי ופסיכולוגיסטי לתורות גאולה עתיקות, המנוסחות בעיקרן בקטגוריות אתיות כמו ראוי ופסול, הולם ובלתי הולם. הניסיון הזה רידד אותן לאתיקה של מה שנעים, פשוט ומזכך; אמוציות ורגשות הפכו מדד לאמת. למשל, העיקרון הבודהיסטי רב הפנים "ריקוּת" מתפרש בימינו כחופש במובנו הרחב ביותר, וריטואלים עתיקים נלמדים כטכניקות שימושיות להשגת שלווה ואושר לכל הפחות.

הפיתוי הנטורליסטי נדון בצורות שונות עוד בעת העתיקה, אך נותר מרכזי גם בהגות המוסרית המודרנית. ג'ורג' אדוארד מור וברנרד וויליאמס הסבירו כי הוא נעוץ בניסיון הכה אנושי לזהות את הטוב והראוי כ"איכויות" ו"חוויות" – ולא כערכים.

דוגמה עכשווית לכך היא העיסוק הגובר בנושא החמלה, או כפי שנהוג לתארו היום: "אימון בחמלה". חמלה נתפסת בימינו, בראש ובראשונה, כאיכות מנטלית שיש לטפח בהדרגה במטרה להשיג איזון וקבלה עצמית, בדרך לחיים נוחים יותר. היא הופכת לתוסף למה שקדם לה (ה"אימון"), וכבר אינה מובנת כערך ראוי בפני עצמו.

אך גם אם ניתן להתייחס אליה כאל רגש, במובנה העמוק חמלה היא בראש ובראשונה נכונות – הכרה בכך שהאחר חווה מצוקה. חמלה היא עמדה של מתן אמון במילותיו של הסובל. במובן הזה, ייתכן והיא נוטה הרבה יותר אל השדה הערכי מאשר לעמימות הנטורליסטית של מילים כ"איכות" ו"חוויה".

חמלה משקפת את העובדה שחשוב לנו לא להתעלם ממצוקה; שאיננו יכולים להישאר אדישים לה ושאיננו עיוורים לעוול. זו ההסכמה לפעול לנוכח מצוקה גם אם זה לא נעים ומשתלם, אפילו סיזיפי. ייתכן וחמלה היא קודם כל ערך, ולערכים אין תרגילי חימום.

הפיתוי הניהיליסטי: "אין אמת חוץ מהאמת שלי"

הפילוסוף דונלד קרוסבי סיווג חמישה סוגי ניהיליזם: פוליטי, השולל את תוקפם של מבני סמכות ורגולציה; מוסרי, השולל את הטענה לחובה מוסרית אובייקטיבית המעוגנת במצפון; הכרתי, השולל את תוקף של קטגוריות כ"אמת"; קוסמי, השולל את מובנותו של כל מה שאינו אנושי; וקיומי, השולל את הטענה שלחיינו יש טעם. גם אם הסיווג שלו כוללני למדי, הוא קלע לאחד ממאפייניו הבולטים של המצב הפוסט-מודרני: חשדנות ואף עוינות כלפי כל מהות.

אחת התופעות המרתקות ברוחניות העכשווית היא ההתמזגות של מגמות פוסט-מודרנית בתפוצתם של עקרונות ורגישויות מערערי מהות שנשאבו מדתות אסיה. הייבוא שלהם למערב מוציא אותם לרוב מההקשר הדתי והתרבותי המסועף שבו נוסחו, ומנתק אותם מהסייגים ומההגבלות המוסריים שעיגנו אותם במשך דורות.

השילוב בין הסחף הפוסט-מודרני – הרואה כל טענה כ"נרטיב" וכל עובדה כבת החלפה – לבין הפופולריות של עקרונות כמו "אין-עצמיות", "ריקות" ו"אי-ידיעה", יוצר אקלים תרבותי ספקני הגובל בציניות. מורים רוחניים פרועים ומנהיגים שלוחי רסן נותנים הכשר לכך שהכל מותר, שהרי אין עובדות. לא רק שהפיתוי הניהיליסטי משתלב היטב בהדגשה של עקרונות עתיקים ומורכבים שרוקנו מהידע שביסס אותם, אלא שכעת הם מתפרשים דרך הפשר הניהליסטי, ולעתים אף משמשים להצדקתו. לא בכדי המילה "חופש" כה דומיננטית הן בשיח הליברטריאני והן בזה הרוחני: הגבלות, דרישות וחובות נתפסות כאשליה שיש להתפכח ממנה. רוחניות נתפסת קודם כל כריקון ה"יש"; כחירות מוחלטת.

האירוניה היא שההיסטוריה של תורות המתאפיינות בחוכמה ספקנית עמוקה, ממזרח וממערב, מזהירה כי יש מחיר להאדרת המגמה המערערת: המפרק, מטיל הספק הסדרתי, מתפתה לראות אשליה בכל אמת פרט לאמת שלו. וכך, היחס הישר בין הטלת ספק להיפר-אינדיווידואליזם הופך להיות מהמחוללים המובהקים של הניהיליזם בתקופתנו.

הפיתוי לאנטי-אינטלקטואליזם: "אל תהיה שיפוטי"

חלק ניכר מהשיח הרוחני העכשווי מבטא עוינות, לעיתים מוצהרת, לחשיבה מופשטת וללימוד עיוני. היצמדות למילים, לרעיונות, לדעות וללבטים, כלומר המשך ההיתלות בשפה כבעלת תוקף, נתפסת כמחוללת סבל שיש להשתחרר ממנו. רק אם ניסוג מן השפה ונשמוט את החשיבה נהיה אותנטיים.

האתוס הזה בא לידי ביטוי בקריאה "אל תהיה שיפוטי", שהפכה דומיננטית בשנים האחרונות. יש זיקה בין תפוצת הביטוי הזה לפופולריות ההולכת וגדלה של תרגולים רוחניים שמטרתם המוצהרת היא השהיית השיפוטיות, והפיכת ההתנערות ממנה לעיקרון-על מארגן לשיח הרוחני.

המגמה הזו מעודדת את ההנחה המובלעת ששיפוטיות, כלומר היכולת לשיקול דעת ולשפיטה ערכית, היא שלילית מטבעה ואף מעכבת התפתחות רוחנית. זו תפיסה המטשטשת את ההבחנה בין שיפוט, הערכה, ביקורת ודעה. היא מקהה את העובדה שאחד הדברים החיוניים לרווחתנו, כמו גם לקשר שלנו עם האחר, הוא היותנו בעלי דעה ומצפון, הדורשים שיפוט כמו מיומנויות שפה והבעה. כפי שטענה חנה ארנדט, יש זיקה עמוקה בין שיפוט ופעולה; בין הערכה והכרעה. אלה חיוניים עבור "פעולה קבוצתית אינטליגנטית" ולקיום השואף להסכמה לנוכח מחלוקות.

טוב להימנע משיפוטיות יתר, אך בתרבות פוסט-קהילתית כשלנו, הציווי לא לשפוט מתפרש במהרה כדרישה "להיות חיובי": לא להפריע לזרם המרכזי, לעולם לא להיתפס כמי ש"מוריד". "החיוביות הרעילה" הזו מטשטשת את ההבדלים הדקים שבין דעה, שיפוט ועמדה. היא מעודדת פסיביות חברתית ואפתיה, והן בתורן מחזקות את הקונצנזוס ומשמשות עבורו תיבת תהודה.

לפי סימון דה בובואר, האנטי-אינטלקטואליזם הזה מבטא כמיהה לילדות, למציאות שבה לא היו טרדות ודילמות כאלה. ואולי אין זה מקרה שהגישה הרווחת כיום בגידול ילדים היא הרעפת חיזוקים בלתי פוסקים גם כשאינם נחוצים, הימנעות מביקורת והחלפתה בחיוביות יתר: אין "טוב", יש "מושלם"; כל ילד הוא נסיך וההורים הם מלכים. התוצאה היא חוסר יכולת של מבוגרים וצעירים כאחד לעבד סירוב וביקורת, מנומקים ומוצדקים ככל שיהיו.

הפיתוי לפרקטיות: פתרונות רוחניים בע"מ

הפילוסוף נולן גרץ כתב לאחרונה כי מצוקה ואומללות נתפסים בימינו כתוצאה של חוסר יכולתו של הפרט להיות מאושר בעצמו, ולא ככאלה שנובעים ברובם מצירוף נסיבות חברתיות. לדבריו, אותה תרבות "המושתתת על חיים, חירות ורדיפה אחר האושר, מעודדת ניהיליזם. אנו מגיבים לאומללות בשאיפה לשנות את עצמנו, ולא בדרישה הפוליטית לשנות את השיטה".

בכך קולע גרץ לאחד המאפיינים הבולטים של הרוחניות העכשווית: היותה מרחב של "פתרונות" שאינם מערערים על המערכת אלא מציעים הקלה והסתגלות אליה. הפתרוניות (Solutionism) היא פיתוי, משום שהיא מבטיחה מוצא והקלה – רגיעה ואיזון – אם רק נתמיד בתרגול. אותם תרגילים הם, על פי רוב, פנימיים: "זימון שפע", "בריאת מציאות", ואינם כרוכים בפעולה ובמחויבות לדבר מה חיצוני לנו. אם השפע או האיזון לא הושגו, זה משום שאנו שיפוטיים, שליליים או נאחזים. הפיתוי הפרקטי גורס שמחשבה יוצרת בהכרח מציאות, אם רק יש לנו כלים נכונים.

השימוש הרווח בשפה הפרקטית מושפע מכשל תרגומי: הרוחניות העכשווית מנוסחת ברובה במדינות דוברות אנגלית, שבהן המילה practice משמשת לתרגום לריטואלים ולתפיסות גאולה קדומות שנותקו מההקשר שנוסחו בו. בישראל תורגם המונח ל"תרגול" או ל"אימון", אך המילה practice חורגת מהפשר הצר שניתן לה כאן. למשל, כשאדם אומר I'm practicing law,  ברור שאינו מתכוון לכך שהוא "מתאמן בחוק", אלא שהוא עוסק בו, מקיים אותו ונוהג לאורו. כמו כן, איש אינו מעלה בדעתו לומר שהוא "מתרגל יהדות", אך כשזה נוגע לבודהיזם, למשל, לרוחניות העכשווית יש שורת פתרונות שניתן להתאמן בהם.

צמצום של טקסים, סמלים ועקרונות עתיקים לצורות אימון מושפע במידה רבה מהתפיסה התרפויטית – מימוש עצמי באמצעות טיפול פנימי – שהפכה דומיננטית בתרבות המערבית במאות האחרונות. כפי שהראה הסוציולוג פיליפ ריף, התרפיה מתמקדת במעמקי הנפש, ותנועת ההפנמה הזו הובילה לעיסוק גובר, ייתכן שאף אובססיבי, בעצמנו.

התפיסה הזו מצאה במערב קהל צמא לבשורה רוחנית זמינה ופשוטה לכאורה שאינה מחייבת הכרה בסמכות חיצונית. בדתות אסיה ההפנמה היתה נטועה תמיד במערך של נורמות חברתיות וערכיות מחייבות, כמו קשר עם דמויות סמכות וטקסי הודאה ווידוי – אך המערב שוקע במעמקי הסובייקט שחייב דין בעיקר לעצמו. לפי מבקר התרבות כריסטופר לאש, זוהי עדות למפנה הנרקיסיסטי שהעמיק לאורך המאה ה-20.

כפי שטען צ'רלס טיילור, הפיתוי הפרקטי-תרפויטי חושף מאפיין בולט לרוחניות העכשווית: אינסטרומנטליות. מה שבעבר היו ריטואלים הקשורים בקהילת זיכרון פרטיקולרית ובתפיסות גאולה, מתורגם כיום לכדי קפסולות זמינות של התנסות מעשית המנותקת מזיכרון הדורות ומהמיתוסים שהעניקו להם משמעות. המעבר מ"צורות חיים", כפי שכינה זאת ויטגנשטיין, ל"צורות אימון" הוא דרמטי.

במיוחד היום, ראוי להיזהר באופן שבו אנו מתרגמים אוצרות ידע עתיקים, במיוחד כאלה שיש בהם דגש גדול על עולמו הפנימי של האדם. ראוי להתאפק מול הפיתוי הפשטני לתועלת ולכבד את התורות האלה על מורכבותן וזרותן. בתוך כך, יש לברר ביתר שאת את מקומן של קטגוריות שהוזנחו עד כה בשיח הרוחני, ובראשן אתיקה. גזענות, לאומנות, ניצול ותאוות בצע אינם ממוגרים בעזרת תרפיה אלא באורם הבהיר של חינוך ומצפון. 

הפיתוי לקלישאת קסם: "הכל בראש" ואינפלציית ההדרכה

ההתבססות של תנועת ההפנמה מתבטאת בשפה קלילה ולא מחייבת מול מכשולים ולבטים. קושי במציאת עבודה? "זה רק תלוי במיינדסט"; היחלצות משברון לב ומעצב היא "עניין של בחירה"; דאגות קונקרטיות מושתקות עם "מחשבות טובות", ומעל הכל ניצבת האקסיומה "הכל בראש". את אלה אנו נדרשים להפנים כדי  "להפוך לגרסה הכי טובה של עצמנו".

האמירות האלה, כפי שניסח רוברט ליפטון, הן "קלישאות מחסלות חשיבה". זו רטוריקה שמקטינה בעיות אנושיות מורכבות וכואבות לתשובות קצרות ודחוסות, בניסיון לגדוע מבוכה. למעשה, הן טכניקת שליטה, כשמקור הסמכות מערער במניפולציה עדינה את תפיסת המציאות של הפונה אליו. קלישאות הקסם משקפות את הפיתוי לראות בכריזמה  עדות לסמכות: תחבולות, תכסיסים וחלקלקוּת הם עדות לחוכמה הרבה יותר מאשר אופיו והתנהלותו של המורה.

אך לא רק שהקלישאות האלה מסיחות את דעתנו ממצוקה אמיתית, הן עלולות להחריף אותה בכך שהן ממקדות את מקורותיה בפנימיותו של הסובל. מכאן ועד להאשמת הקורבן הדרך קצרה. ריבוי קלישאות הקסם מעיד על תרבות המכורה לסוף טוב; למחשבה כי קושי, חולשה, חרטה וספק הם פגמים שיש "לתקן" בכוחות עצמנו, בדרך לצמיחה אישית מובטחת. הרוחניות העכשווית, על אינפלציית המורים, המדריכים, המטפלים, המלווים ומאפשרי התהליכים היא קרקע דשנה לשגשוג הקלישאות האלה ובתוך כך לנורמליזציה של האשמת הקורבן. בשני המקרים יש בה ניצול, גם אם לא מודע, של המצוקה של מי שנמצא בעמדת נחיתות, כדי להשיג, לחזק או לממן את עמדת הכוח.

*

הפיתויים המתוארים כאן כרוכים זה בזה ומזינים זה את זה. הם מעידים על כך שניצחונו של התרפויטי, כפי שכינה זאת ריף, הוא מדרון חלקלק למעמקי ההפרטה ולפירוק התשתית הקהילתית הבסיסית הנדרשת לכל רווחה אנושית. בשיממון הסוציאלי שהותיר אחריו הסחף הניאו-ליברלי, ניתן להתמודד עם הפיתויים ולחסוך מצוקה מרבים במענה אנושי הכרחי: שיקום מעמד העובדים הסוציאליים, אנשי הסיעוד ואנשי בריאות הנפש בקהילה. 

הפיתויים גם משקפים ספק ואכזבה ממה שכונה בימי עבר "טוב עליון", שבגילומו הפוליטי מתבטא באמונה בהיתכנותו של טוב משותף. הם חושפים כמיהה עמוקה למושג מוחלט כלשהו; געגוע ליחס שחורג מאינטרס פרטי. לכן, ייתכן שנדרשים כעת שיבה אל הברור מאליו ושיקומו של אוצר מילים שהוזנח: הטוב, הראוי והאמת חיוניים כעת ביתר שאת. הם תזכורת לקיום שאינו מוכרח להיות מניפולטיבי ושאינו תר אחר פתרון או "מינוף". כבר נטען כי רוחניות, במובנה העמוק, היא מגע מתמשך עם שאלות קיומיות העולות מן הסתירות, התהיות והטרגיוּת של חיינו. רק מתוך יחס כזה, המצריך יושרה אינטלקטואלית וענווה, שלא רואה בלבטים, בחרטות ובצער פגם רוחני, נוכל להיזכר במשמעותם העמוקה של חוכמה, אמת ויופי לרווחתנו.

 

קטגוריות
כללי תרגום תרגומים

אמיתי

*
כשאתה מגיע לגיל מסוים אתה מבין שזמן הוא כל מה שיש לנו. אני מתכוון לרגעים האלה, כמו האווזים שעפו מעלינו הבוקר או לראות את אמא שלך נולדת; לשבת כאן לצד שולחן האוכל ולחכות שהטלפון יצלצל ויודיע שנולד איזה תינוק (אתה). או היום ההוא בו כולנו טיילנו בשמורת פוינט לובוס. העופרים שראינו שם, כלב הים שהרעיש כל כך, הצעיף של אחותך שעף למטה אל הסלע השחור והמלוח, הצעיף החלופי שקנית לה בכזו נדיבות במונטריי. כמה שימחת אותה באדיבות הזו. הדברים האלה היו אמתיים. וזה מה שיש לנו. זה כל מה שיש לנו.

[סב כותב לנכדו. מתוך הסיפור הקצר "מכתב אהבה" מאת ג'ורג' סונדרס שהופיע ב- New Yorker במרץ 2020. תרגום: איתן בולוקן]

קטגוריות
אירועים אקטואליה כללי

בנתיבי חוכמה

עושה רושם שאין עכשיו דבר רחוק יותר מאיתנו מאשר חוכמה. רחקנו מאד מענווה, שכל ישר וחסד. מילים כה אנכרוניסטיות ונאיביות לאקטואליה כה צינית. חוכמה דקה מול קנה של טנק. הדבר המוחשי ביותר כעת הוא כאבם של רבים ומותם המיותר של רבבות. בתים, רחובות, בעלי חיים, אוצרות תרבות וטבע – מושג כלשהו של עתיד – הכל אבק ודם. מאד מוזר לכתוב עכשיו על חוכמה. אולי באמת טובה שתיקה? אולי דווקא עכשיו טוב להזכיר לעצמנו שיש עולם שראוי לתקווה? שיש טעם בדברים העדינים ביותר והעמוקים ביותר בליבנו, שיכולים להשיב אותנו מהתהום שהיא מלחמה? בשבוע הבא באוניברסיטת ת"א אבקש להתייחס לכך בשיחה עם פרופ' מנחם לורברבוים. האירוע פתוח ללא הרשמה או תשלום ויערך בשעה 14:15 בחדר 496 בבניין גילמן. 

קטגוריות
אקטואליה כללי

תשובה לשאלה: בין אתיקה וחינוך

אֶוּנַפּיוֹס (Eunapius), מאה חמישית, "חיי הפילוסופים והסופיסטים" (תרגום: רון ניולד):

אָידֶסִיוּס היה נעים הליכות וקרוב לעם. לאחר תחרויות הנאומים נהג לצאת ולטייל בפרגמון בלוויית תלמידיו המעולים ביותר. הוא שאף להטמיע בנפשותיהם רגש של הרמוניה ושל אחריות כלפי המין האנושי; כאשר ראה אותם עולבים, מתנשאים ומתגאים בדעותיהם, וכאילו פורשים כנפיהם מעלה אף יותר מאיקרוס, היה מנחה מסלולם מטה – לא אל הים, כי אם אל הארץ, אל החיים האנושיים. אם פגש ירקנית, הוא נהנה מכך, הוא נעצר לשוחח עמה על המחירים, על הכסף שהרוויחה, על גידול הירקות. הוא נהג באותה הדרך עם אורגים, נפחים או נגרים. 

תרגומי מתוך המהדורה היפנית של "וימלקירטי נירדסה סוטרה", כפי שמופיעה אצל:

Nakamura Hajime 中村元, trans and ed., “Yuimagyō 維摩経 (Vimalakīrti-nirdeśa-sūtra).” in: Daijō Butten 大乗仏典 (Tokyo: Chikuma Shobō, 1983), 10.

כדי לנהוג בשלום עם הסובבים אותו, וִימָלָקִירטִי נפגש עם קשישים וצעירים, ותמיד פנה אליהם באדיבות. הוא עסק במגוון מלאכות, אך לא מתוך כמיהה לרווח או לצבירת הון. כדי ללמד את הבריות, וימלקירטי פקד צמתים סואנים ופינות רחוב. כדי להגן עליהם, הוא פעל למען צדק ואף מצא דרכו לפקידוּת והנהגה. כדי ללמד את הילדים, הוא פקד מעונות נידחים ובתי ספר. הוא נודע כראשון מבין הגבירים, וזאת מפני שהדגים את בכורתה של האמת. הוא נודע כמופת לבעלי נכסים, וזאת מפני שהתנהל בלא תאוותנות כוחנית. הוא נודע כראשון מבין הלוחמים, מפני שטיפח סבלנות, נחישות ואומץ. הוא נודע כראשון מבין האצילים, מפני ששמט גאווה, יוהרה ושחצנות.

מתוך מאמרה של מארי ריזר, "חשיפת הקוריקולום החבוי" (בתרגומי): 

כיצד ללמד אדיבות? אני יכולה לנהוג באדיבות. אני יכולה להיות אדיבה ולנהוג בדרך ארץ עם תלמידיי. במקום לפקוד עליהם, אני יכולה לומר להם "בבקשה" ו"תודה" ובכך להדגים בעצמי את ההתנהגות הראויה. כיצד ללמד על אודות חשיבותה של חמלה? אוכל לנהוג בחמלה. אשים את עצמי בנעליו של אחר, ככל שאוכל. אשאל את תלמידיי האם הם מסוגלים לדמיין כיצד האחר מרגיש במצב של קונפליקט או כאב? אוכל לנסות להיות רגישה מספיק כדי להבחין בפחד ובבדידות, ולהציע להקשיב לכאב ולטפוח על השכם. 

קטעים אלה מדגימים רגישות פדגוגית שניתן לכנותה "ניאו-קלסית". חינוך הומניסטי הרואה בדוגמה אישית וכבוד הדדי את הבסיס לקשר שבין מורה ותלמיד, בין אדם וחברו. בתקופה בה הפדגוגיה נבלעת לשפה המדעית, ואף יותר מכך הטכנולוגית, טוב לזכור את מה שאריסטו לימד בספר השני של "האתיקה הניקומאכית":

"את הסגולות הטובות קונים אנחנו לעצמנו מתוך שנתחיל להפעילן […] הרינו לומדים אותם אגב עשייתם, כדרך שמתוך בניית בתים נהיה לבנאים, ומתוך שננגן בכינור נהיה לכנרים. באותה דרך עצמה נהיה לאנשים הגונים." (תרגום ליבס, עמ' 40). 

באחת ההתכתבויות האחרונות עם קוראי האתר, נשאלתי מה ההבדל בין אתיקה וחינוך. זו כמובן שאלה רחבה ועמומה מאד, שהרי למה הכוונה ב"אתיקה" ולמה הכוונה ב"חינוך"?

ובכל זאת, ניסיתי להשיב ולו בכמה מחשבות: בתקופות קדומות, החציצה בין השתיים היתה קלושה, אם בכלל. למשל, באוסף "ענייני מוסר" (Moralia) מאת ההיסטוריון והפילוסוף פּלוּטַרכוֹס, בן המאה הראשונה, כונסו יחדיו אמרות חכמים, תקנות מוסר, אנקדוטות וסיפורי מלכים וכן הצעות קונקרטיות לחינוך הנוער. ככלל, לא היה ניתן לדבר על לימוד מעמיק (paideia) ללא דגש על צידוד בסגולות טובות (arete).

כך גם במסורת הניאו-פלטוניסטית המאוחרת יותר: אתיקה היתה חלק בלתי נפרד מתהליך החניכה של התלמיד. היא היתה כרוכה בכל דרישה אחרת, עד כדי שפלוטינוס זיהה את היפה עם האופי היפה, עם שיקול הדעת ועשיית הטוב. וכך גם אצל הסטואיקנים ואף בסכולסטיקה של ימה"ב. כמובן, אפשר גם להזכיר כאן את אוסף "התקנות הצלולות" שנלמד במסורות הזן בארצות מזרח אסיה, שמראה כיצד האופן בו נרכש הידע הפנימי (ולעיתים האזוטרי ביותר) למסורת, תמיד כרוך בידע הגלוי והמידי ביותר: צורת ההיות הראויה כפי שנתפסת בקהילה נתונה. כמובן, גם מסורת קונפוציוס מהווה דוגמה מובהקת לכך. 

כך, כפי שאני מבין, הלקח המרכזי ששכחנו או הדחקנו, הוא שחינוך אינו חנופה לתלמיד. מסורות העבר מלמדות שחינוך הוא קודם כל הצבת אמות מידה; דרישה והצבעה אל הראוי. הצבעה כזו דורשת מיומנות, ניסיון חיים ויותר מכל: דוגמה אישית. לכן לא יתכן חינוך אל הראוי אם המורים זוכים ליחס שאינו ראוי. לא יתכן חינוך אל הראוי אם האתוס החינוכי המכונן לחברה הוא כוח הזרוע, עומק הקשרים או עומק הכיס. התלמידים מיד חשים בזה. חברה שמרסקת את מעמד המורים, שבזה לאנשי החינוך והסיוע, שבורחת ממעשה החינוך אל קיצורי דרך, היא חברה שמכשילה את תלמידיה. המהלומה האחרונה בהקשר זה היא המשך פירור מדעי הרוח בתיכונים וכיווצם הנוסף לכדי מטלות סיכום. כן, אני יודע, יעילות מעל לכל, ומה לעשות – יש דברים בוערים יותר מספרות. 

האמנם?

אני חושש שבעתיד אנו נהיה חברה שילדיה אמנם יהיו מתכנתי קוד, אשפי מכירות, קוסמי נטוורקינג וסייבר, שיווק וקידום עסקי, אך הם לא ידעו כיצד לנסח את השאלות המוסריות והחברתיות שיעמדו לפתחם. זו תהיה חברה של שתיקה קיומית, של העלמות הספק ומותו של הדמיון בשעה בה העולם המתכלה זקוק לכל אלה ביתר שאת. זו תהיה חברה הסוגדת לקיצור הדרך, לעיגול הפינה, לבינוניות תהומית בכסות קדמה טכנולוגית המכורה לתמורה (לרוב כספית) מהירה. זו חברה שבה החלש, הזקן, האיטי, המופנם, ההססן, הביישן, הנוטה אל המופשט והעמום, לא ימצא את מקומו. כל אלה, כמו עולם הפרחים, הימים וחיות הבר, לא יהיו רלוונטיים. 

"ניתן לטעון שבורות עדיפה על אינטיליגנציה נטולת הנחייה אל עבר הראוי, שכן האנשים המסוכנים ביותר הם אלה שאכן יש בידם ידע אך הם נטולי כל מסגרת מוסרית. לא המחסור במידע מאיים על החברה שלנו אלא חוסר החוכמה, והיום אנו מסתכנים בכך שהתגליות המדעיות שלנו ירחקו עוד ועוד מהמצפון שלנו." (ארנסט בויאר). 

האם הכל תלוי בחינוך? לא הכל, אך בהחלט הרוב. חינוך הוא תנאי הכרחי גם אם אינו מספיק. אז האם עלינו לשוב אל החינוך הקלאסי דוגמת יוון ורמא? וודאי שלא, גם אין לנו דרך לעשות זאת. וטוב שכך. אבל יש מה ללמוד מהחינוך הניאו-קלאסי ומהקוריקולום של מסורות העבר. "שכרון העתיד" ו"היפנוט החדשנות", בהם כולנו שרויים, הגם שהנסיבות מוצדקות בעידן הקורונה, מסמאים את עיננו מלקחי העבר. וחינוך הוא קודם כל לזכור לקחים שהרי הם עתיקים, כמו חדשים-תמיד. אין לך חדשנות מרעננת יותר מדברי ימי עבר. 

למידת דקדוק בעת העתיקה (לוקה דלה רוביה)