***
Udon
Or Soba?
He stops
No robe
No Buddhist name
No doubt
My bald head
In winter
Her kisses
The Cars
Along Enoshima
Night waves
Cold
Even greater cold
He hugs her
Kamakura
Bows to Fuji
I do the same
Empty garden
You see all
Just her
Not finding the way
Entering the path
Hokokuji temple
Nothing
Left untouched
Frozen pond
He holds her
Walking now
One shadow
Winter temple
Original reality
Needs gloves
***
הוא מרבה להעיד על עצמו כי אינו מבין את תורת הבודהה. כי גם לאחר ארבעים שנים של תרגול, לימוד והוראה, נותרו נושאים רבים נעלמים ממנו; סתומים וחתומים כשהיו כשנתקל בהם לראשונה. אולי המומחה הגדול ביפן לתורתו של מורה הזן דוגן (Dōgen) מביט בי בעיניים ספק מובכות ספק מתנצלות: "אין לי מושג למה הוא מתכוון כאן. אולי אתה מבין?" הוא אומר לי ומפנה את מבטי אל פסקה מתמיהה נוספת מדבריו של הנזיר בן המאה השלוש-עשרה. ואני מנסה, באמת מנסה.
הכתבים האלה חבויים. רקומים בשפת קוד, סימניות ואין סימן. הם תובעים מהקורא לא רק את הבנתו כי אם גם את ליבו. את שימת ליבו. כן – לשים ליבו בהם ולחוש מחדש את הדופק. אך הכתבים האלה גם צלולים – דבר לא נסתר בהם, וזה כולל גם את הסתירות הפנימיות. זהו הרגע בו הספק מכה : "מה ניתן לומר על כך?" ואולי: "צריך בכלל לומר משהו?". הוא אמר לא פעם כי במחקר של תורות שכאלה, לעיתים לא צריך לשאוף לסכם את הנלמד. שהמחקר אינו שאיפה מתמדת למסקנה.
מחקר, לדבריו, הוא בעיקר אופן הלימוד: היכרות אינטימית עם הכתבים. לדעת אותם. וזה קורה למשל דרך שינון והעתקות חוזרות ונשנות. זאת חקירה אישית וחופשית לא פחות מאשר סיכומו של ידע. ובאמת באוניברסיטת קומאזאווה למדנו את הכתבים יחד. שיננו אותם יחד. זימרנו אותם יחד וגם שאלנו על אודותיהם יחד.
"ללמוד זן, לשבת זן, להיות זן – מדוע ההבדלים האלה כל כך חשובים לך?".
כך הוא לימד. ואהבתי את השיעורים שלו יותר מכל סמינר או הרצאות אחרות בהן נכחתי. זאת פדגוגיה חכמה: הוראה המשוחררת מן המילה אך גם מכבדת אותה. סוג של הנחיה השעונה כולה על אופן היות: החל מלשתוק יחד כשאין מה לומר, ועד געירה חדה כשטועים בקריאת סימנית. זאת הוראה שקופה שלא מתיימרת ללמד, ובדיוק בשל כך מצליחה לעשות זאת.
נפגשתי איתו ארבע פעמים בשבוע: קיטון דחוס, גלימות חומות ושחורות, ניחוח קטורת, ניירות בכל פינה ובקבוקי תה ריקים. שנינו מעדנו בלשוננו פעם אחר פעם ולבסוף לא נותר בנו פחד ממעידות.
הוא נהג לומר: "לא, אין תשובה אחת". "לא, זה לא מדויק". "מה אתה רוצה לדעת?". "זן זה פשוט מי שאתה איפה שאתה". "אתה באמת חושב שיש כזה דבר שנקרא זן?". "איתן סאן, בוא שב".
וכך הלאה והלאה, קדימה והלאה, עמוק פנימה והחוצה מהחלון אל ערב קריר בטוקיו. אני זוכר כעת את המבט שלו, שאינו מותיר ספק. מורה ותלמיד. אך גם לא.
