עצות אל נוכח האיוולת וההשחתה

אם הרחיק אותך המזל מן המקומות המכובדים ביותר במשרת המדינה, תוכל לעמוד על מקומך, ותעזור בקול זעקתך; ואם סוגרים את גרונך – עוד תעמוד ותעזור בשתיקה. לעולם אין מעשה אזרח-טוב חולף לריק: הוא פועל בשמיעת אזניו, במראה עיניו, בחזות פניו, במועל כפיו, בעקשנותו הדוממת, ואפילו בדרך הילוכו.
[לוציוס אנאוס סנקא, "על מנוחת הנפש", בתוך: כתבים נבחרים. תרגום: אהרן קמינקא, דביר: ת"א, התשכ"ב, 73).

אבל זאת היא הנחמה אשר עליך לבחור בה: הן גם באוהל הדל הזה יש מקלט לבעל מידות טובות, והוא עולה בתפארתו על ההיכלות. אם יש צדק במקום הזה, אם צניעות יש, אם חכמה ויראת-חטא יש, ושכל טוב לעשות כל עבודת-חובה ודי תבונה בעניינים האנושיים והאלוהיים. אין המקום צר אם המון הסגולות הנעלות הללו שרוי בתוכו. אין גלות קשה לאדם, אם מידות טובות אלו מלוות אותו שמה.
[ סנקא, "איגרת תנחומים לאימו". שם, 119].

פסלו של סנקא בקורדובה.


לאלה המבקשים לחקות את הדוגמאות הנפלאות והנשגבות של הטוב נאמר: לא להיוואש מן הניסיון להיטיב את דרכם ולשוב אל שלמות המידות ואל החכמה – שיבה המשולה לשיבת נפש נידחת אשר הדיחתה הרשעות, כי שעה שנוהג ה' כרחמיו, הכל הולך למישרין. ואולם רחום הוא ליראיו, העוברים מן ההפקרות אל השליטה-בעצמם ומכים על חטא, ושוקדים לשכך את סערת היצרים ואצים אל חיי רוגע ושלום. […] כן אוסף ה' את התבונה מגלות רבת-שנים ושל נדודים על פני כל […] ומביא אותה ברחמיו מדרך לא דרך אל נתיב מישרין.
[פילון האלכסנדרוני, "על שכר ועונש", בתוך: כתביו הפילוסופיים של פילון. מבחר ערוך בידי יוחנן לוי. עברית: יהושע עמיר. מאגנס: ירושלים, תשל"ה, 86].

פילון ברישום מאת אנדרה טבת, מאה 16

מסגרות לימוד ועיון בשנה הקרובה

בשנה הקרובה אלמד בכמה מסגרות. אשמח לראותכם/ן
קורס סמסטריאלי על אודות הגותו של מורה הזן היפני איהי דוגן באוניברסיטת  תל אביב. בקורס נכיר את חייו של דוגן ועיקרי מחשבתו, תוך קריאה קרובה ברבים מכתביו ורשומות דרשותיו. הקורס נועד לשמש מבוא רחב ומעמיק לקורות חייו, הגותו ומקומו בהתפתחות הפילוסופיה הבודהיסטית. סמסטר א', ימי א' בין 16-18. קישור לרישום.
 
לידה ומוות במחשבת הזן: עיון עומק בחיבוריו של החכם דוגן. סמינר עיוני-טקסטואלי. זהו קורס תמתי שנוגע באחת הסוגיות המרכזיות להגות הזן בפרט והמהאיאנה בכללותה, וכן לפרשנויות השונות שניתנו לה. דוגן נדרש לנושא ברבים מכתביו, ואנו נקרא בהם ונקיים דיון בדבר משמעותם והרלוונטיות שלהם לחיינו. ביה"ס ברושים, פסיכודהרמה, ימי ב' בין 18-20.
 
הרצאה במסגרת סינמטק ת"א אודות היחס הדיאלקטי שבין הממסד הזן בודהיסטי לבין המרחבים, היצרתיות ואף הפראות המחשבתית והאמנותית המאפיינת את תלמידי האסכולה. יום שישי ה-26 באוקטובר, 15:15.
 
"בין האדם לחיה בשירת ההייקו" (בית מיכל, רחובות). שיחה שאקיים עם חברי דרור בורשטיין, במהלכה ננסה לברר את העמדה הלא-מפרידה והחומלת שביסוד השירים והאסתטיקה המאפיינת אותם. יום רביעי, ה- 23 בינואר 2019, 20:30.
 
"בודהיזם במאה ה-21". שיחה במסגרת סדרת המפגשים "שבילים רבים –  דהרמה אחת". סמינר הקיבוצים, יום שישי ה-5 באוקטובר, 9:00 (יחד עם מרצים חברים נוספים).

"התפקיד הדתי של הפילוסופיה ממזרח ומערב: עיונים במפגש היהודי-בודהיסטי". שתי הרצאות שאעביר במכון יד יצחק בן צבי שבת"א, במסגרת הקורס השנתי "על מזרח ומערב". הרצאותיי יעסקו בשאלה המתודולוגית למחקר השוואתי של דתות והרלוונטיות שלו לתקופתנו, וכן בדיאלוג הפילוסופי-אתי שמתקיים בין הגותם של נגרג'ונה ודוגן מצד אחד, והרמב"ם והרמן כהן מצד שני. יום חמישי ה-27 ביוני 2019 (8:30-12:00). במסמך הזה ניתן לקרוא על ראשית המחקר המשווה שאני עורך.

לפעמים האור

לחיות את הרגע

"לחיות את הרגע זה לדעת לנצל אותו" – כך נתבשרתי במודעה בעיתון. מתחת לסיסמה הזאת הופיע שמו של מוסד אקדמי המזמין את קהל הקוראים "לבחור תואר". לכך צורפה תמונה של נערות מאושרות הרצות בחוף הים.

נבהיר: לחיות את הרגע. לנצל את הרגע. נערות מאושרות. חוף ים בשקיעה. ציווי לבחירת תואר אקדמי. הגיוני.

ההקבלה שנעשית כאן מעניינת: לימודים כפיזוז על חוף הים. הדבר היחיד שנותר לעשות הוא לבחור. כמו מול תפריט משקאות בלוי על שולחן נמוך, קבור בחול, בחוף ירושלים. לא מוזכרות צרופות מייגעות כלמידה, שינון, בקיאות, חשיבה, עמל, ניסיון, יצירתיות, כישלון, התגברות, התבגרות. חלילה לנו מאלה. בחירת לימודים כבחירת מקום לפיקניק. וכמובן, זו בחירה דחופה. חייבים לעשותה מיד. לך תדע, אולי לא תהיה חניה ליד הים. ואז מה? תחפש חניה? ואולי גרוע מכך: תחשוב מה ללמוד? הבהילות הזו היא בהילותו של סוחר מול קונה. מחר לא יהיה. קנה עכשיו.

ובכלל, ההיגיון המופרך של ההצהרה "לחיות את הרגע זה לדעת לנצל אותו". שפת החובה הזו מעידה על פחד עמוק. "רק לא לפספס את הרגע". וזו קביעה מתמיהה, כיוון שתפקידה של אקדמיה (לסוגיה ומחלקותיה), הוא לעמוד אל מול פחד בתצורותיו השונות: בערות, שרלטנות, מניפולטיביות, חד-ממדיות, בהילות חסרת פשר.

צר לי על הסטודנטים שזו האידיאולוגיה המאפיינת את המוסד בו הם לומדים (ואני יודע שמוסדות רבים מצדדים ברוח הזו). אאחל להם מליבי להכיר בעובדה שלעיתים רבות כולנו נפספס את הרגע. כן בהחלט. נפספס מאד. שוב ושוב. וזה בסדר. יותר מכך: לעיתים, פספוס הרגע ישיב אותנו לרגע שלאחר מכן רעננים ונינוחים יותר. יצירתיים. מחויבים. בוגרים. החלטיים. הנכונות לפספס את הרגע מאפשרת נוכחות נינוחה ברגעים רבים אחרים. פספסו את האוטובוס ותבינו מהר מאד כמה אתם רוצים שכבר יגיע הבא אחריו. כולנו נפספס אוטובוסים רבים. זאת עסקת החבילה שאנו מעורבים בה. לפעמים יגיע בזמן.

אז פספסו את הרגע, תלמידים יקרים. חשבו פעם ופעמיים. הרשו לעצמכם לא להגיע למסקנה. "שברו את הראש". תעו בדרך ומצו את בלבולכם. לא רק בחוף הים. גם בבית, עם ההורים. עם עצמכם. בעבודה. בטיול. זה חלק חשוב בלימודים, שמתחיל הרבה לפני ההרצאה הראשונה ביום הראשון של התואר הראשון.

אם רוצים הכל אפשרי

נוף צבעוני. פנים מחויכות לכיוון המצלמה. כיוונו של הקורא. נוף שאינו ישראלי. נוף מאיר, צלול ומעוצב. סימטריה מחשידה בין עצים וחוף. שתי משפחות קפואות בחיוך שנמתח על כפולת עמודים במרכז מוסף כלכלה. ליד ראשם של ההורים פרסומת לבנק. "אם באמת רוצים, הכל אפשרי". בעמודים הבאים חדשות הרווחה, תשתיות ונדל"ן: מסתבר שרבים רצו – ויוק.

כוחה של הקביעה "אם באמת רוצים, הכל אפשרי" הוא בהדגש "באמת". כלומר לא סתם אם רוצים. אלא אם באמת רוצים. וככל שאני מגלגל על לשוני את המילה הזו ("באמת"), אני מבין שתפקידה אינו רק רטורי. היא אינה רק תיקוף הקביעה היומרנית, השרלטנית, ש"הכל אפשרי".

לפנינו לשון מאשימה. חסרת חמלה. לא הצלחת? כנראה לא רצית מספיק. האשמה עליך. גם את לא הצלחת? תאשימי את עצמך. לא באמת רצית. ומהם גבולות ה"באמת לרצות"? מה האינדיקציה ל"באמת"? בכי? הזעה? פרכוסים? אבדן הדעת?

כאן אני נזכר בשכנה מבוגרת שגרה בסמוך אלינו בקו הבניינים ביד אליהו. הייתי בן 6 או 8 והיא תמיד האירה פנים. נולדה באפגניסטן וסיפרה פעמים רבות על חלומה לשוב ולבקר בכפר הולדתה. אבל נופה הממשי, כלומר נוף חייה, היה שישים שנות הישרדות בדרום תל אביב. מדי פעם נדדה לאזור גן החשמל ואלנבי. שוק הכרמל. קו 31 מקצה רחוב לה-גרדיה היה יום טיול. שנים היא ובעלה היו שקועים בחובות. צרות מפנים ומחוץ. בעלה מת הרבה לפניה. חיי יום יום על עצבותם ויופיים. קושי מתמיד וקוביות סוכר קטנות ולבנות (שהייתי מחפש אצלה במטבח בשבתות כשהייתי מבקר אותה עם אמי). תמיד ברכה לשלום, תמיד הכניסה אורחים. אהבה את ילדי השכונה. גם אותי, שמבין עכשיו כמה אהב אותה.

"אם באמת רוצים, הכל אפשרי". שפה שלא מאפשרת קיום לאנשים כמו שכנתי ז"ל. זאת שפה שגוזרת עליהם אשמה. דנה אותם לחרטה. טובלת אותם בתחושת החמצה. "מה היה אילו" ו"למה לא עשיתי יותר". שפה שסופגת אותם בהלקאה עצמית. היא לא רצתה מספיק אז בעיה שלה.

ובכן, שכנתי רצתה ולא זכתה.

האמת היא שכולנו שכנתי ז"ל. למרות התפאורה המעודכנת ורוויית ההיי-טק, כולנו יושבים בקו 31 לשוק הכרמל. כולנו חוזרים אל בעל חולה שימות הרבה לפנינו. כולנו עצבות כמוסה וקוביות סוכר. מי יותר ומי פחות. גם אותם חייכנים בוהקים מהפרסומת בעיתון. גם כל אותם מומחי כלכלה ופסיכולוגיה חיובית ולהטוטני אקזיט וספקי פתרונות מימון. כולנו בפקק שעומד כל החיים מול עובדת הקיום "לא הכל אפשרי".

התובנה הזו מכה במוקדם או במאוחר. ישנן פשרות. ישנן בחירות. ישנן העדפות ובעיקר ישנו שינוי. תהליך התבגרות. לא ניתן לברוח. ניתן בהחלט להדחיק. עד כמה שהקפיטליזם הדורסני יוצא מגדרו כדי לתחום אותנו בארגז החול הנצחי, זועקים "זה תלוי רק בי!", ההתפכחות באה, צוננת וברורה. ואולי זה טבעו הניהיליסטי של הקפיטליזם הקשה (הניאוליברלי): לחייך עד הסוף. לפורר את החברה לפרטים מבודדים שלא רק עסוקים בעצמם כל הזמן, אלא גם מאשימים את עצמם.

#photooftheday #jerusalem #insta_israel #instagram #35mmstreetphotography

A post shared by Haim Rivlin (@life_rivlin) on

 

 

רשימות, ביקורות ותרגומים