מדיטציה. קמפיין.

מדוע, למרות ההשתדלות הרבה, עדיין לא נמצאה מילה עברית הולמת למונח השאול "מדיטציה"? מדוע המילה רווחת ושגורה בפי כל, למרות העובדה שפירושיה רחבים ואלסטיים וכוללים, בין היתר, התבוננות, השתקעות, התרכזות, הזכרות, קשיבות, התמקדות, מודעות, הרפיה, תשומת לב, התאספות, נוכחות, מנוחה וכולי? אם כל אחת מאלה עומדת בפני עצמה כמילה בעלת מסומן תקף (גם אם רב-פנים), מדוע נותרת הבכורה למסמן המעורפל (והעקשן) "מדיטציה"?

לדעתי בדיוק בשל הערפול.

הפזרנות הלשונית הנדיבה הזו, אשר מעידה על ערפול משמעות כבד, מעידה בנוסף על כך ש"מדיטציה" היא מילה המשמשת מחבוא (ולא ארחיב כאן על כפל העמימות בצמד המילים "מדיטציית מיינדפולנס").

מחבוא, מטבעו, מאפשר חוסר מחויבות: אנחנו לא ממש כאן ולא ממש שם. חוסר מחויבות גורר אחריו חוסר מקצועיות. וחוסר מקצועיות פירושו גם חוסר אחריות. אף אחד לא רוצה שהרופא שלו יתחבא בחלוקו. אף אחד לא רוצה שנהג האוטובוס ייבהל מההגה. לכן יש בקביעה "אני מתרגל מדיטציה" מן ההתחבאות. זה סוד האטרקטיביות שלה: היא נוחה וקוסמת בגלל משקלה הקל ואופייה האוורירי. יש בה פריכות שימושית קלה לעיכול. רוחניות עכשווית כחטיף פופולרי. יש קהל.

אם כך, מתי ראוי להשתמש במילה מדיטציה? אם אפשר – כמה שפחות. עדיף בלי. במקום "מדיטציית ישיבה" פשוט אמרו ישיבה. במקום "מדיטציית הליכה" פשוט אמרו הליכה. אם יש רצון לתאר את אופן ביצוען, אפשר להוסיף "ישיבה שקטה (דוממת)" או "הליכה קשובה (מודעת)". גם אלה הפרזות, אך הן מכבדות את המתרחש ומייצגות אותו נאמנה עד כמה שניתן בשפה. אפשר להשתמש במילים הנפוצות "אימון" ו"תרגול", אם כי טוב להיות מדודים גם ביחס אליהן. לרוב, הן סוג נוסף של התרחקות. חיץ מהדבר עצמו. חלק נכבד ממה שקרוי עולם הרוחניות העכשווית הוא "חיץ מהדבר עצמו".

כעת תארו לעצמכם את העולם הזה נטול שם העצם "מדיטציה". עד כמה שומם וחסר תיבול יהיה. ממש בנאלי. אנו זקוקים לדיאטה מילולית כזו, המבוססת על מנות סדורות של אמירת דברים לאשורם, ובמיוחד בכל הנוגע לשדה השוצף, העולה על גדותיו, של הרוחניות העכשווית.

כשהמותג נעלם השפה חוזרת. כשהקמפיין נגמר אתה נשאר עם מכונת הכביסה שקנית. כשהמדיטציה נעלמת ישנה ישיבה. ישנן קימה, הליכה ושכיבה. ישנם חיי יום יום. בוקר, צהריים, ערב. שני כסאות לצד שולחן. בנאליות ממשית, ריאלית וזמינה. אין מדיטציה אחרת.

 

 

עזרה עצמית

Of all conceivable forms of enlightenment, the worst is what people call the Inner Light. Of all the horrible religions the most horrible is the worship of the god within […]. That Jones shall worship the god within him turns out ultimately to mean that Jones shall worship Jones. […] The mere pursuit of health always leads to something unhealthy.
(G.K. Chesterton, Orthodoxy, 1908)

המילים הנוקבות האלה ריחפו מול עיני היום בבוקר, בחנות ספרים הסמוכה לכיכר רבין. אני לא חסיד של צ'סטרטון ואפולוגטיקה קתולית. רחוק מאד מכך. יחד עם זאת, אני בהחלט חסיד של דיוק ההבחנה והידוק השפה, ואת אלה אני מוצא בציטוט שמובא כאן.

ומדוע עלו בי מילים אלה, דווקא בשעת בוקר ודווקא בחנות ספרים? התשובה הפשוטה היא מפני שאני מוצא בהן ציפוף מרשים למשמעות רחבה ופרובוקטיבית הרבה יותר. יש בהן אסתטיקה מושכת של ניסוח נוקב של דברי ביקורת, גם אם חסרי חמלה בנחרצותם.

תשובה מורכבת יותר היא, שמילותיו של צ'סטרטון מבטאות יפה את הדרוש לנו בבואנו לכל חנות ספרים, או ביושבנו באוטובוס שמסיע אותנו אל חנות הספרים, או בהליכה המדודה על המדרכה מוקדם בבוקר, וכן ביחסנו אל האנשים שאנו פוגשים ממש בתוך חנות הספרים: עלינו לפנות אליהם. כלומר, עלינו להתפנות – ולו לכמה רגעים – מהכפייתיות של העיסוק בעצמנו. לאפשר את המעבר העדין מעצמי לציבור. מעבר אשר בעיני הוא אחד מהמאפיינים הבולטים למה שאנו מבינים כתרבות.

מרחב ציבורי הוא מרחב של פגישה חוזרת ונשנית. מרחב שמקיים אמנה לא מנוסחת בין פרטים. כשאמנה זו לא ממומשת מתקיים רק אותו עצמי שהולך עם עצמו בעצמו וכן – לרוב – רק למען עצמו. קשה מאד לחיות כך כציבור וכחברה. גם התרבות מושפעת מכך ומקבלת לבסוף את פניו של העצמי האחד, בין אם דמות ובין אם רעיון. בין אם נתניהו ובין אם כוח הזרוע וכוח הקנייה (כידוע, הדמיון בין אלה גובר והולך).

הסיבה למחשבות אלה, כאמור, היא חנות ספרים קטנה ליד כיכר רבין. אך יותר במדויק: תחושותיי אל נוכח מדפי הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה הרבים, אשר מתחברים בצורה מעניינת למדפי ספרות השיפור העצמי והניו-אייג', הלא הם הארכיון הבולמי של הריתוק העצמי.

אם הייתי צריך להמר, הייתי מנחש שספרות העזרה העצמית, השיפור העצמי, טיפוח העצמי וההעצמה העצמית, נמכרת היטב. זה ניחוש קל למדי. כסף קל. ספרי ההיסטוריה, מדע המדינה, חקר הספרות שלא לדבר על ספרי התיאולוגיה והשירה (וכן רוב ספרי הפרוזה) אינם זוכים ליחס חם שכזה. הם אינם הצלחה מובטחת. אם להשתמש במילותיו של הרב קוק, אין באחרונים המודרים את אותם "אורות גאולה" הזורחים ממדפי העיסוק העצמי.

מכיוון שמרחב ציבורי משקף יחס למרחב פנימי ולהיפך, טוב אם נקיים אתיקה של ענווה מול עצמנו. רוצה לומר: אנחנו לא הבעלים של הסיפור (ואין בכוונתי לרמוז שלסיפור יש בעלים מוגדרים, מה שבטוח אנחנו לא הם). הנה הצעה לענווה שכזו: באולם חשוך או בפגישת עבודה, יש לכבות את הנייד. בעולם הספרות יש לשמור על כתבי השירה.

לרגע אתה יכול לנשום

יש כזה דבר גלות פנימית. תחושה מוחשית מאד שבביתך אתה במקום לא לך. וקיימת את הפסוק: לך לך מארצך ומולדתך בתוך ארצך ומולדתך.

נותרו כמה סמטאות צרות וחצרות סמויות בהן אתה יכול להשיל מעליך את המסכה החונקת של העמדת הפנים ולדבר בגלוי וללא משוא פנים. ככה בחצר, תחת השמש, עם העשב היבש של מה שהיה יכול להיות. ולא שאתה כזה זקן, בסך הכל בן 36. אבל השינויים היו מהירים, ויותר ממהירים הם היו  עמוקים, וההדחקה הייתה אפקטיבית. בכל זאת, עשית צבא, תארים. אפילו עבדת במשרות ביטחון תוך כדי הלימודים. ההדחקה הייתה מהירה ונוחה כי לא ראית. אז עכשיו אתה רואה וליבך נשבר בקרבך. לב שבור הוא לב שלם של התפכחות.

זה קרה כשהתחלת לשאול. לברר בעצמך ולבקר את מה שאתה רואה בקול ברור. פגשת כמה אנשים שהצביעו עבורך על הנוף שתמיד החמצת. אנשים טובים, אמיצים הרבה יותר ממך, שהבהירו לך מה פשרם של מחסום, גדר הפרדה, הגבלת מים, הגבלת חשמל, הגבלת זכויות. לאט, פשרם התודעתי של כל אלה התבהר לך. וגם פשרם התרבותי – כיצד כל מחסום וסיורי "הפגנת נוכחות" מוליד אותך כרודף, כגורם ענישה. ככוח הזרוע המתמדת והחונקת. כיצד אין סימטריה בין קולך הרועם לפרפורי החנק שלהם.

מאז הבושה בוהקת. כמו השמש שיש כאן 10 חודשים בשנה. אולי יותר. היו גיבורים כאלה, שסובבו את ראשך לכיוון השמש. והבוהק השורף הזה גרם לך להבין שהארץ אינה אותה ארץ והשפה אינה אותה שפה.

יתכן שהכי כואבת לך ההבנה שהמילה "תקווה" כבר אינה רלוונטית. היום זו מילת גנאי. היא נדחקה לשולי השפה, כמו המילים יושרה והגינות (ומילים נוספות). היום לא מדברים על תקווה אלא על שרידות. לא מדברים על אזרח אלא על צרכן. כמובן, על שניהם מוטלת חובת הנאמנות. מתוך עדינותה וחולשתה המובנית, הולידה הדמוקרטיה את השוק המשתולל, חסר הרחמים, והשוק המשתולל תחזק ושימר את הפיתוי המיליטריסטי שתמיד נכח, וזה בתורו רק חיזק את השוק. האידיאלים של החיים הטובים, הראויים, התחלפו ואתם גם דמותו של האזרח הטוב והממשלה הטובה.

אז בינך ובינך אתה עדיין חושב שאתה אדם (ואזרח) טוב, אבל בעיני הרוב אתה סתם פתי. פתי לאפשרות שיהיה כאן טוב, שיהיה איפשהו טוב. פתי מאמין למילים כמו ענווה, סולידריות, הידברות ושלום. פתי מאמין שאפשר לשרוד כאן בלי למשכן את עתידך. פתי מאמין שאפשר לגדל כאן ילדים בלי משפחה עשירה, נדל"ן או כסף מהיר, גם שחור. פתי מאמין באדם שמולו, בהגינות וביושרה. פתי מאמין שיתכן קוד אחר ליחסי הגומלין החברתיים מעבר לקיזוז אינטרסים ופנקסאות מהסוג המושחת ביותר. פתי מאמין שאפשר לחשוב יחד על הלכות חיים משותפים. פתי שנאבק עבור זקנים, חולים, נשים מוכות, מכורי הסמים, כל אלה שמחכים שנים לדיור הציבורי. פתי שנותן להם עדיפות לפניו בתור. פתי שמאמין שרק על ידי חיזוק ותמיכה באוכלוסיות המדוכאות ביותר יתרחש כאן שינוי. מה נאמר, פשוט פראייר. אתה כל כך פתי שבעיני רבים אתה בוגד. בוגד בכיס או בוגד בדגל? היום זה אותו הדבר.

אז ביתך הוא מבצרך והבדידות גוברת והוריך המזקינים רואים כיצד העתיד הטוב שייחלו לו עבורך הופך לעתיד מפחיד. עתיד שיפתיע אם לא יסתיים במלחמה, עוני או עזיבה. ואולי כל אלה? ואם העתיד הוא כל אחד מאלה, איך אפשר לקרוא לו עתיד?

 

ערב שירת הייקו בבית ביאליק

אני שמח להזמין אתכם לערב מיוחד שיוקדש לשירת ההייקו עברית, ויתקיים בבית ביאליק ביום חמישי ה-24 בחודש, בשעה 20:00.

קריאת שירי הייקו, שיחה משותפת אודות הוצאת "ירח חסר" וכן דברים אודות מקורות ההייקו היפני והופעתו המחודשת והרעננה בעברית בשנים האחרונות.

בהשתתפות:
אלכס בן-ארי, איתן בולוקן, דרור בורשטיין, ליאת קפלן, יעקב רז.

מוזיקה:
מוֹ סלע – נגינה בקוטו.

מנחה:
קרן קוך.

רכישת כרטיסים באמצעות אשראי בטלפון: 03-5254530 בימים ב'-ה', בשעות: 11.00-14.00. בערב האירוע התשלום במזומן בלבד (במידה ונותרו כרטיסים). מספר המקומות מוגבל.

רשימות, ביקורות ותרגומים