חשיבות מדעי הרוח – טור דעה ב"הארץ" (19 ביולי 2019).

ליאיר אסולין יש חזון אופטימי. במאמרו (מוסף הארץ, 5.7) הוא טוען שהמרחב העסקי זקוק למדעי הרוח, וכי מ"תחביב" נהפך העיסוק ברוח ל"מצרך קריטי" שעבורו יסכימו התאגידים לשלם סכומים מרשימים, וכך לשקם את מעמדו הכלכלי והתדמיתי הרעוע של התחום כולו. 

אסולין טוען כי יש כדאיות רבה בחיבור בין מדעי הרוח למרחב העסקי. לשיטתו, עולם העסקים מבין שהוא צריך להסתכל מבחוץ על המציאות, מעבר לטווח הזמן המיידי, ומדעי הרוח יכולים לעזור בפיענוח הכיוון אליו אנו הולכים. הם מסייעים להבחין בין עיקר וטפל, ומחדדים את החיפוש אחר השאלה הנכונה. הם אינם עוסקים בתשובות, שכן, לדעתו, כיום לא התוכן הוא העיקר אלא הידיעה כיצד התוכן עובד. במילים אחרות, אסולין טוען כי מדעי הרוח הם כלי יעיל לשיפור ודיוק המחקר העסקי והכלכלי. הם מלמדים כיצד לא להיתקע מאחור, כיצד להישאר רלוונטיים ולא להרפות ממצערת החדשנות, שהרי הישרדות היא-היא ההצלחה. כלומר, כדי להיות רלוונטיים, מדעי הרוח צריכים לעמוד במבחן התחרות, היעילות והשוק.

תחייה מחודשת של העיסוק ברוח האדם היא אכן מהאינטרסים המובהקים ביותר של החברה האנושית בזמן הזה. אך תוך כדי הקריאה ברשימה, נדמה היה לי כי אסולין כתב יותר על מדעי הרווח ופחות על מדעי הרוח. הכפפתו את מדעי הרוח לכדי "מצרך" היא עוול, שכן במהותם הם אינם מצרך וייתכן שאף אינם צורך: מדעי הרוח הם ערך.

רצוי לייחל לעת בה יתקיימו ערבות הדדית ושיח משותף בין המגזר העסקי למדעי הרוח. אך המצב כיום שונה בתכלית השינוי בכל העולם, על אחת כמה וכמה בישראל, השוזרת יחדיו קפיטליזם כוחני ובריונות צבאית (נושא שאסולין כלל לא מזכיר במאמרו, אף שאחד הוויכוחים הבוערים כעת באקדמיה נוגע לדריסת הרגל של הצבא בתוכה – למשל, פרויקט "חבצלות" באוניברסיטה העברית).

אסולין טוען שהמרחב העסקי זקוק למדעי הרוח, אך מתעלם מעומק הציניות של הכלכלה התאגידית. ואולם "שיח משותף" בין התאגידים לאקדמיה מתקיים רק באפיקים הטכנולוגיים, העסקיים והכלכליים. שיתוף הפעולה תלוי בשורת רווח ריאלית וברורה. אין "רצון טוב" בין הצדדים – יש עסקה. וזו הסיבה המרכזית להתפוררות מדעי הרוח: אין להם ערך מוניטרי. הם רעים לעסקים. הם לא "מניבים". ומה שאינו מניב רווח, מוזנח ונכחד. כן – גם באקדמיה. צמצום מדעי הרוח לכדי כמוסות ידע יעיל ואטרקטיבי, שיכול לספק "סיפור וחוויה" בעת הזו, הוא אפולוגטיקה שבסופו של דבר מזיקה להם. מדעי הרוח אינם נדל"ן, אלא יסוד.

אני סבור כי החיוניות שבחיזוק מדעי הרוח קשורה בדברים אחרים לגמרי. להלן שלוש סיבות מרכזיות:

  • שפה. השפה חיונית לשיקום תרבות שקרסה לתוך פשטנות פופוליסטית, המבוססת על סמלים, צלילים, הסחות דעת והטעיות. תרבות הסולדת ממורכבות ועמימות דנה עצמה למה שהסופר בנג'מין דמוט כינה "הווה נצחי". מדעי הרוח חיוניים להשבת תוקפה של השפה, ובתוך כך תוקפן של המילה, הקריאה, הכתיבה והשיחה. זהו שובו של העתיד: היכולת לחשוב ולדמיין מעבר לעריצותו של הרווח האישי, ובכך מעבר לסיפור הפרטיקולרי של בבואתנו הביוגרפית או זו הלאומית. טיפוח היכולת לבוא בדו-שיח עם כל מי שאינו אני. ללמוד לדבר.
  • שיקום האתיקה בתרבות של "נרטיב". הצורך לזכור את המתח העדין שבין כוח ומוסר. מדעי הרוח הם המקור לשיקומן של קטגוריות בסיסיות לכל חברה אזרחית: מציאות, אמת, עובדות, חוק, מנהל תקין, ביקורת, הגבלת הכוח, צדק, משפט ושוויון. זה אוצר המילים הראשוני לכל דמוקרטיה הומנית וליברלית, ומדעי הרוח מלמדים את השפה על רבדיה וניביה.
  • שמירה על קיומו של מרחב ערכי אשר אינו תועלתני בהגדרה. בהיותם "עוגנים" לא-אינסטרומנטליים, מדעי הרוח הם אופוזיציה עיקשת למופעיה השונים של הנצלנות הפוסט-מודרנית, המלבה את אש השיסוי, הדיכוי והרודנות. מדעי הרוח הם אופוזיציה לכל אלה מפני שהם תזכורת מתמדת לכך שישנם עדיין דברים שאין להם מחיר. במובן הזה הם חסרי ערך, אך זאת מפני שהם בעצמם ערך שחברה בוגרת ניחנת בו.

מדעי הרוח הם האופוזיציה לניהיליזם המושחת והנרקיסיסטי של העת הזו. הם תזכורת מתמדת לכך שהכל ארעי; שלא לעולם חוסן. כן, גם מטוסי ה-F35, האפליקציה האחרונה שהורדנו והגיבוי בענן. בניגוד לטענותיו של אסולין, מדעי הרוח מהווים אופוזיציה לקידוש התחרות ושכרון ההתייעלות; לצורך הבלתי מרפה בהשוואה; לפראות ההשגה ולאשליית הוודאות; לעילגות הגוברת; לבריונות שבהאדרת העצמי ובביטול האחר. הם הצבעה חוזרת ונשנית על חייו של אדם באשר הוא אדם. תזכורת לכך שבחיינו רבה התוגה על השמחה, רב הקושי על האושר, רבות הספקות על הוודאות, רבה החרטה על ההשלמה, וכי כל מה שיקר לליבנו עדין ושברירי.

כך שאם כבר "מצרך" או "כלי" – מדעי הרוח הם ראי. קשה לדמיין איזה צורך או עניין יגלו התאגידים והעולם העסקי במכשיר כזה שישקף להם את בבואתם, משום שזו בהכרח תהיה לא-מחמיאה – וגם משום שאי-אפשר למנף אותה, לספסר בה או לעשות עליה אקזיט.

 

 

בניין הפקולטה למדעי הרוח. אוני' ת"א.

מה הפירוש?

כמה מילים על בודהיזם כמסורת פרשנית. הקלטה ממפגש "שבילים רבים דהרמה אחת", שנערך בשבוע שעבר בסמינר הקיבוצים לכבוד השקת ספרו של אבי פאר: "שמעתי את הבודהה שר". אני ממליץ לצפות בכל יתר השיחות שעוסקות בנושא החשוב הזה.

מקומה של הפרשנות בהיסטוריה הבודהיסטית

ביום שישי ה-28 בחודש, יתקיים מפגש בסדרת "שבילים רבים" בסמינר הקיבוצים, אשר יוקדש לשאלת הפרשנות לטקסטים בודהיסטיים וכן ישמש כהשקה לספרו החדש של אבי פאר: "שמעתי את הבודהה שר: פרשנות לטקסט הבודהיסטי שירת הארה". לפרטים מלאים ולהרשמה לחצו כאן.

להלן מצורף נוסח מקוצר של ההקדמה שהיתה לי הזכות לכתוב עבור ספרו של אבי. שאלת הפרשנות בבודהיזם (הנוגעת גם לסוגיית התרגום) קרובה מאד לליבי, ואני בטוח שהספר, כמו גם המפגש עם החברים בעוד כשבוע, יועילו לרבים.

———————————–

מקומה של הפרשנות בהיסטוריה הבודהיסטית

איתן בולוקן

למן ראשיתה במאה השישית לפנה"ס, התהוותה הדרך הבודהיסטית כמסורת רבת פנים וסגנונות. חלק ניכר מהלימוד הנדרש בה היה ונותר עיסוק חוזר ונשנה בהשקפות היסוד, בדרכי האימון, באידיאלים השונים וכן בדמויות המכוננות שלה. המונח העתיק סָטִי (בשפת פאלי) – המתורגם לרוב כקשב ותשומת לב – מקפל בחובו גם משמעות אטימולוגית המאפשרת לתרגמו כהיזכרות ואף הרהור. כלומר סטי הוא תשומת לב, מודעות והיזכרות מתמדת בדהרמה: בדבריו של הבודהה, בהנחיותיו ועיקרי משנתו. לכן סטי אינו רק איכות אפיסטמית או פסיכולוגית, אלא גם הנחיה אתית: יש לזכור ולהרהר בדרך. האיכות הזוכרת – הלגיטימציה לזיכרון חי וללימוד נמשך של העיקרים – היא איכות יצירתית וחיונית שעיצבה את התרבות הבודהיסטית, על שלל זרמיה וסגנונותיה, כתרבות פרשנית.

במרוצת הדורות, נחלקו ביניהן האסכולות שונות בדבר האופן הראוי בו יש לפרש את דברי הבודהה. היו שגרסו כי מאז מותו נשמר רצף סדור של מסורת מהימנה השמורה בדרשותיו, כפי שכונסו בקאנון הפאלי. קאנון זה, המוקדם ביותר המוכר לנו, הובן (ועודו מובן) כאוצר ידע המכיל את התורה בשלמותה. בהתאם, מלאכת הפרשנות הראויה לקאנון הובנה כהבהרה חוזרת ונשנית ופירוט של אותו ידע ראשוני. כלומר, פרשנות הובנה כגילוי חוזר של העבר, ולאו דווקא כיצירה של ידע חדש. באופן טבעי, גישה פרשנית זו גררה אחריה גם תפיסת סמכות, שראתה בקדמות בזמן קריטריון פרשני מכריע.

עמדה פרשנית גמישה יותר מופיעה בכתבי אסכולות הבודהיזם המזרח אסייתי (חלק מבודהיזם "הרכב הגדול", המהאיאנה). כמובן, גם אסכולות אלה הקפידו על חשיבות הקאנון הפאלי כמקור ראשוני ומכונן לדרך, אך בו-בזמן אפשרו מרחב פרשני נדיב, ולעיתים אף חתרני, אשר אינו נותר כבול לעבר. כאן הובנה מלאכת הפרשנות כתהליך יצירתי שמבנה סגנונות, דעות, השקפות ואף אידיאלים חדשים, גם אם אינם מתיישבים בהלימה חלקה עם הקריטריונים המסורתיים. במובן עמוק, הקריטריון הפרשני נתפס ככיבוד ההווה, בעוד סמכותו של הפרשן נובעת מבקיאותו, יצירתיותו והאופן המיומן בו הוא משלב בין העבר לעתיד. מבחינה מושגית, הפרשן נדרש לשלב בצורה מיומנת בין 了義 (מהתרגומים לסינית של המונח nitartha בסנסקריט), כלומר הסבר מפורש, נהיר וסדור, לבין 不了義 (תרגום המונח neyartha), כלומר הסבר עמום, הכולל רמיזה – כזה אשר נמנע מחתימת הפרשנות במסקנה חד-משמעית.

דוגמה למתח היצירתי שאפיין את המעבר הדיאלקטי בין הגישות השונות, אשר שתיהן מתקיימות בצורות ועוצמות שונות עד היום, בא לידי ביטוי באוצר המילים בו השתמשו נזירים מלומדים של הבודהיזם הסיני והיפני כדי להגדיר את פרשנותם.

החל מסוף המאה החמישית, אנו עדים לתפוצה רחבה של כתבים שבכותרתם מופיעה הסימנית 疏 אותה ניתן לתרגם כביאור, חשיפה ופרשנות. כתבים אלה נסובו סביב טקסט מרכזי (סוטרה, אוסף תקנות, רישום דרשות וכולי) והכילו התייחסות מקדימה מאת הפרשן, אשר כללה אזכור להקשר הדתי בו הוא מבקש לעסוק, וכן חלוקה סדורה של כתב היד הראשי לפרקי דיון נפרדים. פעולתו של הפרשן תוארה לרוב במונח 解釋 שמשמעותו ביאור ופירוט, ומטרתו הייתה 釋義, כלומר הבהרה וחילוץ של עיקרי הטקסט. מבין הכתבים הידועים והחשובים לגישה פרשנית זו, ניתן לציין את שלוש הפרשנויות הסיניות ל"התעוררות האמונה במהאיאנה"[1], וכן את כתב הפרשנות לסוטרת "רשת-ברהמה" – הטקסט המרכזי לאתיקת הבודהיסטווה בבודהיזם המזרח אסייתי.[2]  

בנוסף, כחלק מהלגיטימציה הפרשנית היצירתית שנתנה לפרשן המהאיאני, אנו עדים למתודולוגיה אשר מאפשרת לו לערוך במודע ובמוצהר את טקסט המקור המסועף אליו הוא נדרש, וליצור מתוכו כתב-יד מתומצת. כתבי פרשנות אלה צוינו בקטגוריה הרווחת 抄經 שמשמעותה עיבוד של סוטרה, או של כל טקסט מרכזי, לכדי כתב יד מקוצר בו מופיעים אותם פסוקים נבחרים שהפרשן מצא לנכון ללקט ולהדגיש.  

החל מהבנת המונח סאטי כהרהור וזכירה, דרך הבנת המונח אוּפָיָה – הפדגוגיה הבודהיסטית – כמתודת הסבר ובאור גמישה ויצירתית ועד לפריחת הספרות הדיאלוגית של חכמי הצ'ן והזן, ההיסטוריה הבודהיסטית מלמדת אותנו כי פעולת הפרשנות היא תנועה חוזרת ונשנית בין נאמנות כנה לדברי העבר, שינונם והוקרתם, אך גם העזה יצירתית למתן ביטוי חדש אל נוכח ההווה.

חירות פרשנית אינה לגנאי ולמידת העבר אינה לעול. זה עורק החיים של המסורת הבודהיסטית, ויתכן של כל תרבות עתיקה באשר היא: לא להקריב את העתיד על מזבח העבר, ולא לכפור בעבר למען אוטופיה עתידית.

[…]


[1] אלה הן ה-大乘起信論義疏 מהמאה השישית, ה-起信論疏 מהמאה השביעית וה-大乘起信論義記 מהמאה השמינית.

[2] ה-梵網經菩薩戒本疏.

מנג'ושרי – בודהיסטוות החכמה (גם זו העיונית)

רשימות, ביקורות ותרגומים