ערב שירת הייקו בבית ביאליק

אני שמח להזמין אתכם לערב מיוחד שיוקדש לשירת ההייקו עברית, ויתקיים בבית ביאליק ביום חמישי ה-24 בחודש, בשעה 20:00.

קריאת שירי הייקו, שיחה משותפת אודות הוצאת "ירח חסר" וכן דברים אודות מקורות ההייקו היפני והופעתו המחודשת והרעננה בעברית בשנים האחרונות.

בהשתתפות:
אלכס בן-ארי, איתן בולוקן, דרור בורשטיין, ליאת קפלן, יעקב רז.

מוזיקה:
מוֹ סלע – נגינה בקוטו.

מנחה:
קרן קוך.

רכישת כרטיסים באמצעות אשראי בטלפון: 03-5254530 בימים ב'-ה', בשעות: 11.00-14.00. בערב האירוע התשלום במזומן בלבד (במידה ונותרו כרטיסים). מספר המקומות מוגבל.

הזמנה להרצאה בכנס הישראלי התשיעי לחקר רוחניות עכשווית

אוניברסיטת חיפה, יום שלישי ה-29 במאי 2018, 10:15-12:15

גוף-נפש בין אחדות לאי-שניות: עיון בטרמינולוגיה של מורה הזן דוגן

ד"ר איתן בולוקן

אחת מהשאלות העמוקות שהעסיקו את מורה הזן היפני אֶיהֵי דוֹגֶן, בן המאה השלוש עשרה, במישרין כמו בעקיפין, היא שאלת היחס שבין קטגוריות דואליסטיות: כיצד יש לראות את יחס הגומלין שקיים בין אדם ועולם, למשל? כיצד יש להבין את היחס שבין הליכה בדרך דתית, המעשה והמלאכה, לבין פירותייה? האם ראוי לקבוע כי אלה שרויים באחדות קטגורית בשל זיקתם זה לזה, או שמא כל שניתן לומר על אודותיהם הוא כי הם מתאפיינים ביחס שאינו דואלי (יחס של אי-שניות)?

העיסוק בשאלות סמנטיות אלה – אשר נוגעות לאופן בו הבין וניסח דוגן את היחס שבין קטגוריות אשר בשפה כמו גם קטגוריות אונטולוגיות – העסיקה רבות את מסורות הצ'אן והזן לאורך הדורות, ובתוך כך גם את מפעלו הפילוסופי של דוגן. לטענתי, שאלות אלה קריטיות להבנת תפישת השחרור שהציע דוגן לתלמידיו.

בתוך כך, ניתן לשאול האם לאור אוצר המילים הרחב והמגוון בהם השתמש דוגן בכתיבתו הענפה בנושא, עולה כי מהותה של אי-שניות היא למעשה אחדות מוניסטית? האם עצם הקטגוריה "אי-שניות" נתפסה בעיניו כשוות ערך, ואולי אף כביטוי נרדף ל"אחדות"? ומהן ההשלכות האונטולוגיות של הכרעה לכאן או לכאן בכל הקשור להבנת הדרך המעשית שלימד?

בחינה פילולוגית לחיבוריו ודרשותיו חושפת שלוש קבוצות טרמינולוגיות שמאפיינות את האופן בו ניסח את היחס הדינאמי שבין קטגוריות דואליסטיות: האחת היא קבוצת הביטויים על לשון השלילה (via negativa), השנייה היא קבוצת הביטויים על לשון החיוב (via positiva) והאחרונה היא קבוצת הביטויים והתיאורים אשר חורגים הן מלשון שלילה והן מלשון חיוב – קבוצת אותה אני מכנה, בעקבות מחקריו של חוקר הדתות הי-ג'ין קים (Kim), בשם "פנומנליזם רדיקאלי".

חקירה פילולוגית קרובה לכתבי דוגן מראה כי עמידה על ההבדל הסמנטי ששרוי בין קטגוריית האי-שניות לבין קטגוריית האחדות, מבהירה את העובדה כי עבור דוגן, דואליזם אינו נתפש כבעיה אונטולוגית שיש לפתור בהישג מטאפיזי-מוניסטי כזה או אחר, אלא עובדת קיום שיש לחיות באופן דיאלקטי, אשר אינו דואליסטי ביחסו לעובדת הדואליזם. במילים אחרות: עבור דוגן, אי-שניות פירושה קבלה רדיקלית של עובדת השניות, ובדיוק בשל קבלה זו ממומשת הבלחה אתית שהיא"חוסר-דואליות". במובן הזה, ההישג הדתי הגבוה אינו סיום הדואליזם בעבור מוניזם (כזה או אחר), אלא קבלה עמוקה של עובדת הדואליזם, ובכך חריגה ממנו.

לאתר הכנס לחצו כאן.

וידאו הרצאה בכנס האגודה לחקר הדתות – הטקסט הסמכותי במסורת הזן

בתחילת החודש השתתפתי בכנס האגודה הישראלית לחקר הדתות שהתקיים באוניברסיטת בר אילן. בהרצאתי דיברתי על מעמד הטקסט המכונן באסכולת הזן, כפי שעולה מתפיסת הפרשנות של איהי דוגן (מאה-13).

להלן וידאו של הרצאתי:

הרצאה בכנס האגודה לחקר הדתות: הטקסט הסמכותי במסורת הזן

האגודה הישראלית לחקר הדתות היא ארגון צעיר וחשוב. שמחתי לדעת שהכנס המוצלח שנערך בשנה שעברה הפך למסורת, וכי השנה יתקיים כנס נוסף באוניברסיטת בר-אילן. אני חושב שאירועים שכאלה חיוניים לשיח התרבותי-חברתי-פוליטי בארץ: גובה הלהבות של הדיון אודות סוגיות דתיות הוא כה גבוה בימנו, כך שלאירוע שמפגיש בין תורות ודרכים יש מקום חיוני בהרחבת המבט ובהכלת העושר והשוני.

הכנס יתקיים בתחילת החודש (11-12 במרץ) בבר-אילן, כאשר הנושא הוא "כתבי קודש: אופיים ומקומם". הרצאתי תתקיים במושב הראשון, ובה אבחן את מקומו של הטקסט המכונן במסורת הזן. להלן פרטים מלאים על הרצאתי:

שאלת הטקסט הסמכותי במסורת הזן: תפיסת הפרשנות של דוגן

:The Authoritative Text in the Zen Tradition
Inspecting Dōgen’s View of Interpretation

ד"ר איתן בולוקן

בהרצאה זו אבקש לבחון את שאלת הסמכות בקאנון הזן-בודהיסטי, כפי שעולה מכתביו של הנזיר היפני אֶיהֵי דוֹגֶן (永平道元 (1200-53, מייסד אסכולת הסוטו-זן. החל משנת 1227, עת שחזר ממסעות ממושכים בסין ועד למותו, דוגן הקדיש חלק ניכר מפועלו לכתיבת עשרות-רבות של חיבורים הנוגעים לבסיסי הדעת של מסורת הזן, וכן להתקנתנו של קוד נורמטיבי מסועף אשר הסדיר את חיי הקהילה שהתגבשה סביבו.
חיבוריו של דוגן, התקנות שתיקן, כמו גם יומן מסעותיו, אוספי השירה שהותיר אחריו ורישום דרשותיו הרבות – כל אלה מלמדים אודות רצונו הממשי, הכרוך ביצירתיות רבה, לעצב "יש מאין" במרחב הדתי של יפן של ראשית המאה השלוש-עשרה. ואכן, הגותו של דוגן ממזגת בין עיקרים רבים מתוך הקאנון המהאיאני, ומנסחת מחדש את אושיות דרך הזן כפי שהבין אותה. במובן זה, דמותו של דוגן אינה הדמות הרומנטית של מורה הזן, היושב על כרית המדיטציה בדממה נאצלה, מתכחש לשפה ובתוך כך לתקפותם של הכתבים, כי אם דמותו של הפרשן המלומד, המברר והמזקק את בשורתו אל נוכח שיקולים מסורתיים כמו גם ערכיים.
אחת הסוגיות המורכבות בהקשר זה היא שאלת הטקסט הסמכותי כפי שמצטיירת בהגותו של דוגן: כיצד דוגן ראה את סמכותם של הטקסטים המועברים ממורה לתלמיד לאורך הדורות? כיצד הבין את סמכותן של הסוטרות המהאיאניות שעיצבו את אוצר הרעיונות, העקרונות והאידיאלים של המסורת אותה הפיץ ביפן? כיצד ראה את מעשה הפרשנות לסוטרות אלה? האם הבין את מלאכת הפרשנות כתהליך משחזר ומבאר לאוצר ידע סמכותי שניתן בעבר, או שמא כתהליך יצירתי של ניסוח תוכן מקורי, המכיר בסמכות המסורת אך גם פורץ אותה?
כדי להבהיר שאלות אלה, אבקש להתמקד בשתי דרשות מרכזיות שנשא דוגן בפני תלמידיו מנזר קושוג'י שבקיוטו ואשר תועדו באוסף דרשותיו, ה"איהי-קורוקו" 永平広録, וכן לאור העולה מחיבורו "תורת הבודהה" (בוק'יו 仏教) משנת 1242, אשר מכונס באוסף כתבי ה"שובוגנזו" 正法眼蔵.