קטגוריות
כללי שירה תרגומים

על היופי

מתוך ספרו של חבר האקדמיה הצרפתית, הסופר והקליגרף פרנסוּאה צֶ'אנְג (1929-): "חמש מדיטציות על היופי" (Cinq Méditations sur la Beauté).  תרגום: איתן בולוקן. 

אני מופיע בפניכם היום כדי לדון, מאוחר מאוד בחיי, בשאלת היופי, ומתוך ניסיון כן שלא  לשכוח את קיומו של הרוע. זו משימה קשה וכפוית טובה, אני יודע. אכן בתקופה של בלבול ערכים, קל יותר להיות לגלגן, ציני, סרקסטי הנתון בתעתוע; אדם אשר עבורו מילים כיופי, אמת, שקר ועוול לא אומרות יותר דבר. האומץ להתמודד עם המשימה הזו של השיבה אל היופי, נובע, כך אני מאמין, מרצוני למלא את חובתי לנוכח הסבל והייאוש הנוכחים כיום, אך גם לנוכח הסבל והייאוש הנכונים לנו בעתיד. 

***

אני מציע להרהר היטב במילה הזו – "יופי" – ולראות בה את הביטוי הגבוה ביותר של היקום הנוצר. אך האם לגיטימי מצדי לומר כך? שהרי אם אנו נסמכים על המסורת הפלטוניסטית, האם לא נכון לומר כי המקום הגבוה ביותר שמור ל"אמיתי" או ל"אמת"? האם לא נשגה אם נסבור כי מיד לאחר האמת ישנה שיבה אל האימננטי, כלומר אל היופי בצורתו כטוב והראוי? על שאלה זו, הדנה בזיקה שבין האמיתי, הטוב והיפה, ללוות אותנו בכל הרהורינו ובמיוחד בתקופה זו. 

***

היפה נוכח בלא הכרח; הוא ניכר במבט ראשון ומיד; כמביט בנו מן הברור מאליו ומתוך עצמו. היפה נוכח ממש כאן, באופן חובק כל; כה רגעי וחודר לכל עבר, וכל זאת במיוחד מתוך מה שנראה לנו כזניח וסתמי. זהו המסתורין של היפה; ממש כאן מול עיננו; המסתורין הגדול ביותר. 

***

הפנים הם האוצר המיוחד שכל אחד מציע לעולם. […] וראו כי יופיים וסודם של פני האדם נחשפים רק בחסדו של מבט אחר – זה המתבונן בהם מתוך פניו-שלו ובחסד האור. האור והמבט, הפנים והעיניים. הסוד והיופי. חשבו כעת על המילה "פנים" בצרפתית (visage): ראו כיצד עולה ממנה דימוי של נוף הנשקף מולנו ונפתח למרחביו. מכאן ניתן להבין את משמעותו העמוקה והאינטימית של המונח "פנים אל פנים", השגור בשפתנו, כהערכת יופיים האינסופי של פני חברי. 

***

יופי אינו גואל אותנו מן העולם, אלא משיב אותנו אליו. היפה לא יצליח אף פעם לגרום לנו לשכוח את הטרגיות של החיים האנושיים. שכן יש יופי אמיתי באנושיותנו – אש הרוח האנושית הבוערת בטרגיות היום יום. ואם האש אכן בוערת, ואם נניח לה לבעור, הרי שלהבותיה יוליכו אותנו אל מעבר לטרגי. היופי לא גואל מן האנושי, אלא משיב אותנו אליו. ויש בתנועה הזו מן היופי עצמו. 

לדוברי צרפתית אמליץ לצפות בשיחה הזו:

קטגוריות
חמלה כללי שירה תרגום תרגומים

הברור מאליו

אחד מהביטויים החביבים עלי בשפה היפנית הוא "אַטַרִי מַאֶה נוֹ קוֹטוֹ" (当たり前のこと). ניתן לתרגמו כ"מובן מאליו", "ברור מאליו" או "דבר-מה ידוע ומוכר". אך מעבר להיותו ביטוי שגור בשפה המדוברת, הוא טעון בחוכמה קיומית עתיקה, כזו שכלל אינה ברורה מאליה. שכן, אם חושבים על כך, מהו הברור מאליו? 

הברור מאליו הוא את. הברור מאליו הוא אתה. האין-סוף הקונקרטי שהוא את. האין-סוף הקונקרטי שהוא אתה. כולנו ברורים מאלינו. אין דרך לחמוק מעצמך כי האמת הזו, כלומר היותך-עצמך, כוללת גם את הניסיון שלך לחמוק ממנה, כלומר את הניסיון שלא להיות עצמך. "כל המתרחש הינו ידוע ומוכר כוורד באביב וכפירות בקיץ", כתב מרקוס אורליוס (מחשבות לעצמי. תרגום: אברהם ארואטי).

מילותיו האחרונות של מרקוס אורליוס (אז'ן דלקרואה)
מילותיו האחרונות של מרקוס אורליוס (אז'ן דלקרואה)

ברור מאליו שכולנו מנסים, בשלב כזה או אחר, שלא להיות מי שאנחנו. יתכן וזה אחד ממאפיינה הבולטים של הנפש: הרצון לפריצה; להיות מישהו אחר. ההיסטוריה העתיקה של התשוקה. כי קשה, ומורכב ומפתה שם בחוץ. שהרי מה נעשה אם לא נשתנה; אם לא "נמצא את עצמנו" במקום אחר בעוד שעה או שנה? לא לחינם נפוץ מטבע הלשון "בואו נתקדם". הרי זה מה שאנחנו עושים. אתוס הפרקטיוּת מרחף מעל המים והמים עצמם מותפלים. להתקדם, להשיג ולהצליח. אז אנא התפתחו, חפשו, מפו, גלו, השיגו וגאלו את עצמכם. 

למעשה, אחד מהדברים הכי לא ברורים מאליהם, כלומר דבר נדיר בפני עצמו, הוא רגע ההיוודעות לכך שאיני יכול להיות אלא מי שאני. החל מלבטי הלב המטגן בלהט החרטות ועד לזקיפות קומתו של האגו: לא משנה כמה אנסח את מאמצי כ"התפתחות" ו"תהליך", בסופו של דבר איני אלא מי שאני בהכרחיותה המידית של הדמות הכה מוכרת, הנשקפת בראי.

זהו רגע של ענווה גדולה, החותרת תחת ההיבריס האובססיבי של תרבות השיפור עצמי וההעצמה העכשוויים. בפרפרזה לדבריו של מישל דה מונטין על מהותה של פילוסופיה: ללמוד כיצד לחיות פירושו להמית את הצורך לברוח מעצמנו. סוקרטס, כפי שתועד בדיאלוג פיידון לאפלטון, אמר: "מתאמנים הפילוסופים האמיתיים בכך שיהיו מתים" (תרגום ליבס, 67-8). בהמשך הדיאלוג אנו למדים כי כוונתו למוות הנעוץ בהשגת הסגולה הטובה, התבונה, האומץ ובעיקר – ישוב הדעת. כלומר מוות שפירושו שיבה אל הערכת המופלא שבברור מאליו. אפלטון ראה בפליאה הזו את ראשית הפילוסופיה.

המשורר היפני אִישִיקַווַה טַקוּבּוֹקוּ (1912-1886) כתב:

"כשאני נושם/בוקעת מתוך חזי נהמה/הצליל בודד אף יותר/מרוח חורף קפואה."

בשיר נוסף, סמוך למותו בטרם עת ממחלת השחפת, כתב:

"אני עוצם את עיני/דבר אינו עולה בעיני רוחי/בבדידותי/אני שב ופוקח אותן"  (תרגום: איתן בולוקן).

לא ניתן לחמוק מן הברור מאליו שכן אנו חיים אותו. מבט חטוף בראי, לבד עם עצמי; שעה שקטה באמצע הלילה, לשבת כך בסלון השומם. אני מי שאני. 

תיאורים מעין אלה אינם אטרקטיביים מפני שהורגלנו לסלוד מעצמנו במקום לראות את עצמנו. ב"לראות את עצמנו" איני מתכוון ל"התבוננות" מדיטטיבית או בחקירה אנליטית. איני מתכוון להצצה אל מאחורי הפרגוד הקוסמי או להסקת המסקנה הנצחת. כוונתי בעיקר לנכונות להכיר במי שאנחנו. באתיקה של חמלה ויושרה עצמית ולא של הלקאה עצמית ובהלה ספיריטואלית.

המשורר אישיקווה טקובוקו

כאן מומלץ להיחלץ מלפיתת הכריזמה של המורה הרוחני התורן (או איש המכירות האקראי), וללמוד להתרווח בחיינו כאותו אחד שאינו יכול להיות אלא מי שהוא. אני כותב "להתרווח" לא במובן הפטליסטי, המתיר פריקת עול מוסרית או הקניית פשר נרטיבי אחד וקבוע לחיינו, אלא להתרווח בעיקר במובן הלשוני – הצורך בהרחבת השפה בה אנו מתארים את מה ומי שאנחנו. הרחבת השפה ולא החרבתה.

הנה דוגמה פשוטה. במקום המילה הדרמטית "סבל", שהצרה את המנעד הלשוני, הרעיוני והאסתטי בו הרוחניות העכשווית מנסחת ומתארת את עצמה (ברדוקציה הפסיכולוגיסטית-קוגניטיבית לחוכמת דתות אסיה בתרגומן למערב), אמליץ להשתמש במילים מכוננות ופועלות לא פחות כמו "כמיהה". "סבל" היא מילה חד-משמעית מדי. מוחלטת עד כדי יוהרה. היא רומזת על הצורך במצב כלשהו אחר, חד-משמעי באחרותו לפחות כמוה. כלומר גאולה. צריך לזכור ש"סבל" הוא מושג תאולוגי בבסיסו, גם במסורת הבודהיסטית.

לעומת המילה "סבל", הרי שהמילה "כמיהה" היא אינסופית. היא אינה מבקשת גאולה אלא התנסות, קרבה, רצון טוב ובעיקר את אפשרויותיו של הדמיון. כלומר את בגרותו של האופי ואת חוכמת הניסיון. היא אינה אטומה וחד-משמעית כ"סבל", אלא פתוחה ועמוקה, ובעיקר יפה, כמילות שיר או תפילה.

ספרי השירה – הם שמבהירים עד כמה שפתנו ואוצר דימויינו, ובכך גם חיינו, הפכו לבבואה החלולה של אתוס הפרקטיות, העזרה העצמית וה-Wellness. בהיותם רחוקים מכל טלאולוגיה, ספרי השירה והתפילה, כתבי הווידוי ויומני המסע – ספרות המיתוס והאנקדוטה – הם אוצרות הזיכרון מהם אנו למדים כיצד לנסח את עצמנו ואת עולמנו מעבר להכרח התרפויטי. שכן, מה קורה כשאין מענה? מה עושים כשאין תשובה; כשאין מה לומר?

המשורר הקנדי אירווינג לייטון כתב: "מגרש הגרוטאות קורא בשמי". הוא כתב "קורא בשמי" ולא "מאבחן אותי". איני מתכוון לכך שאבחון הוא טכניקה לא יעילה. אך אני שואל מה השפה שתומכת באתוס של הטכניקה? מה השפה שבה האדם המאבחן מגדיר את מהותו ומטרתו של האבחון ואת מקומו בו? האם יש בה בכלל מקום למילים כמו כמיהה? האם יש בה אפשרות ליופי? האם יש בה כבוד לליריקה?

האם כוונתי לכך שאין התפתחות עצמית? האם אין שינוי? האם תרפיה לא תתכן? ברור מאליו שישנם וכי כל אלה חיוניים. אך יתכן שכל התפתחות מעידה יותר מכל על העצמי שהיה שם עוד בטרם הגדרנו לאן התפתחנו; אותו עצמי שאפשר את "החדש", ושבלעדיו לא היינו מזהים את עצמנו מעברה השני של ההתפתחות (היכן זה?).

אירווינג לייטון

בתפיסת ההתפתחות הזו אין מעמד של חלוקת תעודות סיום. למעשה, אין רגע דל. אלא יש חשיפה של רבדים חדשים, נסתרים, ושל משמעות חדשה באותו עצמי, ועבור אותו עצמי, שאנחנו כל הזמן. כפי שכתב ט.ס. אליוט: "הסוף הוא המקום ממנו אנו באים" (ארבעה קוורטטים, תרגום: אסתר כספי). התפתחות אינה רק מהלך ליניארי. 

לעיתים אנו מתוודעים אל המופלא שבברור מאליו בעמדנו מול נוף בלתי מוכר. לעיתים במהלך שיחות או שתיקות, קצרות או ממושכות. לעיתים לימוד מעורר השראה יכול להניע אותנו אל עבר מה שתמיד היה נוכח ולא ידענו כיצד לראותו או לנסחו. לעיתים גם תחושות של דחיפות והתגברות עצמית, ויתכן שבעיקר התשישות שלאחריהן.

אך יתכן וההתפתחות העמוקה והמזעזעת, ולכן גם החיונית ביותר, היא לדעת כי לרוב, בנוגע לשאלות הנצחיות והבוערות ביותר בנפשנו, פשוט אין תשובה; שאנחנו אף פעם לא באמת יודעים – או יכולים לדעת – מי אנחנו. כל שנותר, כפי שכתב רילקה, הוא הברור מאליו: "לחיות את השאלה, כדי שיום אחד, אולי, […] נחייה אל תוך התשובה."

קטגוריות
כללי שירה תרגום תרגומים

קצוות העלים והזרדים

מתוך מכתב מאת ג'ון קיטס:

יש לי רעיון שאפשר לו לאדם להעביר חיים נעימים ביותר באופן כזה, שמִדי פעם יקרא עמוד איזשהו של שירה מלאה או של פרוזה מזוקקת וישוטט איתו, ויהרהר בו, וזה ישמש לו מוצא למחשבותיו, וישכנע אותו, והוא יתנבא עליו, ויחלום עליו – עד שיתעפש – אם כי מתי יתעפש? לעולם לא. משהגיע אדם לבשלות מסוימת של השכל, יכול כל קטע רוחני נשגב לשמש לו נקודת מוצא בדרכו אל "שניים ושלושים ההיכלות" (כל כיווני המצפן, א"ב). כמה אושר יש במסע התעברות כזה, איזו עצלות חרוצה מופלאה! נמנום על ספה לא יעכבוֹ, ושינה חטופה באספסת תוליד רמיזות שמימיות – פטפוט ילדים יצמיח לו כנפיים ושיח גיל העמידה כוח להניען. […] מגע חסכוני זה בספרים נאצלים אין בו משום אי כבוד לכותביהם, שכן הכבוד שאדם חולק לאדם איננו אולי אלא דבר של מה בכך בהשוואה לתועלת שמביאות יצירות גדולות […].
נראה לי שכל אדם יכול, כמו עכביש, לטוות מפנימיותו את מצודתו שלו באוויר. קצוות העלים והזרדים שמהם מתחילה העכבישה את עבודתה מעטים, והיא ממלאת את האוויר הקפות נאות: לאדם אין צורך במספר רב מזה של קצוות לגעת בהם בקורי נשמתו העדינים, ולארוג שטיח קוסמי מלא סמלים לעין רוחו, רכוּת למגע רוחו, מרחב לשיטוטיו, נבדלות לרווחתו. 

(ג'ון קיטס. מכתב לג'ון המילטון ריינולדס. 19 בפברואר 1818. מתוך: ג'ון קיטס: מבחר מכתבים. מאנגלית: דן דאור. ת"א: הוצאת פועלים, הקיבוץ המאוחד, 1984. עמ' 26-27). 

ג'ון קיטס – פורטרט מאת וויליאם הילטון

קטגוריות
אירועים שירה תרגום תרגומים

הקלטת הרצאה – תרגום הייקו לעברית

כמה מילים ומחשבות על שירת הייקו ועבודת התרגום, כפי שהצגתי בפני פורום לימודי יפן של אוניברסיטת חיפה. תודתי לפורפ' מיכל דליות-בול מהחוג ללימודי אסיה על ההזמנה האדיבה והאירוח החם.