קטגוריות
כללי

המקום הקרוב ביותר לנצח

דברים שנאמרו בע"פ בהשקה לכבוד ספר היובל לפרופ' סטיבן היינה, בהקשר תפיסת זמן  בהגות המערבית ובהגות הבודהיסטית.

שני רגעי הרגע הזה

"הרגע הזה הוא הכל," חוזרת הקלישאה ובצדק. "עלינו ללמוד לשוב אל הרגע הזה."  בודהה, הורטיוס, משנת אבות, הסטואיקנים, אוגוסטינוס ורבים מחכמי עבר מלמדים בניסוחים שונים ומגוונים. לעיתים נדמה כי אין חוכמה אחרת. 

הרגע הזה הוא הרף. הוא חומק ומשתנה בטרם נבחין בו. כל רגע הוא רק בדיעבד. "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ". אולי המדיטציה הקדומה ביותר שנוסחה בעברית. הווה הוא מחוז שאף אחד מאיתנו לא ביקר. לכן אף אחד לא באמת חי ברגע הזה. כולנו מאחרים לו. "לשהות בהווה" או "לשהות ברגע" הם ניסוחים לא מדויקים.

יתכן וברגע שבו אנחנו מבינים את הפער, כמו אותו רגע שבו אנחנו קולטים בדיחה, אנחנו הכי קרובים להווה. לחיות בהווה זה משהו ששמור לאלים. כבני אדם יש לנו רק געגוע להווה. אין לזלזל בכך. אין אדם בלי געגוע. מתוך געגוע נכתבת שירה, כמו שירת ההווה. 

אך יש פשר נוסף שאני מציע להנחיה "חייה את הרגע".

הרגע הזה הוא כל שיש לא רק מפני שהוא חולף ואל לנו להחמיץ אותו, אלא הוא כל שיש מפני שהוא קיים לעד. כל רגע הווה לעד. לכל רגע יש תוקף מלא שמהדהד ונוכח לנצח. נכון, הוא חולף ועובר, משתנה ומתעמעם, אבל ממשיך. כיצד ממשיך? כנצח.

ניקולא פוסן, "רוקדים לצלילי הזמן"

כל הרגעים ממשיכים. הם אינם נשכחים. ואם אינם נשכחים הם הווים. כוונתי לכך שכל רגע נזכר לעד. מה שאנחנו קוראים "נצח" הוא  זיכרון כל הרגעים. כל רגע נזכר וכך כל רגע הווה.

האם נסחפתי למחוזות אפלטוניים? יתכן. האם זו כוונת רעיון "טבע בודהה" השופע והמקיים? קשה לי לומר. האם לכך התכוון דוגן כשכתב "הווה ההווה"? אולי. אך האם מישהו שמע מילה מסתורית יותר מ"הווה"? מי יהיר דיו לקבוע שהוא יכול לחיות אותו? 

אני מאחל לכולנו לשחרר את הרגע הזה מאחיזת הדמיון, לאורה הפכנו אותו לפסגה שיש לכבוש. "אם רק אחיה בהווה…..". במקום זאת, אציע שהמסורות הנפלאות, החידתיות, המורכבות והעתיקות שאנחנו לומדים, ממזרח כמו ממערב, מלמדות אותנו לאהוב ולהוקיר, להעריך ולהבין, כל רגע כמקום הקרוב ביותר שיש לנו לנצח. 

קטגוריות
אקטואליה כללי שירה תרגום תרגומים

כמה תזכורות

[מוקדש להדסה טרון ולשלומי גורנלר, על אדיבותם וחוכמתם]

אולי יותר מכל, העבר נוכח בחיינו במילותיהם ובאמירתם של מי שאינם. גם בחיינו הפשוטים, ביום יום הבוהק הזה שכולנו נוטלים בו חלק בתשישות מסוימת, המילים הן שמותירות חותם על הלב.

נכון, טוב מעשה אדיב ממתק שפתיים מזויף, ונראה כי נכון לטעון שאדם הוא קודם כל מעשיו והרגליו, הרבה יותר מאשר יומרת הצהרותיו. אבל כוחן של מילים כנות, כאלה שמעוגנות לרוב בכאב ובתבונת הלקחים שאנחנו לומדים במהלך הזמן, אינו פוחת מכוחו של כל מעשה. 

פרוטגורס הסופיסט, בן המאה החמישית לפנה"ס, ונגרג'ונה ההודי, בן המאה השנייה לספירה, ידעו היטב עד כמה המילים הן חסרות ממש. "לך דומיה תהילה" נכתב בתהילים ובצדק. כמובן, גם מסורות אסיה שמרו את מסקנותיהם של חכמים רבים שערערו על תוקפן של מילים. ובכל זאת, נדמה שלפעמים הם החמיצו את האירוניה המופלאה של התובנה הסקפטית עצמה – היותה מושגת הודות למילים. צריך להאמין היטב בכוחן של טענות כדי לטעון שאין תוקף לאף טענה. 

זכור לטובה סיפורו של מורה הזן דוגן, בן המאה ה-13. כששב ליפן משהותו בסין, אי שם בסתיו של שנת 1227, ציפו לו והמתינו למוצא פיו במנזר הגדול שבעיר קיוטו. "מה למדת?" שאלו אותו, "איזו תובנה רכשת?". דוגן השיב: "כל שהבנתי מן השהייה במחיצת מורִי טֶנְדוֹ נִיוֹג'וֹ [ר'וּ־גִ'ינְג] הוא כי העיניים במאוזן והאף במאונך. כעת איש אינו יכול להטעות אותי" (מתוך "אוסף הדרשות הרחב לאיהי" , תרגום: איתן בולוקן). 

אף ועיניים. אות ומילה. אני ואתה. אני ואת. אדם ועולם. שתיקה ודיבור. דממה ומבע – לכל אחד מאלה תוקפו המלא. לכן אני חושש מאד מתרבות שמטה את הכף ובזה למילים; שמוותרת עליהן מדעת ומרצון. זו תרבות שמאדירה עילגות וגסות רוח. תרבות שמרכינה את ראשה לכוחה של הדממה במובנה המסוכן.

עם מותן של מילים גם מתות המחשבות, ועמן יכולת הדמיון וההשערה, הפרספקטיבה וההקשה. באופן כמעט פרגמטי, מילים הכרחיות לנו לא מפני שהן "אמיתיות" במובן הצר (והפוזיטיביסטי), אלא פשוט מפני שהן מה שהופך את "שק העור והעצמות הזה", כפי שמתואר בחן רב בכמה מסורות בודהיסטיות, לבן אדם. 

אם כן, הנה כמה תזכורות למילים כנות, עמוקות, שגם אם אינן לוכדות את כל האמת (מי מסוגל לכך ומדוע שירצה בכך?), יש בהן מן האמת. האמירות הללו הן הצבעות למה שכולנו מרגישים לעיתים אך מתקשים לנסח. העבר יכול ללמד אותנו לדבר, אם רק נטה לו אוזן בסקרנות ובפליאה. 

כל דת עונה בעיקרה על השאלה, לשם מה אדם חי ומה הוא יחסו אל העולם האין-סופי המקיפו. אין דת, מהנעלה עד הגסה ביותר, שלא יהיה ביסודה היחס הקבוע הזה של האדם לעולם המקיפו או למקורו. רגש דתי, הקיים במידות שונות אצל בני האדם […], הרי הוא מין ראיה, הכרה ברורה, של מה שראוי להיות, והכרה זו משמשת מורה דרך בחיים.  […] כדי שימצא אדם שמחה במעשים טובים שיעשה לבני האדם ולכל יצור חי, עליו להתרגל קודם כל להימנע ממעשים רעים לבני אדם ולכל יצור חי, ולא לקיים את חייו במחיר סבלם וחייהם של אחרים. [ל. טולסטוי]
דתו של אדם אינה בדברים הרבים שהוא מטיל בהם ספק ומשתדל עם זאת להאמין בהם, אלא בדברים שהוא בטוח בהם ושהוא מאמין בהם בלי כל קושי. [תומאס קארלייל]
לא תמיד הכרחי הוא שהאמת תתגשם. די שתרחף לפני רוחנו ותביא לידי הסכמה, שכמו פעמון תהמה באוויר באון, אך גם בחסד. השלמות היא מידת השמיים; לשאוף לשלמות היא מידת האדם.    [יוהאן וולפגנג פון גתה] 
קרפד זעיר/ החזק מעמד/ איסה כאן איתך!  [קוביאשי איסה]
פרוטגורס (מימין) מאת סלבטור רוזה

 

 

קטגוריות
כללי שירה תרגום

על ספרות ורוח האדם: שיחה

לפני כשבוע התארחתי בפודקאסט "ספרות זה הקול" של המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון. שוחחנו על מגוון רחב של נושאים, החל משירת יפן ועד לרוחניות העכשווית. אני מבקש להודות מקרב לב לד"ר תמר סתר ולגלי סיטון על ההזמנה החמה ועל כל מאמציהן בטיפוח השיח על אודות ספרות, שירה ורוח האדם בכללה. 

 

קטגוריות
כללי שירה תרגום תרגומים

לצייר תרגום

אוגוסט מאקה

כמה מחשבות על מעשה התרגום, מתוך מאמר שכתבתי והופיע זה מכבר בכתב העת "אלכסון":

הפילוסוף פלוטינוס, בן המאה השלישית, כתב כי פילוסופיה היא "תנועת החושב לקראת הטוב שאליו הוא שואף". בכתביו המאוחרים התוודה ז'אן-פול סארטר כי "תמיד בפילוסופיה חבויה פרוזה בעמימות המונחים עצמם". בהתייחסו לשירתו של פול וואלרי, כתב מבקר הספרות אמיל אוגוסט שארטייה כי "כל חשיבה מתחילה בשיר". כלומר שבבסיס חשיבתנו מצוי המיתי והפואטי. בדבריי להלן אבקש לטעון כי שלוש התובנות הללו: התנועה לקראת, עמימותו של הנוכח וקדימותו של הפואטי, מאפיינות את עבודתו של המתרגם ורומזות על אפשרות שרטוטה של מתודולוגיית תרגום אותה אכנה פואטית.
[להמשך קריאה הקישו כאן]

*