הנדר של דוגן [תרגום בעבודה]

בקיץ של שנת 1247 הגיע דוגן לביקור נדיר בעיר הבירה קָמַקוּרַה. הוא הוזמן לאחוזתו של הוֹג'וֹ טוֹקִיוֹרִי – מי שעמד בראש השלטון הצבאי באותה התקופה והיה לשליט בפועל של יפן. דוגן נתבקש להציג את עיקרי התורה שלימד עד כה במנזר אֶיהֵיגִ'י, הרחק בהרים, ולמען כך שהה במעונו של טוֹקִיוֹרִי כחצי שנה.

גדול מלומדי הביוגרפיות של דוגן, פרופסור אוֹקוֹבוּ דוֹשוּ המנוח, מציין במחקרו כי השהות הארוכה בקרבת טוֹקִיוֹרִי ואנשי החצר הייתה מהגורמים שפתחו את שערי הבירה בפני דוגן וקהילתו, שנותרו עד אז מבודדים במחוז אֶצִ'יזֵן המרוחק. פרופ' אוֹקוֹבוּ מציין כי בעוד קורותיו של דוגן בקָמַקוּרַה אינם ידועים לנו במלואם הרי  העובדות ברורות: דוגן לא רק הקפיד לערוך מפגשים עם דמויות מובילות בחצר, אלא גם הציג לקהל שירים רבים שכתב בסגנונות הטָאנְקַה ("שיר [יפני] קצר") וה-קָאנְשִי ("שיר סיני").

Dogen and Tokyori 1247
דוגן מלמד בקמקורה (אוסף ביוגרפיות איהיג'י)

אך מבין הכתבים שהציג דוגן בקָמַקוּרַה היה גם טקסט נוסף שכתב בסוף חודש אוקטובר של אותה השנה, ושאינו מבין סוגות השירה. שמו של הטקסט, שנכתב על ידי דוגן ביפנית, הוא "כתב נדר" (הוֹטְסוּ גָאנְמוֹן, 発願文), וכיום הוא ידוע בשם הרשמי והארוך יותר: "כתב הנדר של הנזיר הבכיר איהי" (אֶיהֵי קוֹסוֹ הוֹטְסוּ גָאנְמוֹן 永平高祖発願文), וגם בשם הנוסף: "כתב הנדר של המורה הגדול סוֹג'וֹ" (סוֹג'וֹ דָאישִי הוֹטְסוּ גָאנְמוֹן  承陽大師発願文). השמות "אֶיהֵי" ו"סוֹג'וֹ" הם מבין כינויו הרשמיים של דוגן, כאשר זה האחרון ניתן לו ברבות הימים על ידי קיסרות מייג'י, בסוף המאה התשע-עשרה.

המחקר המודרני מבהיר ש"כתבי נדר" (גָאנְמוֹן 願文, הְיוֹבָּאקוּ 表白) נפוצו ביפן החל מתקופת הִיאַן דרך תקופת קָמַקוּרַה ואילך, ולכן אין זה מפתיע שגם דוגן חיבר אחד. זו פשוט הייתה הצורה המקובלת להצהיר על אודות עיקרי האמונה, וכך גם עשו קודמיו של דוגן, כמו הנזיר סָאִיצ'וֹ, בן המאה השמינית, ומורה הזן אֶיסַאִי, בן זמנו של דוגן. אך חרף השכיחות הגדולה של כתבי הנדר למיניהם נותר זה שכתב דוגן נסתר מעיניהם של רוב מתרגלי הסוטו בעבר ובהווה, וכן מתודעתם של חוקרי דוגן מודרניים.

יתכן והסיבה לכך היא כי הנדר – המשקף את "ארבע שבועות הבוֹדהִיסָטְוַוה" כאידאל הרעיוני והמעשי בזרם המְהָאיאָנַה – מציג את דמותו של דוגן באור זר לזה שרוב האנשים רגילים אליו. כפי שניתן לקרוא בהמשך, לא נזכרת בטקסט ישיבת הזאזן וגם לא משולבות בו התחכמויות מאתגרות בסגנון הקוֹאָן. להיפך: כתב הנדר הוא רגשי, ויש בו מן התפילה ומשאלת הלב. להיכן נעלם הקיר שיושבים מולו? היכן חבטת המקל?

הטקסט תורגם לפני כמה שנים לאנגלית על ידי מורה הזן שוֹהָאקוּ אוֹקוּמוּרַה וצוות מתרגמים מסן פרנסיסקו זן סנטר. נראה כי מגרסה זו הותקנו תרגומים תואמים בספרדית, איטלקית וצרפתית. אני התחלתי לעבוד על כתב היד היפני לפני כשנה כחלק ממאמר מחקרי שאני כותב על אודות כתבי הנדר שחוברו בראשית היווסדו של הזן היפני. כתב המקור שאני משתמש בו נמצא באסופה הרשמית של מנזר אֶיהֵיגִ'י: "כתבי לימוד יומיים של סוטו זן" (סוֹטוֹ-שוּ נִי'קַה סֶייטֵן 曹洞宗日課聖典). התרגום לעברית שמופיע כאן הוא למעשה טיוטה בעבודה, ואני משתף אותו כאן לראשונה.

***

הנדר של דוגן

מי ייתן ויחד עם כל היצורים החשים, לאורך חיים אלה ולמשך אין-קץ תקופות חיים, נשמע את הדהרמה האמיתית, שכן עם שמיעתה לא נותר ספק ואין כל חוסר אמונה. כי נפגוש בדהרמה האמיתית ונשמר אותה, נזנח את הבלי העולם, ויחד עם כל הארץ והיצורים החשים נממש את הדרך.

למרות שהשלכות העבר נערמות בלא הרף, וישנם תנאים וסיבות שמכשילים את מימוש הדרך, מי ייתן וכל הבודהות והאבות שהגשימו אותה ירעיפו עלינו מחמלתם, יחלצו אותנו מנסיבות התעתוע ויגרמו לנו לתרגל בלא כל מכשלה. מי ייתן והבודהות והאבות ישתפו אותנו בחמלת חכמתם הנפרסת וממלאת את אין-קץ העולמות.

בעבר, הבודהות והאבות היו כמונו; בעתיד אנחנו נהיה לכדי בודהות ואבות. להביט כעת בבודהות ובאבות – הנה אנחנו בודהות ואבות. להרהר בדבר תודעת הבודהי – הנה תודעת הבודהי. מפני ש[הם] העניקו לנו מחמלתם בנדיבות ובלא כל תנאי, אנחנו משיגים את הנשגב ושומטים אותו.

לכן אמר המורה לוֹנְגִיאֶה [מאה תשיעית]:
על כל אלה שלא התעוררו בחייהם הקודמים להתעורר כעת. גופם הוא פרי אין קץ תקופות חיים – יש לנצל אותו היטב. בטרם התעוררו, בודהות העבר היו כמותנו; המתעוררים כעת הם בדיוק כמו אותם אנשי עבר.

נבחן בדממה את הסיבות והתנאים הללו, [הם] ההבנה העמוקה של מימוש הבודהה. כך, אם נכיר בהשלכות מעשינו נקבל מחסד הבודהות והאבות. אם נכיר בפני הבודהה בדבר מידת הקפדתנו בתודעה, במחשבה ובגוף, הרי שבכוח ווידוא זה יוסר שורש הבערות. זה התרגול האמיתי בעל הגוון האחד; תודעת אמונה אמיתית; גוף אמונה אמיתי.

***

לא קשה לחוש כי לטקסט רבדים רבים ואכן אין זה המקום לנסות ולבאר את כולם. כאן אתייחס לשתי נקודות מהותיות שחוזרות בדבריו של דוגן: הדגשת דמותם ההיסטורית של בודהות העבר ("מורים ואבות"), ומהותו של הוידוי לאור הניסוח המתמיהה שחותם את הטקסט.

אחד מהדברים הבולטים ביותר בכתוב, כאמור, הוא העובדה שדוגן משבח ומהלל פעם אחר פעם את קודמיו בדרך: הבודהות והאבות (בּוּ'סְוֹ 仏祖). לדבריו, כל אלה לימדו כיצד להִחלץ מ"השלכות העבר" שהולכות ונערמות ובכך מקשות על מימוש השאיפה הכנה להיטיב עם כל שישנו. במילים אחרות: השלכות מעשי העבר הן המכשול בפני פעולה בהווה, ובוודאי מכשול בפני הניסיון השאפתני להיטיב עם כל היצורים החשים. ה-קַארְמָה הולכת ומסתעפת, ונראה כי אין כל מוצא.

אך דוגן מציע נתיב היחלצות מיחסי הסיבתיות המסועפים הללו. הדרך לעשות זאת, הוא מסביר, היא ללמוד את מעשיהם והתנהגותם של הקודמים בדרך ולפעול לאורם. מכך עולה כי שהשחרור מיחסי הסיבתיות – אותה התרחשות אינסופית המקיימת את ההווה – הינו דרך פעולה בהווה; פעולה כדוגמת אימוץ מלאכתם ודרכם של הקודמים בדרך. כפי שכתב במקומות אחרים: מי שרוצה להיטיב, אזי שיראה כיצד קודמיו בדרך היטיבו. דגש זה, על צורת היות מסויימת ופעולה בעולם, הוא הדבר אותו מתאר דוגן כחמלתם של מורי העבר.

החמלה הזו אינה כוח מיסטי שנובע מאותם מורים אל כיוונו של האדם, אלא עובדת היותם דוגמה אישית ומקור השראה. זו חמלה שהיא עוּבְדָת אופן קיומם של אותם מורי עבר, והעובדה שאופן קיום זה מעורר השראה כאן בהווה. דוגמה אישית היא צורת הלימוד הישירה ביותר. המורה מראה לתלמיד כיצד לנהוג ובכך מעניק לו את הלימוד העמוק ביותר. גם זו חמלה.

אמירה מעניינת נוספת שיכולה להבהיר את רעיון החמלה במובן זה מצויה בפסקה השלישית של הנדר. כאן דוגן מקביל בין הבודהות לבין המתבונן בהם. לטענתו, די במבט אחד (גוֹקָאן ご観) בזה אשר מממש את הדרך, והנה יש "בנו" מן הדרך. די במחשבה אחת על אודות הדהרמה, והנה היא נוכחת. מיידיות זו אינה מיסטית או מטאפיזית, להיפך – היא נובעת מכוחה של השראה ומעוצמתה של הערכה אל נוכח דמויות העבר שעשו את שעשו. די במבט אחד כדי לקבל השראה, ודי בהשראה אחת כדי לגרום לשינוי.

רעיון זה מתחזק גם לאורו של הציטוט שמביא דוגן מתוך דבריו של מורה הצ'אן לוֹנְגִיאֶה 龍牙, בן המאה התשיעית:

"בטרם התעוררו, בודהות העבר היו כמותנו; המתעוררים כעת הם בדיוק כמו אותם אנשי עבר".

דבריו של דוגן מבוססים על העובדת ההתהוות ההדדית, הבסיסת למחשבה הבודהיסטית, לאורה תודעה ערה תלויה בתודעה נבערת, ואילו תודעה נבערת יכולה להשתנות לכדי ערה (למשל דבריו של נגרג'ונה על אודות הזיקה המתמדת בין סאמסארה לנירוואנה). עיקרון זה מכונה בבודהיזם המהאיאני כ"תודעה אחת" (אִיש'ין 一心) והיא למעשה מכלול קיומן ההדדי של שלל איכויות התודעה, בין אם בערות או ערות. זיקה מתמדת זו מוסברת בסוטרת "זר הפרחים" כך (תרגום מהיר שלי) :

  כמו התודעה – כך בודהה
  כמו הבודהה – כך יצורים חשים
  התודעה, הבודהה, היצורים החשים
  [בין] שלושת אלה אין כל פער
如心佛亦爾
如佛衆生然
心佛及衆生
是三無差別

דוגן מסיים את הנדר בהדגשת חשיבותו של הוידוי (סָאנְגֶה 懺悔). הוידוי, כפי שעולה מן הכתוב, אינו מעשה התנצלות והשתפכות רגשית או רגשנית אל נוכח דמות כלשהי, חיצונית לאדם, למען מחילה ואף בעבור גאולה; אלא הכרה וקבלה של מציאות חיי המתוודה. הוא אינו תחינה, כי אם קבלה.

דוגן, בסגנונו הדרמטי, מתאר וידוי אשר הינו פעולה פשוטה אך כלל אינה מובנת מאיליה: להישיר מבט אל מציאות חיי האדם ולהכיר בנוכח בה. "עקירת שורש הבערות", כפי שכתב, מצויה בהסתכלות כּנה על מציאות חיינו – דבר אשר אינו קל בעליל. ישנה גבורה במבט הזה, וישנה גם גבורה בלקיחת הנדר החוזר – לשוב ולהתבונן בכל שישנו. התבוננות זו אינה תנאי מקדים המאפשר את עקירת הבערות, אלא היא עקירת הבערות.

כאן גם המקום לציין כי אחד משיריו הידועים של דוגן, אשר חובר גם הוא בעת השהות בקָמַקוּרַה, מבטא היטב את חשיבות המבט הכנה אל נוכח המציאות. השיר, אשר בעיני משקף היטב את הלך הרוח העולה מכתב הנדר, נקרא "הפנים המקוריים" ותורגם על ידי בעבר כך:

אָבִיב — פֶּרַח
קַיִץ — קוּקִיָּה
סְתָו — יָרֵחַ
חֹרֶף — כְּפוֹר הַשֶּׁלֶג
כֹּה צָלוּל

*

מהדורת "הונזאן" (מאה-18) של השובוגנזו. בפתיחתה מופיע הנדר.
מהדורת "הונזאן" (מאה-18) של השובוגנזו. בפתיחתה מופיע הנדר.

***

הכביש המהיר של הזיכרון: קריאה אחת בהייקו

שיר אחד בודד:

נָתִיב אֶחָד
לְכָל מַה שֶּׁנִּשְׁכַּח
לֵיל טַל

忘れ去る
ことに一途や
露の夜

***

מיטסו סוזוקי כתבה את השיר הזה בסתיו של 1981. התעכבתי עליו פעם אחר פעם, גם כשהספר כבר עמד לצאת לאור ולא ידעתי למה אני כל כך אוהב אותו. לא שאני טוען כי חשוב לדעת "למה" מתרגשים משיר, אבל ההייקו הזה נתפס בעיני כיוצא דופן. פשוט אהבתי אותו מהתחלה, ולא בגלל סיבה זו או אחרת שהבדילה אותו מיתר מאות השירים שסוזוקי כתבה. אהבה שלמה אינה דורשת הנמקה אני מניח.

mitsu_balloon_by_barbara_wenger
מיטסו סוזוקי, קיץ 1986.

זה קורה די הרבה עם הייקו ועם אמנות בכללותה – אי הידיעה אל מול הרגש. אי הידיעה הזה מותיר הרבה מההייקו לעולמו של הקורא: שישלים את הכתוב מתוך עצמו, מתוך עולמו. זה גם המימד החי של השירה: הקורא ממשיך אותה בליבו (זה די קל כשהשיר כה קצר).

אבל אז קורה דבר מה מעניין: השירה הקצרה נגלית ככזו אשר אינה קצרה כלל. היא נמשכת הלאה בתודעתו של הקורא. השיר נודד איתו ביומו. לכן הייקו אינו נגמר אף פעם. אולי המילים נגמרות אבל השיר לא מסתיים. במובן זה הייקו אינו "שירה קצרה" כלל וכלל, אלא מגע מתמשך בין הקורא לבין רגע אחד – תמונה אחת או שתיים – שנלכדו במילים ספורות.

מיעוט המילים, הקטיעות הזו של ההייקו, העצירה – כל אלה הם בסוד כוחו. אבל כשעוצרים, ממש כמו בעת ישיבה על כרית, רואים כיצד דבר אינו עוצר. הדבר נכון גם לשירה. יש לה סוף אבל היא נמשכת.

"נָתִיב אֶחָד לְכָל מַה שֶּׁנִּשְׁכַּח" כתבה סוזוקי, והשליחה אותנו אל האמת הפשוטה של השכחה. הכול זולג הלאה. זיכרונות נמוגים ומשתנים. "נָתִיב אֶחָד לְכָל מַה שֶּׁנִּשְׁכַּח" והוא לא כאן.

המילים שמיטסו בחרה בשיר הן חזקות. 忘れ去る פירושו הוא "לשכוח לגמרי" או מילולית "לחמוק אל שכחה". גם הביטוי 一途 הוא חזק: פירושו "דרך בלעדית" או "נתיב בודד". מיטסו מצביעה במילותיה אל עבר הנתיב האחד בו דוהר הלאה כל מה שאנחנו נושאים בליבנו. בכביש המהיר של הזיכרון הכל נוסע רחוק מכאן.

אבל אז סוזוקי מבצעת את התנועה המוכרת של משוררי ההייקו – היא שוברת בחזרה לכאן. היא מנווטת את הנשכח, את חסר הצורה, אל תמונה אחת נהירה. התמונה הזו היא "לֵיל טַל". כל מה שחומק מכאן שב לכאן, וכמה שהדימוי "ליל טל" קולע.

זיכרון תמיד קורה עכשיו יאמרו מורי הזן. כל מה שאנחנו זוכרים נולד עכשיו.  הזיכרונות איתנו ולכן משתנים איתנו. בכל מקום שאנחנו – הנה נולדים מחדש הזיכרונות . לכן ברגע זה, ממש כאן יחד איתנו – כל הזיכרונות כולם.

****

בשבוע הבא ביום חמישי (ה-18 לדצמבר) בשעה 20:00, יערך ערב שיוקדש לשירה הנפלאה הזו בחנות הספרים העצמאית "מילתא" שברחובות (רחוב יעקב 36). אדבר בו על מיסטו סוזוקי, דוגן, ריוקאן והקשר היפה שבין מסורת הבודהה לשירה היפנית. לפרטים נוספים ראו כאן.