על מוזיקה בודהיסטית – שני ניגוני חמלה

הנה סוגיה מעניינת: ההבדל בין סגנון זמרת הכתבים (Chanting) במסורת הטיבטית, לבין זה הנהוג בזן היפני. ההבדל ניכר בצורה ברורה, למשל, בזמרת "פסוקי החמלה הגדולה" (יפנית: דָאיהִי-שִין-דְהַארָאנִי 大悲陀羅尼), המרכזיים לשני הזרמים.

פסוקי הזמרה מכונים לרוב בשם דְהַארָאנִי – מילה שמקורה בשורש הסנסקריטי dhr שפירושו "לשמר". הדְהַארָאנִי לקוחים מכתבים ארוכים, סוטרות מרכזיות שונות, ובמהלך ההיסטוריה אף יחסו להם כוחות מיסטיים וסגולות על-טבעיות. הדְהַארָאנִי דומה מאד למָנְטרַה שחוזרת על עצמה כדי להשפיע על מצב התודעה, או כדי לבטא הלך רוח מסוים. כיום במחקר מקובלת ההבחנה בין פסוקי דְהַארָאנִי – אשר להם משמעות ותוכן – לבין מָנְטרַות, שבהן חוזרים על צליל, או כמה צלילים, פעם אחר פעם.

מסורות הדְהַארָאנִי והמָנְטרַה הפכו לפופולארית במיוחד עם תפוצת המהאיאנה במזרח אסיה. עד היום הן מהוות כלי תרגול מרכזי עבור אנשים אשר אינם נזירים, ששואפים לתרגל ולשנן את דברי המסורת. זו גם הסיבה שהמילה הסינית שמציינת את הדְהַארָאנִי והמָנְטרַות היא זוֹנגְצִ'י 總持, שפירושה: "איסוף והחזקה", או "שימור מתמיד". נאמר כי בזיכרון הדהרמה, או "מילת אמת אחת", והדהרמה נוכחת. אין ספק שזה כלי מתודי ותרגולי יעיל ונוח למי שאינו נזיר.

הנה דוגמה נפלאה. כאן מזמרת הנזירה הנפאלית, אַנִי צ'וֹינְג-דרוֹלְמָה, את "פסוקי החמלה הגדולה" בסנסקריט, ובסגנון מודרני ומלודי יחסית, המשלב גם כלי נגינה. זה אחד מהביצועים המרגשים שיצא לי לשמוע לפסוקים האלה, אשר גם פופלאריים מאד בקרב האוכלוסיה שאינה נזירית. צ'וֹינְג-דרוֹלְמָה מונתה לאחרונה לשגרירת רצון טוב מטעם UNICEF לנפאל.

תוכנו של הדְהַארָאנִי שצ'וֹינְג-דרוֹלְמָה מזמרת הוא תיאור חמלתה של אותה דמות אדירה, אָוולוֹקִיטֶשְוואָרַה, אשר בכל אחת מאלפי ידיה ישנה עין הפקוחה לעולם. אָוולוֹקִיטֶשְוואָרַה היא מהדמויות החשובות ביותר להגות המהאינית בכללותה, ובמיוחד לזרמים הטיבטיים ולאסכולות הזן. היא מוכרת כבוֹדְהִיסָטְווַה של החמלה.

האופנים בהם שמה של אָוולוֹקִיטֶשְוואָרַה תורגם לסינית וליפנית רומזים על פשר חמלתה. אָוולוֹקִיטֶשְוואָרַה היא (או הוא) אשר "רואה את קולות העולם" 観世音 (יפנית: קָאנְזֶאוֹן) ופונה אליהם. אך אָוולוֹקִיטֶשְוואָרַה נודעת גם בשם נוסף: קָאנְגִ'יזַאי 観自在, שפירושו: "[זה אשר] רואה את קיומו שלו". שם זה מופיע למשל ב"סוטרת הלב", בה אָוולוֹקִיטֶשְוואָרַה היא גיבורה מרכזית.

Ani_Chöying_Drölma_2011
אַנִי צ'וֹינְג-דרוֹלְמָה

והנה סגנון זמרה אחר לאותו הדְהַארָאנִי בדיוק. כאן מזמרים יחדיו נזירי סוטו זן ממנזר סוֹגִ'יגִ'י אשר בעיר יוקוהאמה, אחד משני המנזרים המרכזיים לסוטו זן כיום ביפן. האם זמרתם מזכירה את זו של צ'וֹינְג-דרוֹלְמָה?

לא קשה להבחין כי הסגנון היפני לזמרת הכתבים, ולדְהַארָאנִי בפרט, שונה מסגנונות טיבטיים וסיניים. אמנם נכונה הטענה כי קיים דמיון בין הסגנון היפני לזה הקוריאני, אך עדיין ניתן להבחין בהבדלים גדולים.

זמרת הסוטרות, ומה שניתן אף לכנות כ"מוזיקה בודהיסטית", הם שדות תרגול שנפוצו ביפן החל מהמאה השביעית, וקרויים ביפנית בשם "קול צלול" או "קול הצלילות" (שוֹמְיוֹ 声明). הסימנית 明, שמופיעה במילה שוֹמִיוֹ, ואשר פירושייה היום-יומיים הם "צלילות" ו"בהירות", יכולה להתרגם בפני עצמה כ"מָנְטרַה". כלומר תרגום אפשרי נוסף לשוֹמִיוֹ הוא "קולות המָנְטרַה".

באסכולת הטָנְטרַה של הבודהיזם היפני, הקבילו בין הסימנית 明 (יפנית: מְיוֹ) לשתי הסימניות 真言 (יפנית: שִינְגוֹן) שפירושן "מילת/שפת אמת". כך שהן הדְהַארָאנִי והן המָנְטרַה הובנו כמילים המבטאות אמת מסויימת – מציאות מסויימת. באסכולה בודהיסטית זו, הקרויה ביפן "שִינְגוֹן-שוּ" ( 真言宗 "אסכולת מילות/שפת האמת"), טענו כי בעת זמירת המנטרה, הגוף, הדיבור והתודעה ("שלושת מחוללי התמורות", יפנית: סָאנְגוֹ 三業) נחשפים באחדותם.

מההשוואה בין שני הקטעים קל לראות כי הבדלים בין מסורות ודרכים רוחניות ניכרים לא רק בתוכן או בידע, אלא גם – ואולי בעיקר – בדרכי ביטוי; בסגנון ובתחושה. כמובן שערכה הרעיוני של המסורת הוא חשוב, אבל חשובים לא פחות גם הטעם והריח, המקצב והטון.

אסתטיקה שונה גורמת לתחושה שונה: יהיו שיסברו כי הסגנון הטיבטי שקט ופאסיבי לעומת התזזיתיות היפנית הידועה. יהיו שימשכו אל סגנון מסוים – טעם וצבע מסוימים – בעוד חברם ימשך אל אחרים.

בים הרחב של הדהרמה יש די נתיבים למגוון הטעמים, למגוון האנשים. המונח הסנסקריטי הקלאסי "אוּפָּאיַה" – "אמצעי יעיל" – מבטא את החמלה הרבה לטעמם השונה של אנשים; לסגנון ותחושה שאינם כבולים לצבע אחד ומוחלט, לתרגול אחד מסויים.

ואולי זו משמעותו העמוקה של הדְהַארָאנִי של החמלה הגדולה. בין אם בשתיקה ובין אם בשיר, בין אם במעש או בדום, לחמלה אין ביטוי אחד מוחלט. כך זִמרת הדְהַארָאנִי מגשימה את תוכנו – להיטיב במגוון דרכים וצורות.

1000 hands K
אין קץ ידי החמלה. אין קץ מנגינות שונות.

*

"לפגוש מישהו ולא להיתקע במראה פניו": על כתמי זן

בחיבור "רק בודהה עם בודהה" (唯仏与仏), שתאריך כתיבתו אינו ידוע אך הוא כלול באסופת ה"שוּבוּגֶנְזוֹ", כתב דוגן את הדברים הבאים:

"בלא כל כתם" פירושו לפגוש מישהו ולא להיתקע במראה פניו. לא לבקש מהפריחה להוסיף על צבעיה, או מהירח להגביר בהירותו. ["בלא כל כתם"] פירושו לא להתכחש לתחושת האביב לעת אביב, או ליופיו הכואב של הסתיו לעת סתיו. דע כי גם אם תחפוץ שאלה יהיו אחרת ממה שהם, הרי שלא תוכל לדעת אותם במבלי שיהיו כמות שהם. אך גם אם עולה הרצון לדעת אותם כמות שהם – ראה כעת כי אינם כפי שהם.   [טיוטה בעבודה: א.ב]

*

קידה

*

אכן, אחד מהביטויים החביבים על דוגן הוא: "אימון והגשמה – בלא כל כתם" (פוּזֶנַ'ה נוֹ שוּשוֹ 不染汚の修証). הביטוי אינו פרי הגותו של דוגן, אלא לקוח מהדו-שיח המפורסם שנערך בין מורה הצ'אן בן המאה השמינית, נָאנְיוּאֶה הווּירָאנְג, לבין מורהו שלו – הפטריארך השישי – הווּי נֶאנְג.

סיפור דו השיח מופיע במגוון כתבי צ'אן, כולל באספות הקואנים המרכזית לסוטו זן: "רשומות העברת המנורה" (קֶיטוֹקוּ דֶנְטוֹ-רוֹקוּ 景徳傳燈録), ומופיע פעמים רבות גם בכתביו של דוגן. התרגום שלפניכם הוא טיוטה שהכנתי מהגרסה שמופיעה באוסף שיחות הדהרמה הרחב של דוגן (אֶיהֵי-קוֹרוֹקוּ 永平広録, שיחה 374).

כשהתלמיד נָאנְיוּאֶה ביקר לראשונה את המורה הווי נאנג, פנה אליו זה האחרון ושאל: "מהיכן באת?"
נָאנְיוּאֶה השיב: "ממקום מושבו של המורה הלאומי שנמצא בהר סונג".
הווי נאנג שאל: "מה זה בדיוק – שבא כך?"
נָאנְיוּאֶה לא זנח את השאלה הזו במשך שמונה שנים. לבסוף, שב אל הווי נאנג ואמר: "כעת אני יכול להשיב על שאלתך".
הווי נאנג ענה: "כיצד אתה מבין כעת?"
נָאנְיוּאֶה אמר: "כל הסבר אינו קולע".
הווי נאנג אמר: "אם כך, האם אתה סבור שיש אימון והגשמה, או שמא אין?"
נָאנְיוּאֶה ענה: "זה לא שאין אימון והגשמה – אלא שאין ביניהם כל כתם".
הווי נאנג השיב: "ה'אין כל כתם' הזה הוא הדבר עליו מקפידים כל הבודהות. אני כך, אתה כך, המורים תחת שמי המערב [הודו, א.ב] הינם כך".

Nanyue_Huairang
המורה נאניואה

השאלה הפותחת: "מה זה בדיוק – שבא כך?" היא מסוג האתגורים המפורסמים של מורי הצ'אן. על התלמיד להגיב לאתגר אך לא בהכרח לפתור את השאלה. עליו להשיב, אך לא באופן המאשרר את הנחות המוצא ונטיותיו של השואל. ואף יותר מכך: השאלה "מה זה בדיוק – שבא כך?" היא אולי הבסיסית ביותר אם אנחנו חושבים על תרגול מדיטציה באשר היא: מה בא וכיצד פוגשים אותו? האם אנו כלל רואים מה נוכח?

את המתרחש בשיחות מעין אלה קשה להבהיר בשפה וזה חלק בלתי נפרד מהעיקרון שעומד בלב התרגולת עצמה: התלמיד נדרש להגיב בלא לאחוז בנטיותיו השגורות שדוחקות בו לעצב מענה נהיר (ומוחלט). עליו לענות אך לא לסיים את דו השיח; עליו לחתום את השאלה אך להותיר את השיחה "חיה". השאלה "מה זה בדיוק – שבא כך?" היא אינסופית, ולכן מענה הולם לה יחרוג גם הוא מסופיות. הנה השפה מסתחררת סביב עצמה.

בהמשך מסופר כי נָאנְיוּאֶה לא זנח את האתגר במשך שמונה שנים. לבסוף, הוא ניגש בשנית אל הווי נאנג, והצהיר כי יש בידו מענה הולם. הווי נאנג – כמובן – פנה לשמוע את דברי תלמידו ואמר: "כיצד בדיוק אתה מבין כעת?".

כאן אנו מגיעים לצומת מסועף ביותר. הרי השאלה המקורית נשאלה לפני שמונה שנים, ויאלו נָאנְיוּאֶה מתיימר להשיב עליה "עכשיו".  הווי נאנג לוחץ ושואל: "כיצד אתה מבין כעת?", ובכך פותח את דו השיח מחדש.

אין דרך לחמוק מכך: תשובה היא תמיד "עכשיו". במובן זה, אין תשובה למה שנשאל לפני שמונה שנים או בכל זמן אחר, אלא מענה לשאלה שנוכחת כעת. בצורה זו, דו השיח בין השניים הוא חלופת שאלות אינסופית שלא תרה אחר פתרון, אלא מאפשרת מענה הולם אל נוכח מה שהווה.

נָאנְיוּאֶה אינו מתבלבל, ומשיב בכנות: "כל הסבר אינו קולע". מילים אלה הפכו למטבע לשון שמופיע במגוון כתבי זן לאורך ההיסטוריה. הן מסוג האמירות אשר חותרות תחת השפה תוך שהן נותרות בשפה. מגמה זו, של אשרור השפה תוך חתירה מתמדת על עצם תקפותה, מוכרת היטב בזרם המאיאנה והגיעה לשיא בעולם התרגול הסוער של מורי הצ'אן והזן.

אך הווי נאנג לא הניח לתלמידו ושאל: "אם כך, האם אתה סבור שיש אימון והגשמה, או שמא אין?". נָאנְיוּאֶה הגיב מיד: "זה לא שאין אימון והגשמה – אלא אין ביניהם כל כתם". הווי נאנג מאשר את האמירה ואף מוסיף עליה: "ה'אין כל כתם' הזה הוא הדבר עליו מקפידים כל הבודהות. אני כך, אתה כך, המורים תחת שמי המערב [הודו, א.ב] הינם כך".

המונח "אין הכתמה", או "אין כל כתם" 不染汚 , יכול להיתרגם גם כ"אין כל גבול" או "אין כל חיץ". הוא מאיר את היחס ההדדי שבין שני קצוות התרגול: המעשה והפרי, העשייה וההישג, ובכך מקיש על היחס שבין קטגוריות דואליות באשר הן. כמובן, כוחו של הביטוי "אין כל כתם" הוא היותו על לשון השלילה. בכך אין הוא מספק ידע, או תוכן נהיר, בדבר מהות היחס שבין אותם קצוות דואליים.

חוקר הזן, פרופסור אִישִיי שוּדוֹ כתב רבות על המונח והראה שניתן למצוא אותו בכתבי ההוגה וָסוּבָּנְדהוּ, בן המאה הרביעית, ובעיקר בטקסט ה"אָבִּידְהָרְמַה-בְהִישָה". כאן מופיע המונח במקורו הסנסקריטי: akliṣṭa, שפירושו "בלא הכתמה" ואף "בלא זוהמה/זיהום". אִישִיי גם מציין כי המונח דומה לרעיון ה"רעלים" kleśa בבודהיזם המוקדם, ויתכן כי נובע מאותו שורש אטימולוגי. בנוסף, בסוטרת הלָאנְקַוואטָרַה, המרכזית לזן, ניסחו את רעיון אי-ההכתמה בצורת הפתגם "טבעה של מהות [הינו] צלול" (סינית: 本性淸淨).

עוד מסביר אישיי כי פשרו של המושג הציורי "זיהום" הוא אופן פעולת התודעה – המבתרת והמפרידה – זו המולידה קטגוריות דואליסטיות בהן היא גם אוחזת. מצב שהוא "בלא הכתמה" או "צלול" הוא פעולתה של התודעה בלא היאחזות בקצוות דואליים כאלה ואחרים. במובן זה "אין כל כתם" אינו מתאר  טהרה, אלא את חוסר ההתקעות בקטגוריות הדואליות (הכתמים) השונות.

image-018
ניקוי כלי האוכל. ולא בגלל שהם מלוכלכים.

כך גם נקשר הביטוי "אין כל כתם" במונח מרכזי אחר למסורת הצ'אן – "אי-עשייה" (מוּאִי 無為). בעוד שהכתמה היא הפיצול התודעתי וההיתקעות בו, "אי-הכתמה" היא שיבה אל "אי-העשייה", אותה נוכחות אשר מכירה בערכן של קטגוריות דואליסטיות, אך ערה להבל שבהן.

ישיבה בעבור ישיבה, למשל, היא "בלא כל כתם". כך גם הטענה: "קיץ הופך לסתיו", וזיקתה לטענה: יש "קיץ" ויש "סתיו". בין העונות אין חציצה, אך בקיץ נאמר "קיץ" ובסתיו נאמר "סתיו". זו דרך אמצע, בה רואים את העונה האחת וגם את יתר העונות שתומכות באותה "אחת".

סתיו אינו קיץ מוכתם, וחורף אינו אביב מזוהם. כל אחת מהעונות תומכת בכל יתר העונות ומסירה את כתמי ההיאחזות המייחלת: "בבקשה, רק אביב" או "בבקשה, רק לא אביב". ההיאחזות היא בלעדיותה של המילה "רק". הנה כתם; הנה חיץ. אך כאן גם חשוב לזכור את מילותיו של מורה זקן, שובב וחכם, שאמר: גָּם דָּגִים לֹא יְכוֹלִים לִחְיוֹת בְּמַיִם צְלוּלִים מִדַּי.

מִיטסוּ סוּזוּקי במוסף ספרים של "הארץ"

הבוקר פורסמה ביקורת משמחת על "ליל טל: שירת ההייקו של מיטסו סוזוקי", במוסף הספרים של עיתון "הארץ". מילים טובות של אמיר בקר לצד מגוון שירים.

לקריאת הביקורת ברזולוציה מלאה לחצו כאן

*

ביקורת ליל טל הארץ ינואר 15.1-page-0

rs2071_cc_people_mitsu_0010-scr

***