דוגן דרך עיניו של קאנט – אתיקה לא תועלתנית במסורת הזן (חלק 2)

בהמשך לרשימה הקודמת, אני מציע שננסה להבין את הנחיותיו הלא-תועלתניות של דוגן, שמאפיינות בעיקר את כתביו על אודות ישיבת הזן, דרך המהלך הקנטיאני. וכך, אם נתרגם את דוגן לשפת קאנט, הרי שהישיבה היא התנסותו של האדם בחירות החורגת משיקולים פרטיים ומאינטרסים תועלתניים שמאפיינים כמעט תמיד את ההנמקה להתמדה בדרך דתית. במובן זה, מסורת הזן מקבלת את משמעותה כערך – תכלית העומדת בני עצמה – בדיוק מפני שהיא מערערת על ההבנה הרווחת שדרך דתית היא צורך.

אם ניקח את הציביון הלא תועלתני הזה עד למסקנתו הסופית, אז נוכל  לומר שאף אחד לא "צריך" לשבת במדיטציה, אלא שאדם מכריע האם הוא יושב או לא. כלומר הישיבה היא עדות לנכונות לשבת בהתאם ללימוד ולמסורת אותה אדם אימץ כחייו, ואינה עדות לכמיהה לאיזושהי תוצאה מטפיזית שתושג באמצעותה. וגם אם ישנה כמיהה כזאת, הרי שאינה דומיננטית.

בצורה הזאת הישיבה היא ביטוי למוחלט, אותו "טבע בודהה", החורג מכל קטגוריה יחסית אשר בשפה, ואשר מעבר לשיקולי אינטרס. הדרך היחידה להתנסות במוחלט היא לבטא אותו, לממש אותו, להשתתף בו ולהידמות לו.  אם בודהה הוא האידיאל הדתי, אז הדרך היא ההידמות, או לפחות ניסיון ההידמות לו. כל אלה ממומשים באמצעות פעולה (או ריטואל) לא תועלתני. דוגן כינה זאת "התנהלות רציפה במעגליות הדרך" (גִיוֹגִ'י דוֹקָן, 行持道環).

אם אנסח זאת במילותיו של קאנט, אז כדי שהישיבה תהיה "ישיבה", אדם צריך לחרוג מנקודת המבט הפרטית שלו ולהניח לישיבה להיחשף בפניו כמות שהיא – פשוט ישיבה. כך הישיבה היא שער לחירות גדולה, שהולכת אל מעבר לסיבתיות. היא משקפת את כל חייו של האדם. מראה לו את כל מה שרוצה ואינו רוצה לראות. אין בה תרמית. אותו הלוך רוח, כלומר נכונות לא תועלתנית, מאפיינת גם נוהגים אחרים בחיי תלמיד הזן ביפן: קידות, ניקיונות, בישול וכמובן – הקפדה ערכי המוסר של המסורת. 

כוס תה. יש בה תועלת או שמא אין?

אם אשאיל את מילותיו של הרמב"ם (שכמובן הקדים את קאנט בערעור התועלתניות), אז היחס הלא תועלתני למעשה הדתי הוא יחס של אהבה, וזאת מפני שאהבה היא חריגה מיחס מכשורי. כך ניתן לומר שדוגן מציע לאהוב את הישיבה ולא לנצל אותה; לא לראות בה מכשיר. למעשה, כך דוגן מבין את תפישת ערכי המוסר של המסורת, ולכן ניתן לומר שעבורו הישיבה אינה אלא ערך שיש להקפיד בו, ממש כמו כל יתר ערכי המסורת. 

ובכל זאת, כיצד ניתן להסביר את מהותם של השחרור או ההתעוררות לפי דוגן? ובכן, התשובה כמובן מורכבת. דוגן נהג להתנסח בצורות שונות במועדים שונים. לעיתים כתב כך ולעיתים אחרת. אך אם נקיש מהמתודה של קאנט, אז  אפשר להבין את ההתעוררות אצל דוגן כחריגה מהיחסי בעודנו שרויים ביחסי, או בשפה מהאיאנית: כאותו "אמצע" בלתי ניתן להמשגה ששורר בין ריקות וצורה; חכמה וחמלה.

ההתעוררות כחריגה מבלעדיות הבנת הדרך הדתית כאמצעי ותו לא. זאת היכולת לחמול על כבודי. להבין שלא הכל אישי. לא הכל סחיר. לא הכל סובב סביבי. רק כאשר אדם יושב כך, בלא לחפוץ בתמורה לישיבה, אלא פשוט יושב לגמרי עם כל עולמו כאותה ישיבה, ומניח לעצמו לשבת תוך קבלה ושמיטה של כל עולמו ("שמיטת גוף-נפש" לפי דוגן), יתכן שרק אז ניתן לומר עליו שהוא אכן "יושב". אם אדם מגייס את הישיבה בעבור תמורה או השגה, אז אינו יושב. הוא עושה עסקים. 

כך, בהשראתו של קאנט, אנחנו יכולים להבין את הישיבה במסורת שלימד דוגן כעמדה אתית לא תועלתנית. עמדה המשקפת חירות גדולה: לבטא את הדרך הדתית או הרוחנית בישיבה המשוחררת משיקולי תמורה. במובן זה, הישיבה במסורתו של דוגן אינה תואמת הבנה של מדיטציה "כטיפוח התודעה" או מניפולציה עליה, אלא היא קודם כל ערך. הדבר נכון גם לעמידה, הליכה ושכיבה. הכנסת אורחים פרידה. גדול חוקרי דוגן במאה העשרים, היפני קגמישימה גנריו (Kagamishima Genryu), טען שדוגן מבטא את המפנה האתי של מסורת הזן במעין שיא של דרך הבודהיסטווה. איני יכול שלא להסכים.

עם כל הנאמר, צריך לזכור שהיחס התועלתני וזה הלא-תועלתני מצויים שניהם בכתביו של דוגן. כך שהבנה אידאליסטית של קאנט (ושל דוגן), היא סילוף של תמונה מורכבת. כוונתי לכך, שבעוד שהיחס הלא-תועלתני מודגש, הרי שדוגן הקפיד כל חייו להשתמש באוצר המילים התועלתני של המסורת. בכתביו מופיעות מילים כ"שחרור", "נירוונה" (אמנם מעט), "התעוררות" וכולי. דוגן גם טען שלמידה תחת מורה זן היא הדרגתית, והתובנה מושגת בהתמדה, כמו אדם אשר צועד בערפל במשך זמן עד לאותו רגע בו הוא מוצא את עצמו רטוב לגמרי. 

כלומר דוגן הקפיד לסייג הן את בלעדיות היחס התועלתני ללימוד הדרך – יחס אשר באופן טבעי רווח בלימוד דרכים רוחניות – אך גם סייג את האידיאליזם שגורס כי "אן דבר להשיג". בעשותו כך, דוגן ממשיך את הדיאלקטיקה המהאינית שנפוצה מימיו של נגרג'ונה, דרך מסורת כתבי "שלמות החכמה" וסוטרות מרכזיות כ"זר הפרחים" ו"הלוטוס". בנוסף, דוגן משמר בדיאלקטיקה שלו את העקרונות החיוניים שעיצבו את מחשבת זרמי הצ'ן בסין החל מהמאה השישית, אשר ניסחו בצורות שונות, חלקן סותרות, את הדיאלקטיקה המתמדת שבין המיידי להדרגתי, הסביל והפעיל, המכשורי והלא-מכשורי. לאמיתו של דבר, כל אלה מבטאים את "דרך האמצע" הבודהיסטית ודוגן הוא יורש נאמן לה אם כי גם יצירתי מאד, ומציג בפנינו פעם אחר פעם את הקואן האין-סופי הזה שנקרא "ישיבה".

כאן המקום להדגיש כי קואנים לא צריך לפתור; צריך לחיות. איך חיים? הנה כמה עצות: נתינה ונדיבות, הקפדה על מידות טובות, סבלנות וסובלנות, אומץ, חכמה והתבוננות. דמותם של כל אלה היא דמותו של האדם היושב כשרוחו פנויה מרחשי תועלת. כל אלה לא יפתרו את הקואנים של חיינו, אבל בהחלט ירגיעו את הבהלה. ומדוע ירגיעו את הבהלה? זה כבר קואן אחר. 

–