ארכיון הקטגוריה: ביקורות

מה הפירוש?

כמה מילים על בודהיזם כמסורת פרשנית. הקלטה ממפגש "שבילים רבים דהרמה אחת", שנערך בשבוע שעבר בסמינר הקיבוצים לכבוד השקת ספרו של אבי פאר: "שמעתי את הבודהה שר". אני ממליץ לצפות בכל יתר השיחות שעוסקות בנושא החשוב הזה.

תורת הנוכחות של א.ד. גורדון – רשימה על הספר "בשביל החיים" לאילון שמיר ("הארץ", 24 במאי 2019)

"כך הם החיים, כך הם בשלמותם: באורותיהם ובצלליהם. אם את אור החיים תבקש, בַּקשהו פה, בתוך הצללים, כי אין אור ובייחוד אין אור חי, בלי צללים. באותם הדברים הקטנטנים, קלי הערך, בקש, דע לבקש, ואם שם לא תמצא, לא תמצא בשום מקום. […] אלה הם דברים שבלב, שאין לבררם כי אם לרמוז עליהם. אין דופקים בפטיש על הפסנתר ואין קובעים בו מסמרים."

א.ד. גורדון, 'מכתב לבנימין קוצ'רבסקי'. כתבי גורדון, ספר שלישי. ערכו: ש.ה. ברגמן ואל שוחט. ת"א: תשי"ז.

—————

מילים חידתיות, שופעות קסם, לדמות חידתית – א.ד. גורדון. חידה לא רק מפאת עומק יצירתו ונפתולי מחשבתו, אלא גם בהיעלמותו החרישית והמתמידה מקהל הקוראים הישראלי. ההיה או שמא חלמנו? ומה מעידה עובדת היעלמותו על התרבות הישראלית, שלא לומר על היהודית, של העשורים האחרונים? מדוע הונח בקרן זווית?

הדיון המעמיק והסיסטמתי בדמותו והגותו של א.ד. גורדון (1922-1856), מהכותבים הפוריים והיצירתיים ביותר בקרב אנשי העלייה השנייה וסמן פואטי יוצא דופן מבין סופרי ההשכלה, החל למעשה בשנות ה-50, כאשר נתן רוטנשטרייך הקדיש לו שני פרקים בחיבורו המחשבה היהודית בעת החדשה (ת"א, 1944). באותן שנים עסק בגורדון גם ש.ה. ברגמן, אשר ערך והוציא לאור את האוסף כל כתבי א.ד. גורדון בשלושה כרכים, להם הוסיף מסת מבוא חשובה (הספרייה הציונית, 1950). בשנים שלאחר מכן נראה כי הכתיבה אודות גורדון התמעטה. אמנם בתחילת שנות ה-70 הופיעו ספרו של אליעזר שביד, היחיד – עולמו של א.ד. גורדון (עם עובד, 1970) וכן מחקריו של שמואל לולב, אך נראה כי הדיון הציבורי ואף האקדמי במשנתו פחת וכי העניין בדמותו דעך.

שאלה מעניינת היא, האם ניתן לקשור בין דעיכת העיסוק בגורדון, כדמות מכוננת לאתוס של עבודת הארץ ולאו דווקא כיבוש הארץ, להשלכות המהדהדות של קיץ 1967 ובתוך כך להעדפתן של דמויות אחרות, אקטואליות ופופולריות יותר? נראה כי האוניברסליות הגורדונית לא עמדה בפרץ הלאומיות.

בעשורים האחרונים המשיך העיסוק בגורדון להיערך בעיקר בין כתלי האקדמיה. השלהבת נשמרה גם אם חלשה: בשנת 1995 פורסם ספרה של שרה שטרסברג, יחיד, אומה ואנושות: תפיסת האדם במשנותיהם של א.ד. גורדון והרב קוק (הקיבוץ המאוחד, 1995), שהמשיך למעשה את המתודולוגיה שהציג שביד בראשית שנות ה-70, לפיה יש לראות בגורדון הוגה העוסק באנתרופולוגיה פילוסופית, כלומר מנסה להשיב על שאלת מקומו של האדם בקוסמוס. זמן לא רב אחר כך, ראה אור מחקרו של אברהם שפירא, אור החיים ביום קטנות: משנת א.ד. גורדון ומקורותיה בקבלה ובחסידות (עם עובד, 1996), אשר פנה למקורות יהודיים פרטיקולריים, בשונה מגישתו האוניברסלית למדי של שביד. עינת רמון נדרשה גם היא לסוגיית הפרטיקולריזם היהודי במשנתו של גורדון, במאמרה חידוש ההלכה והדת היהודית בהגותו של א.ד. גורדון (זמנים 72, 2000).

כך שבה השאלה ועלתה: כיצד ילכו בקיאות עצומה במורשת יהודית ובארון הספרים, שמירה על מצוות (גם אם אקלקטית), לצד פתיחות לעולם על כל פניו ואתגריו? מיהו המעז למבוכה? מי לא נרתע ממנה ומסמנה ככישלון? מהו מקומה של זהות יהודית אלטרנטיבית כזאת? אלה שאלות שהעסיקו ועודן מעסיקות אותנו היום. כמובן לא רק בהקשר לאלטרנטיבה הגורדונית, אלא בכל הנוגע ליחס שבין האורתודוכסיה למודרנה.  

השלהבת הדקה נשמרה גם הודות למחקרים נוספים, וביניהם ספרו של שלום רצבי, אנרכיזם בציון: בין גורדון לבובר (עם עובד ואוניברסיטת ת"א, 2011) וכן ספר נוסף של שביד, לבירור רעיונו של א.ד. גורדון מיסודו (מוסד ביאליק, 2014). על אלה ניתן להוסיף את העורג: סיפר חייו של א.ד גורדון (מודן, 2018), הגיוגרפיה יפה שכתבה גלילה רון-פדר-עמית, וכן את מחקריו הנמשכים של רון מרגולין.

א.ד. גורדון

לאחרונה ראה אור ספרו מעורר המחשבה של אילון שמיר, בשביל החיים: תורת הנוכחות של א.ד. גורדון (הוצאת הקיבוץ המאוחד וספריית הילל בן חיים), שמהווה תוספת משמחת לרשימה הנ"ל. הספר ראוי לציון מכמה סיבות: ראשית, המהלך המדרשי-פרשני ששמיר מבצע משמש דוגמה חיונית להתמודדות אקטואלית, רלוונטית, עם הגות רבת פנים שמוצאת מחדש את מקומה בשפה של ישראל של ימינו. כמובן, אין כוונתי לשפה המדוברת בלבד, אלא גם לשפת האידיאלים הדתיים והחברתיים שייתכן ונשכחו מליבנו. שמיר מצליח להקיש מדבריו של גורדון, על הפואטיקה החסידית הייחודית להם, ולזקק מתוכם בשורה רוחנית רלוונטית, גם אם מתריסה בנטיותיה האנרכיסטיות.

שנית, הדיון בספר לא נותר בגבולותיהן של מחשבות ודעות, אלא משתקף בסיפור חייו של שמיר עצמו ואף בלימודיו הנמשכים את שיטת ימימה. בכך ישנה בשורה, שכן לראשונה מזה זמן רב העיון בגורדון יוצא מגבולותיה הנוחים – גם אם המוגבלים – של האקדמיה, ופונה אל קהל הקוראים הרחב. הדיאלוג שנוצר בין מילותיו של גורדון, פרשנותו של שמיר וסיפור חייו, מאפשרים ניתוח מסקרן ונדיר למדי ופניה מושכלת אל קהלים חדשים, המחברת לדבריו בין "ראש ולב".

שלישית, הספר נחתם בשישה נספחים המוקדשים למפגש בין הגותו של גורדון להגותם של הוגים מהם הושפע, ביניהם: שפינוזה, ניטשה, ברגסון, היידגר, בובר ואף הבודהה. בעוד שכל אחד מדיונים אלה ראוי לבמה מרכזית משל עצמו, הנספחים מצליחים לשמש שער חיוני להמשך חקירה, מחשבה ודיאלוג פילוסופי חי. הדיאלוג – מתודולוגיה מרכזית בהגותו של גורדון – מאפיין גם את שיטתו של שמיר ועל כך יש לשבח, גם אם הדיון ההשוואתי אינו מגיע לכדי מיצוי.  

עם כל זאת, ראוי להתעכב על המהלך הפרשני המרכזי ששמיר מבצע, והוא ארגון מחשבתו של גורדון והבהרתה ידי המונח "נוכחות". כפי שמודגש בפתח הספר, השימוש במילה רווח רק במחצית השנייה של המאה ה-20 ולכן אין זה פלא שגורדון כלל לא הכירו ולא השתמש בו. כאן עולה שאלה בסיסית בדבר המתודולוגיה הפרשנית בכללותה: האם ראוי להכפיף מערכת הגותית מורכבת ורבת פנים למונח חיצוני לה וזר למחברה? הפיתוי הפוסט-מודרני לריקון הפרטיקולריות של המערכת המושגית אותה אנו בוחנים קיים, אך מה גבולותיו? האם אכן פשר דבריו של גורדון מסתכם במילה "נוכחות"?

אם בוחנים את שפתו של גורדון, הרי ששלובים בה מונחים מעולם החסידות ואף ממסורות הקבלה: הנקודה, היסוד שבנפש, האור הגנוז, השכל הנעלם ורבים אחרים. בנוסף, ניכר בתפישתו מאפיין מרכזי לחסידות והוא הפנמת חיי הדת. בחיבורו "האדם והטבע", גורדון כותב אודות המרחבים, המרחקים והמעמקים אשר בלב האדם. הוא תובע מקוראיו לטבול במעמקי הים הגדול הזה ולפתוח את חדרי לבם לזרם החיים. מילותיו: "ופקחת ביום ההוא את עיניך, בן אדם, והצצת ישר לתוך עיני הטבע וראית בהן את תמונתך. וידעת כי אל עצמך שבת", מהדהדות את ההפנמה הנכרת בטקסטים חסידיים רבים, ובמיוחד את מילותיו של בעל מי השילוח, ר' מרדכי יוסף ליינר בן המאה ה-19: "לך לך, היינו לעצמך, כי באמת כל דברי העולם הזה לא יקראו בשם חיים ועיקר החיים תמצא בך."

האם לא ראוי לאפיין תפישה שכזו בקטגוריה האורגנית לה – "אמונה"? האם המונח נוכחות, על צביונו הפסיכולוגיסטי, עושה צדק לשפתו של גורדון וגישתו? שמיר אינו נרתע מסוגיה זו ועומד על הופעתם של כמה מהעיקרים הגדולים של החסידות בכתביו של גורדון, וביניהם האימננטיות האלוהית בהוויה ("לית אתר פנוי מניה") והעבודה בגשמיות ("בכל דרכיך דעהו"). ועדיין – את כל אלה הוא מפרש על ידי מושג הנוכחות, שכן לדבריו, אמונתו של גורדון היא "תנועה נפשית מתמדת של קשב, של אמון, של היפתחות כלפי ההוויה. […] במקרים רבים הוא מחליף את המילה אמונה במילים 'היחס הדתי'." (עמ' 132).

אני תוהה שמא סיכום תורתו של גורדון במונח פסיכולוגיסטי-נפשי כ"נוכחות", מרחיק אותנו מהדיון האמוני העמוק לו נדרש גורדון עצמו? בהקשר זה, ניסיון מעניין ששמיר נוגע בו בקצרה, הוא למקם את גורדון בקטגוריות האמונה שהציג בובר ("אמונה ב…" לעומת "אמונה ש…").

השימוש במונח נוכחות הוא מהלך פרשני אמיץ ויצירתי ולכן גם מסוכן במידת-מה. הדבר מזכיר ניסיונות מחקר הדת העכשוויות, בהם משתמשים במונח מארגן חיצוני – למשל המילה הסופגת-כל "מדיטציה" – כדי להרחיב את טווח הפרשנות של המיסטיקה המערבית. איני טוען שאין טעם במהלכים שכאלה, אלא מודה שיש בי ספק בדבר הקוהרנטיות של פרשנות אשר אינה שעונה על אוצר המילים של טקסט המקור או המסורת הספציפית אותה בוחנים. במדרון החלקלק והתלול של פעולת הפרשנות, שפת המקור היא מעקה בטיחות ונקודת משען. לכן אני מוצא כי הערכה מחודשת לדמותו ומחשבתו גורדון צריכה לכלול הערכה מחודשת למילותיו. אדגיש כי שמיר אכן עושה זאת, ומקפיד להתדיין בצורה חכמה עם דברי גורדון, אך הפיתוי להרחבה מושגית עודפת ניכר (גם בשימושו בצירוף המתמיה "תדר של נוכחות").

בטרם מותו כתב גורדון: "במה שכתבתי צריך לדבר, רק אם נשאר בהם ובאותה המידה שנשאר בהם עוד ערך חי, כלומר לא ערך ספרותי או פובליציסטי, כי אם ערך חיוני בשביל החיים המתחדשים." שמיר הצליח לקיים את צוואתו של גורדון. הוא כתב ספר מרתק שכורך יחדיו את ההגותי והמעשי, את הפרטי והכללי, את העבר והעתיד. למרות מתחים מתודולוגיים כאלה ואחרים, התמודדותו של שמיר עם הגות כה מורכבת ויצירתית, אשר בשום אופן לא שמה לעצמה להיות סדורה, היא עדות משמחת להתעוררות הנמשכת של עיסוק במגוון פניה של היהדות המתחדשת. יהדות אשר נכונה להעמקת המבט וחידוד החשיבה. יהדות אשר אינה נרתעת מהרחבת הפרשנות ושמחה במפגש עם מגוון דעות וסברות. יהדות אמיצה, הנטועה במורשתה כקהילת זיכרון בת אלפי שנים, ופונה לעולם בענווה ושלום. כמה נדיר וכמה ראוי לשבח.

מותה של עובדה

בספרה "לא רק למטרות רווח" (הקיבוץ המאוחד ומכון מופ"ת, 2017), הדגישה מרתה נוסבאום את חשיבותו המכרעת של כוח הטיעון לחיוניותה של התרבות הפוליטית בדמוקרטיה פלורליסטית. ברוח דומה, בכנס שנערך הקיץ באוניברסיטת ת"א, חזר והדגיש פרופסור משה הלברטל כי "דמוקרטיה היא שלטון על-ידי שכנוע. לגיטימציה נבנית על טענה", וכי "אחד האתגרים העצומים לרעיון הדמוקרטי הוא ההבחנה בין שכנוע למניפולציה".

בחינת השיח הפוליטי-חברתי בישראל מבהירה עד כמה מדויקים דבריהם, אם כי עושה רושם שהמצב מחמיר בהתמדה: לא רק שכוחו של הטיעון נחלש, אלא שעצם הלגיטימציה לשימוש בטענות עובדתיות מתערערת בעקביות.

כיום, הפגיעה באפשרות לקיים דיון רב-קולות ורציני שאינו זולג מיד לפסילת עמדת הביקורת או המחנה המבקר כולו, נובעת מהבוז לאותן עובדות הגלויות בפני כל: ישראל שולטת באמצעות צבאה על יותר ממיליון וחצי פלסטינים נטולי זכויות; לשליטה צבאית זו יש עול כלכלי כבד על האזרחים, בדמות ניפוח תקציב הביטחון; בשתי ממשלות נתניהו האחרונות הוכפל מספר משקי הבית מתחת לקו העוני שבהם שני מפרנסים. אלה הן רק דוגמאות לטענות עובדתיות מהותיות שנדחות משום מה על הסף בכל דיון פוליטי עם תומכי השלטון.

דוגמה עכשווית לחוסר היכולת של מחנה הימין להתמודד עם עובדות מוצקות אפשר למצוא בדמויותיהם של חברי הכנסת דוד ביטן ודודי אמסלם מהליכוד, שכל ביקורת המגובה בעובדות מזניקה אותם לגבהים של צעקות ונפנופי ידיים מהסוג שאפילו החקיינים ב"ארץ נהדרת" מתקשים להתעלות עליו. עצם הניסיון להציג להם עובדה שסותרת את עמדתם נתפס אצלם כאיום שיש לחסלו, כמעשה בגידה. השניים האלה אינם סתם ניצבים – הם שליחיו הנאמנים ביותר של ראש הממשלה, בנימין נתניהו.

התהליך הזה פוגע בדמוקרטיה בצורה קשה: הוא משליך את הדיון המושכל, המבוסס על טענות עובדתיות, האחראי והביקורתי, אל מחוזות הדמיון וביתר שאת – אל מחוזות ההפחדה. ובמובן העמוק יותר: כל היקר לקיומו של הדיון הדמוקרטי – היכולת להכיר בעובדות כנקודת יחוס לדעות השונות, ובתוך כך להכילן ולהתדיין עליהן ללא תחושת נרדפות או השתקה – ננטש לטובת פופוליזם קשה ורטוריקת ה"פייק ניוז".

עובדות הן הבסיס למרחב הדעות שמקיים את הדיון הפוליטי. על כך אין ויכוח. אך כשראש הממשלה, שנחקר בחשדות שונים ובאזהרה, חוזר פעם אחר פעם על הסיסמה "לא יהיה כלום, כי לא היה כלום" על צורותיה השונות, הוא בעצם מפקיע את עצמו מהדיון הדמוקרטי, העובדתי בבסיסו, שהוא אמור להיות הראשון להקפיד עליו. בכך, לא רק שהוא פוגע ביודעין באחד מהמאפיינים העדינים והחיוניים לחיים דמוקרטיים מורכבים, קרי הלגיטימציה לביקורת השלטון כל עוד היא מבוססת על טענות עובדתיות, אלא הוא מועל בתפקידו כרגולטור הראשי – האמור להגן על אזרחיו בפני דמיון ופופוליזם.

ויתכן שזהו אחד הבסיסים לשחיתות העמוקה הנחשפת בפנינו כיום: אותו רגע בו מקור הסמכות, מי שנתפס כפניה של הריבונות המחשיבה עצמה לדמוקרטית, בז בעקביות לעובדות המשמשות לביקורת עליו רק מפני שהן מסכנות את כוחו. במובן הזה, שחיתות היא אותו רגע, בו עובדות חדלות מלהיות רלוונטיות לדיון הציבורי והופכות חומר ביד היוצר למען עיצובן של עובדות חלופיות, המועדפות על צד אחד בלבד. כך הופך הדיון להשתקה ומינהל תקין להשחתה.

ספרה של נוסבאום

גבול

אני רוצה להתעכב לרגע על המילה "גבול". המילה הזו לא זוכה לתשומת לב מספקת. תחושתי כי המילה הזו היא מבין המנודות והנשכחות שבשפה העברית. כיום, גבול היא מילה מיותרת, יתכן אף שבחזקת גנאי. ומדוע מיותרת? מפני שהחברה הישראלית היא חברה אשר וויתרה מרצון על גבולותיה, הן הגאוגרפיים והן המוסריים. מי צריך גבול כשיש אגרוף? או בגרסה השגורה: "מה אתה פרייאר? גבול אתה רוצה?"

תלמידים בעיסאוויה חוצים מחסום בידוק. צילום: תעאיוש

אז כיום אין גבול. לא צריך גבול. ישנם מחסומים וגדרות הפרדה. יש נוהל כניסה לכפרים בעבור יצירת "תחושת נרדפות" והפגנת נוכחות. כך הוא נראה – חוסר הגבול: מצב חירום צבאי שנמשך ומתוחזק היטב לאורך עשרות שנים. ישנם "פתרונות" הייטק וביטחון לכל אתגר: רחפן וחיישן ומריחן. וישנו גם ילד בן 18 שנשלח לתוך זה: לתוך חוסר הגבול. שיתמודד.

באותו האופן, גם בקרבנו אין גבול. כולנו אחים. כולנו העם. חוץ ממי שלא חושב כך. הוא ממש עובר את הגבול. וגם במרחב הכלכלי לא נותר זכר לגבול. יש שוק חופשי שמרסק רגולציה. יש עסק, תשואה, יזמות ו"תסרוקות" של מיליארדים למי שהוכיח עצמו כקירח מכאן ומכאן. החל מגיל 18 על מדים ועד לגיל העמידה עם מדי שכר-השעה, ישראל נשבתה בסחרור המקדש את הכוח ובז למגבלות הכוח. דמוקרטיה? לא עכשיו.

באי-קיומו של גבול גיאוגרפי-פיזי, מתערערים הגבולות המוסריים. כשם שבהעדרו של גבול פיזי ישנן פרצות, הרי שבהעדרו של גבול מוסרי ישנה פריצות. פריצות מעודדת אלימות. וכשהאלימות פורחת, פורחות עמה ומעמיקות השחיתות והמרמה. אני לא מתאר כאן סדר ליניארי של התרחשות, אלא תנועה סימולטנית של פריקת עול. לכל אלה אין, ולא יהיה, פתרון טכנולוגי. אין אפליקציה למצב בו אנו שרויים. יש מוצא פשוט – גבול גיאוגרפי וגבול מוסרי. אך השאלה היא האם אנו רוצים בכך ונכונים להיאבק עבור כך?