ארכיון הקטגוריה: ביקורות

מותה של עובדה

בספרה "לא רק למטרות רווח" (הקיבוץ המאוחד ומכון מופ"ת, 2017), הדגישה מרתה נוסבאום את חשיבותו המכרעת של כוח הטיעון לחיוניותה של התרבות הפוליטית בדמוקרטיה פלורליסטית. ברוח דומה, בכנס שנערך הקיץ באוניברסיטת ת"א, חזר והדגיש פרופסור משה הלברטל כי "דמוקרטיה היא שלטון על-ידי שכנוע. לגיטימציה נבנית על טענה", וכי "אחד האתגרים העצומים לרעיון הדמוקרטי הוא ההבחנה בין שכנוע למניפולציה".

בחינת השיח הפוליטי-חברתי בישראל מבהירה עד כמה מדויקים דבריהם, אם כי עושה רושם שהמצב מחמיר בהתמדה: לא רק שכוחו של הטיעון נחלש, אלא שעצם הלגיטימציה לשימוש בטענות עובדתיות מתערערת בעקביות.

כיום, הפגיעה באפשרות לקיים דיון רב-קולות ורציני שאינו זולג מיד לפסילת עמדת הביקורת או המחנה המבקר כולו, נובעת מהבוז לאותן עובדות הגלויות בפני כל: ישראל שולטת באמצעות צבאה על יותר ממיליון וחצי פלסטינים נטולי זכויות; לשליטה צבאית זו יש עול כלכלי כבד על האזרחים, בדמות ניפוח תקציב הביטחון; בשתי ממשלות נתניהו האחרונות הוכפל מספר משקי הבית מתחת לקו העוני שבהם שני מפרנסים. אלה הן רק דוגמאות לטענות עובדתיות מהותיות שנדחות משום מה על הסף בכל דיון פוליטי עם תומכי השלטון.

דוגמה עכשווית לחוסר היכולת של מחנה הימין להתמודד עם עובדות מוצקות אפשר למצוא בדמויותיהם של חברי הכנסת דוד ביטן ודודי אמסלם מהליכוד, שכל ביקורת המגובה בעובדות מזניקה אותם לגבהים של צעקות ונפנופי ידיים מהסוג שאפילו החקיינים ב"ארץ נהדרת" מתקשים להתעלות עליו. עצם הניסיון להציג להם עובדה שסותרת את עמדתם נתפס אצלם כאיום שיש לחסלו, כמעשה בגידה. השניים האלה אינם סתם ניצבים – הם שליחיו הנאמנים ביותר של ראש הממשלה, בנימין נתניהו.

התהליך הזה פוגע בדמוקרטיה בצורה קשה: הוא משליך את הדיון המושכל, המבוסס על טענות עובדתיות, האחראי והביקורתי, אל מחוזות הדמיון וביתר שאת – אל מחוזות ההפחדה. ובמובן העמוק יותר: כל היקר לקיומו של הדיון הדמוקרטי – היכולת להכיר בעובדות כנקודת יחוס לדעות השונות, ובתוך כך להכילן ולהתדיין עליהן ללא תחושת נרדפות או השתקה – ננטש לטובת פופוליזם קשה ורטוריקת ה"פייק ניוז".

עובדות הן הבסיס למרחב הדעות שמקיים את הדיון הפוליטי. על כך אין ויכוח. אך כשראש הממשלה, שנחקר בחשדות שונים ובאזהרה, חוזר פעם אחר פעם על הסיסמה "לא יהיה כלום, כי לא היה כלום" על צורותיה השונות, הוא בעצם מפקיע את עצמו מהדיון הדמוקרטי, העובדתי בבסיסו, שהוא אמור להיות הראשון להקפיד עליו. בכך, לא רק שהוא פוגע ביודעין באחד מהמאפיינים העדינים והחיוניים לחיים דמוקרטיים מורכבים, קרי הלגיטימציה לביקורת השלטון כל עוד היא מבוססת על טענות עובדתיות, אלא הוא מועל בתפקידו כרגולטור הראשי – האמור להגן על אזרחיו בפני דמיון ופופוליזם.

ויתכן שזהו אחד הבסיסים לשחיתות העמוקה הנחשפת בפנינו כיום: אותו רגע בו מקור הסמכות, מי שנתפס כפניה של הריבונות המחשיבה עצמה לדמוקרטית, בז בעקביות לעובדות המשמשות לביקורת עליו רק מפני שהן מסכנות את כוחו. במובן הזה, שחיתות היא אותו רגע, בו עובדות חדלות מלהיות רלוונטיות לדיון הציבורי והופכות חומר ביד היוצר למען עיצובן של עובדות חלופיות, המועדפות על צד אחד בלבד. כך הופך הדיון להשתקה ומינהל תקין להשחתה.

ספרה של נוסבאום

גבול

אני רוצה להתעכב לרגע על המילה "גבול". המילה הזו לא זוכה לתשומת לב מספקת. תחושתי כי המילה הזו היא מבין המנודות והנשכחות שבשפה העברית. כיום, גבול היא מילה מיותרת, יתכן אף שבחזקת גנאי. ומדוע מיותרת? מפני שהחברה הישראלית היא חברה אשר וויתרה מרצון על גבולותיה, הן הגאוגרפיים והן המוסריים. מי צריך גבול כשיש אגרוף? או בגרסה השגורה: "מה אתה פרייאר? גבול אתה רוצה?"

תלמידים בעיסאוויה חוצים מחסום בידוק. צילום: תעאיוש

אז כיום אין גבול. לא צריך גבול. ישנם מחסומים וגדרות הפרדה. יש נוהל כניסה לכפרים בעבור יצירת "תחושת נרדפות" והפגנת נוכחות. כך הוא נראה – חוסר הגבול: מצב חירום צבאי שנמשך ומתוחזק היטב לאורך עשרות שנים. ישנם "פתרונות" הייטק וביטחון לכל אתגר: רחפן וחיישן ומריחן. וישנו גם ילד בן 18 שנשלח לתוך זה: לתוך חוסר הגבול. שיתמודד.

באותו האופן, גם בקרבנו אין גבול. כולנו אחים. כולנו העם. חוץ ממי שלא חושב כך. הוא ממש עובר את הגבול. וגם במרחב הכלכלי לא נותר זכר לגבול. יש שוק חופשי שמרסק רגולציה. יש עסק, תשואה, יזמות ו"תסרוקות" של מיליארדים למי שהוכיח עצמו כקירח מכאן ומכאן. החל מגיל 18 על מדים ועד לגיל העמידה עם מדי שכר-השעה, ישראל נשבתה בסחרור המקדש את הכוח ובז למגבלות הכוח. דמוקרטיה? לא עכשיו.

באי-קיומו של גבול גיאוגרפי-פיזי, מתערערים הגבולות המוסריים. כשם שבהעדרו של גבול פיזי ישנן פרצות, הרי שבהעדרו של גבול מוסרי ישנה פריצות. פריצות מעודדת אלימות. וכשהאלימות פורחת, פורחות עמה ומעמיקות השחיתות והמרמה. אני לא מתאר כאן סדר ליניארי של התרחשות, אלא תנועה סימולטנית של פריקת עול. לכל אלה אין, ולא יהיה, פתרון טכנולוגי. אין אפליקציה למצב בו אנו שרויים. יש מוצא פשוט – גבול גיאוגרפי וגבול מוסרי. אך השאלה היא האם אנו רוצים בכך ונכונים להיאבק עבור כך?

רשימת ביקורת: "ערות בחיי היום-יום" מאת סטיבן פולדר

"ערות בחיי היום-יום", סטיבן פולדר. הוצאת פרדס. 218 עמודים.

בפסוק הלקוח מתוך כתבי מסורת הצַ'אן נכתב: "בכל מקום אמת, בכל מקום אמת, האבק שכאן, האבק ששם, כולם האני המקורי" (דרשותיו של המורה דַאהוּי, אסכולת לינג'י, מאה 11).

אבק הינו דימוי נפוץ ורב פנים בפילוסופיה ובפסיכולוגיה הבודהיסטית, הקדומה כמו המאוחרת. מחד גיסא, האבק מסמל את סכסוכי התודעה – טבעה האוחז והחוצץ. אבק הינו עכירות המבט אשר מביאה לכדי חוסר נחת וקושי. מאידך גיסא, בבודהיזם המזרח-אסיאתי אבק הינו ביטוי למציאות כמות שהיא – על כל פניה ומופעיה. אבק אינו בבחינת פגם במציאות וגם אינו בבחינת מציאות עליונה. הוא אינו פגם בתודעה אלא ביטוי נוסף לה. אבק הינו תופעה כמו כל יתר התופעות. במסורת "זר הפרחים" (סינית: הוּאַה-יֶן) אף הגדילו וטענו כי "בכל גרגר אבק מצויים ריבוא עולמות". מכך אנו למדים כי ערכו של אבק אינו פחות מערכו של פרח; כי "אמת" האבק אינה אחרת מ"אמת" הזהב. הרי אין זהב בלי אבק.

דרך האמצע הבודהיסטית היא תנועה מתמדת בין שני מבטים אלה, שתי גישות אשר מהוות, במידה רבה, את שני סוגי היחס שלנו לחיינו (כמובן לא רק כלפי גרגר האבק): קושי וחוסר נחת הם אמת. זו עובדת קיום. אך גם רגעי שמחה ושביעות רצון הם אמת. גם זו עובדת קיום. אך כיצד חיים עם (או את) ההפכפכות הזו?

בספרו החדש, "ערות בחיי היום-יום" (הוצאת פרדס), מציג ד"ר סטיבן פולדר, מייסד עמותת "תובנה", דיון בהיר ומעורר השראה לחיים של אמיתות פשטות אלה, של התנועה המתמדת שהיא חיינו. בפרקים קצרים אך עמוקים, מתאר פולדר את תובנותיו מחקירה אישית נמשכת אשר יונקת מעשרות שנים של תרגול מדיטציית תובנה (סנסקריט: וִיפַּסַנַא), כמו גם ממחקר אקדמי ענף בתחומי מדעי החיים וצמחי המרפא.

יחד עם זאת, תוכן דבריו של פולדר אינו מיסיונרי-בודהיסטי, וכלל אינו מתיימר להציג משנה סדורה ומוחלטת או נוסחאות שיש לשנן. נהפוך הוא: לעיתים נדמה כי דבריו חורגים מההגדרה הצרה של "תרגול בודהיסטי", ומצביעים על עמדה עמוקה אף יותר – כזו אשר אמיצה דיה שלא לאחוז אפילו בקטגוריה "בודהיזם". עולם הדימויים של פולדר רחב מאד, ואכן שעון ברובו על מסורות הבודהה, אך בו זמנית גם שואב ממסורות מערביות רבות. בכך מסתמן ספרו של פולדר כבאר עמוקה של ידע וניסיון, הבאים לידי ביטוי במילים שתפקידן לשמש, לדבריו, "ככוכבים זעירים אשר אינם מסנוורים אך אורם בהיר דיו" (עמ' 11). עוד מסתמן בכך מפגש בין הלך הרוח המאפיין את דבריו של פולדר ובין דברי הסיום של "סוטרת הלב", מהחיבורים הבודהיסטיים המרכזיים להגות מזרח-אסיה: "הָלַךְ, הָלַךְ, הָלַךְ מֵעֵבֶר, הָלַךְ כֻּלּוֹ מֵעֵבֶר, עֵרוּת".

fulder_cover

דינאמיות יצירתית שכזו אכן עולה יפה ברבים מפרקי הספר, אשר מחולק לשלושה שערים המקבצים מגוון רחב של נושאים. החל מענייני דיומא כהתנהלות כלכלית, תשישות ואמפתיה, ועד לדיון בשאלות מעודנות יותר כמהותה של אחדות ופירושה של התעוררות. אל אלה מתווספים אפילוג מעניין – ראיון שערך עמיר פריימן עם פולדר – אשר עניינו תמת המורה הרוחני, וכן נספח המציג הנחיות בסיסיות לתרגול המדיטציה.

יחד עם זאת, ואל נוכח העושר שעולה מבין דפי הספר, אני מוצא כי כוחו המרכזי בא לידי ביטוי בכמה פרקים אשר תוכנם מעלה סימני שאלה דווקא בדבר טיבו של המסע הרוחני עצמו. סוגיה זו חשובה במיוחד אל נוכח הפופולאריות הגדולה של תנועות רוחניות שונות, כאן, בישראל המסוכסכת של סוף 2016, ומשמח לראות שפולדר מתייחס לכך בדבריו.

אחד מסימני השאלה העמוקים עולה בפרק אשר דן ברגישות מוסרית וזיקתה אל התרגול הרוחני. פולדר שואל האם עבודה רוחנית הינה פנימית בלבד? האם השקטה, ריכוז, הדממה וכולי הם עיקר התרגול, האם זוהי באמת המטרה הסופית, כך שהעולם ה"חיצוני" נותר בגדר מרחב שולי, שלא לומר בגדר הפרעה שיש להתגבר עליה?

המסורת הבודהיסטית ערערה בדרכים מגוונות על ראייה דואליסטית שכזו, החוצצת בין פנים וחוץ, בין המולה ושקט. ישנם אף זרמים בודהיסטיים אשר עבורם השוק והמזח הרוחשים – ולא המנזר – הם "מקומה של הדרך" (יפנית: דוֹג'וֹ). עם זאת, נראה כי כיום גוברת הנטייה לראות בתרגול כמלאכה פנימית גרידא; עיסוק פסיכולוגי הפנוי ממחויבויות אתיות לעולם "שם בחוץ". אך מה בדבר האחר? מה בדבר השלכות מעשינו על הסביבה? מה בדבר אותה מחויבות אתית אשר אינה יכולה לבוא לידי ביטוי אלא באמצעות פעולות "חיצוניות"?

כאן פולדר מדגיש: "הבסיס העיקרי בדהרמה הוא האיזון המתמיד בין התבוננות פנימית שקטה והתובנות העולות ממנה, לבין הבחירות שאנו עושים בכל רגע בחיינו" (עמ' 38). המילה "בחירה" היא קריטית, ופולדר שב ומבליט את חשיבותה לסוגיות האתיות של התרגול: "אין אלו שאלות פשוטות. […] לפעמים ההתנהגות המקובלת מביאה לאלימות ולסבל מיותר לאחרים, ונדרש אומץ לב על מנת לפעול ברגישות מוסרית. כך קורה למשל בסכסוך בין שני העמים, כאשר אלה המנסים לפעול למען פיוס ושלום עלולים לגלות שבני עמם רואים אותם כבוגדים. האם אנו שותקים במצבים הדורשים זעקה? האם אנו פוחדים להתערב?" (עמ'41).

בצורה זו פולדר מביא לפתחנו שאלות נוקבות אשר אינן בשולי התרגול הרוחני כי אם ניצבות במהותו. טוב לשאול אותן פעם אחר פעם. טוב לבדוק כיצד אנו מנסחים לעצמנו את אשר אנו עושים. מהי השאיפה שלנו במעשינו והאם אנו מוכנים ליטול אחריות. על כך מוסיף פולדר: "אנחנו זקוקים לחוכמה ולתשומת לב, [ולשאול, א"ב] האם אנו תורמים להעצמת הסבל בעולם" (שם). וזו שאלה חוזרת ונשנית.

הדיון בדבר חשיבותה של אתיקה עולה גם בפרק "מלחמה: האם אין לנו ברירה?", אשר כותרתו רומזת היטב על תוכנו. בפרק זה, אשר נכתב לסירוגין בזמן מלחמת לבנון השנייה ולאחר מכן, במהלך מלחמת "צוק איתן", מצביע פולדר באומץ על הלך הרוח שמאפיין את הזירה הציבורית הישראלית. הוא כותב: "קיימת בישראל הסכמה רחבה ש'אנחנו צודקים', ש'אין לנו ברירה' וש'עלינו להגן על עצמנו'. אני תוהה לגבי הקונצנזוס הזה, המאפשר לנו לגרום סבל כה רב לשכנינו. כמובן, גם בצד השני נשמעים קולות האומרים 'אין לנו ברירה'. לכן חיוני לחפש את ההיגיון שבכל זה. […] אם איננו מוכנים לשים את עצמנו בנעליו של האחר, להקשיב לו, להבין את הפחדים, הכעסים והכאב […] כיצד נוכל לומר שאין לנו ברירה? (עמ' 100-101).

כישרונו של פולדר לכנס יחדיו היבטים מגוונים, וכה מורכבים, הן של התרגול הבודהיסטי בכללותו והן של התרגול כפי שפוגש בו המתרגל הישראלי במציאות שהיא אכן לא פשוטה (בלשון המעטה), הופך את הספר למרענן במיוחד. אם שאלת המפתח שרבים מתחבטים בה היא "מי אני?" הרי שהספר שלפנינו מרחיב אותה ומציע שנשאל: "ומי אתה?" ואף "מה שלומך?".

מבלי משים, עולה כעת בראשי דמותו של הבּוֹדְהִיסַטְוַוה, אותה ישות אשר נודרת לממש את התעוררותה הפרטית רק לאחר שתפעל למען רווחתם, ואף שחרורם, של כל היצורים באשר הם. בדבריו של פולדר ישנו שיקוף לאידיאל רוחני זה, אשר כורך יחדיו את השחרור הפרטי בזה הכללי, אשר רואה את גרגר האבק כמו גם את כל העולמות השוכנים בו. יש המכנים זאת חמלה.

***

גילוי נאות: אני וסטיבן פולדר מלמדים בביה"ס פסיכודהרמה, וכן משתתפים במפגשי "בודהיזם בישראל". יחד עם זאת, מעולם לא נפגשנו ולא החלפנו מילה. כמובן, כפי שניתן להבין, הערכתי את פועלו רבה.

"בידיים ריקות שבתי הביתה" – ראיון

רשימה יפה על אודות "בידיים ריקות שבתי הביתה" מופיעה במהדורה הנוכחית של המגזין "חיים אחרים". את הרשימה כתבה האמנית והמשוררת שירה כהן, שגם הזמינה אותי לענות על כמה שאלות בדבר עבודת התרגום (המשותפת לי ולדרור בורשטיין), ביקורת השירה וגם קצת על הקשר שבין שירה ופעולה בעולם.

ניתן לקרוא את הרשימה על ידי לחיצה על הקצה העליון של כל תמונה להלן.


*