ארכיון הקטגוריה: ביקורות

שלילה וחירות – רשימת ביקורת

רשימה קצרה שכתבתי על ספרו של ד"ר גידי איפרגן 'שלילה וחירות במשנתו של לונגצ'נפה' (הוצאת רסלינג) פרוסמה באתר 'הפתיליה'. על היחס המורכב שבין רטוריקת השלילה למעשה הדתי ואישרורה את הפעולה הדתית. על המתח המתמיד שבין טבעו המכשורי (אינסטרומנטאלי) של המעשה לבין היותו מרחב הפנוי מכל מכשוריות. על הדיאלוג האפשרי (בהחלט) שבין מקורותינו ובין צמתים מרכזיים בהגות המהאיאנה והבודהיזם הטיבטי.

ניתן לקרוא את הרשימה המלאה באתר 'הפתיליה' כאן

שלילה וחירות

*

להפשיט את הדהרמה ממסכותיה: הרומן "עד שתתחילי לדבר" מאת גליה תנאי

אחד מהספרים שקראתי לאחרונה ושעורר בי מחשבה רבה הוא רומן הביכורים של גליה תנאי: "עד שתתחילי לדבר" (הוצאת פרדס, 237 עמודים). גליה היא דוקטור לפסיכולוגיה קלינית, שמלמדת ויפאסנה ויוגה מזה שנים. גליה גם מלמדת בתכנית לתרפיה מבוססת מיינדפולנס בבר-אילן, ואני מכיר אותה מהקשרים אלה ומאחרים. היכרות אישית זו צובעת את דבריי להלן בגוון שאינו אובייקטיבי בעליל, אך עדיין אני מוצא טעם רב בשיתוף כמה ממחשבותיי על אודות הרומן, שכן אני מוצא אותו חשוב בעבור כל מי שעוסק, בצורה כזו או אחרת, בלמידת הדרך הבודהיסטית.  עד כאן גילוי נאות.

"עד שתתחילי לדבר" הוא קול רענן ומשמח, כמו גם בועט ונושך, בנוף הפרוזה העכשווי. ולא – אינני מומחה לפרוזה ישראלית עכשווית, אך אני כן יודע שרומן ששם את המחלקה הסגורה בראש חוצותיו הוא מחזה נדיר, ורומן שמתאר בצבעים עזים את מפח הנפש (כמו גם גדולת הנפש) שבמסע הרוחני-נפשי הוא מצרך נדיר אף יותר. אז הנה: סיפור על אודות הלב השבור שנוצר עם עזיבת הבית כמו על אודות הלב השבור שנסדק בעת החזרה. הנה רומן על קושי, מרמור ודיכאון, כפי שהם נוכחים היטב הן על פסגות המסתורין שבהודו כמו על תהומות הכביש המהיר לחיפה. הנה סיפור ריאליסטי, כזה שנותן כבוד לחלודה ולשריטות, אך גם כזה שמותיר את הבמה לתשוקות, פעימות הלב ולשמחה פשוטה ומובנת מאליה. אותה שמחה שנוכחת ברגע בו חדלים מהמנוסה מהכאב.

עובדה מעניינת היא שכמעט ואין רומנים ישראלים שעוסקים ברנסנס הסקרנות הרוחנית שמתרחשת כאן, ובמיוחד בתופעת הצעירים שחוזרים ממסעותיהם במזרח. במדינה בה כל אחד מכיר את המילה "מיינדפולנס" ותרגל לפחות סוג מסוים של יוגה – זה די מתמיהה שפרוזה שמספרת את המציאות הזו פשוט אינה קיימת. עד כמה שאני מכיר (וכאמור אינני מומחה לנושא), מעטים הם הרומנים העבריים שעוסקים בצורה מורכבת בקורותיהם של אותם צעירים שחוזרים הנה מהמזרח. מה עובר עליהם? מה עובר על משפחותיהם? כיצד ניתן לעכל מעבר שכזה? ולא פחות חשוב מכך – מהן השלכותיו הנפשיות? אלה הם ממעט החומרים החשובים בהם נוגע ספרה של גליה.

עד שתתחילי לדבר

אך מעבר לעיסוק באותם צעירים ששבים הנה לאחר מסע במזרח, "עד שתתחילי לדבר" מאפשר לאוכלוסיה נוספת לתפוס את קדמת הבמה. כוונתי היא לאוכלוסיית האנשים ששרויים במצוקה נפשית גדולה, ותהיה סיבתם אשר תהיה. זו אוכלוסיה שאנחנו מקפידים שלא להבחין בה ושלא לראות עד כמה מורכבת ואנושית היא. המנעד בין שפוי וחולה הוא דק כל כך, דורש קשב רב כל כך, עד כי קל לנו שלא לראות. קל להתחבא מאחורי פסיקות קליניות (ואין כוונתי לזלזל בהן) כמו "חולה נפש", ולהותיר את האנשים האלה לחסדי המערכת. במערכת הזו – כידוע – אין כל חסדים. ספרה של גליה חושף את עולמם של אלה. את יומם וחייהם, כאן בקרבנו.

גיבורת הרומן, שירה – צעירה שלמדה ממושכות את רזי הבודהיזם הטיבטי ומוצאת מסיבות כאלה ואחרות את דרכה אל מחלקת האישפוז הפסיכיאטרי – באה במגע עם דמויות שובות לב שחיות בביה"ח. סיפורה נוגע ללב כמו גם מבהיל בעוצמותיו, והוא חושף יפה את המורכבות והמתח הפנימי שקיים בשיבה מאותו "מסע רוחני" – רגע החזרה אל העולם שלנו, כאן. השאלה הגדולה כיצד להיטיב עם האחר מבלי לאבד את העצמי היא מרכזית לקורותיה של שירה, והעלילה מציגה אותה בצורה רעננה וחדה.

נקודה נוספת בשבח הספר היא כי אינו מציג רק את תלאותיה של אותה הדמות אשר שבה הביתה – שירה – אלא מצליח לשקף היטב את תגובת הסביבה אליה. הקורא זוכה לא רק בתיאור חי ומורכב של אותה צעירה שחוזרת ממסעותיה, אלא גם למבט חודר לחייה של ליאורה – הרופאה שמטפלת בה. מבלי לחשוף את העלילה יתר על המידה, אומר רק שדמותה של ליאורה עוברת מסע לא פחות משמעותי מזה של שירה. המסע שעוברת המטפלת – הרופאה – גם הוא מתואר בצורה מורכבת, עדינה ומדויקת, ומראה שהחיץ בין מטפל ומטופל הוא דק לאין שיעור. הפגישה בין מטפל ומטופל היא לא אחרת מאשר אירוע קיצון, שבשלב מסוים דורש הטמעות של השניים זה בזה. יש המכנים זאת אינטימיות. יש המכנים זאת דיאלוגיות. אני מכנה זאת פגישה שאין לה כל מתכון (חרף המרשמים). שתי הדמויות שמובילות את העלילה, המטופלת והמטפלת – זו ששבה מן החוץ אל הפנים וזו שנמשכת מן הפנים אל החוץ – מפעילות את העלילה בצורה דינאמית שכזו.

עם כל זאת, אני מוצא כי כוחו המרכזי של הרומן הוא במורכבות הרבה שהוא מצליח לחשוף את המתח המובנה (שלא לומר הסתירה המובנית) שבעצם החיפוש הרוחני, ועושה זאת בשפה פשוטה, צלולה וקולחת, ומבלי להסחף אל עבר סופרלטיבים. רומנים שעוסקים בנושאים הללו יכולים לזלוג מהר מאד אל העמדה המיסיונרית – זו אשר מבקשת להוכיח את עמדת הדהרמה אל מול יתר העמדות, אך הרומן הנוכחי חומק ממכשלה זו בחן רב. גליה מפשיטה את הדהרמה מ"מסכות הדהרמה", מדימיונותינו השוצפים בדבר האופן בו דרך רוחנית אמורה להיות, ובכך מצליחה לבטא עקרון דהרמי גדול מאד.

*

המילולי, הפרשני והחכמה שביניהם – כמה מחשבות על תרגום דוֹגֶן לאנגלית

אחד ממפעלי התרגום הגדולים והמרשימים ביותר שנעשו בשנים האחרונות בשדה הפילוסופיה הבודהיסטית הוא תרגום לאנגלית של אוסף חיבוריו של מורה הזן היפני דוֹגֶן, בן המאה השלוש-עשרה.

כידוע למי שעוקב אחר רשימות הבלוג, חיבוריו היפנים של דוגן אוגדו בשנים שלאחר מותו לכדי אוסף ה"שוֹבּוֹגֶנְזוֹ" ("אוצר עין הדהרמה האמיתית" 正法眼蔵), וזכו לעניין מחודש בקרב חברי האקדמיה היפנית החל מסוף המאה ה-19. כאמור, ה"שוֹבּוֹגֶנְזוֹ" הוא אסופת כתביו היפנים של דוגן. פרט אליו קיימים גם אוספי השירה הסינית והיפנית שכתב, אוסף הלכות הנזירות שערך וגם שתי אסופות רחבות של דרשותיו לתלמידים. סגנונו הפואטי, רוחב יריעת כתביו וחדות התבטאויותיו — כל אלה גרמו ברבות השנים לכך שתורתו, וצורת התרגול שניסח, הפכו לפופולאריות מאד, גם במערב.

בסוף שנת 2011 פורסם תרגום מקיף לאנגלית של ה"שוֹבּוֹגֶנְזוֹ" בשני כרכים ובהוצאת Shambala. לפני כשנה זכה התרגום להדפסה מחודשת במהדורת כרך אחד. עורך האוסף הוא אמן הקליגרפיה  טַנַהַשִי קַזוּאַקִי, אחד מגדולי המתרגמים של פילוסופיה אסיאתית לאנגלית בעשורים האחרונים. מבין תרגומיו הרבים: אסופות קודמות לכתבי דוגן, אוספי שירה יפנית קלאסית וכתבי סוטרות שונות (הנה רשימה).

timthumb.php
טנהשי

במאמר ביקורת שראה אור החודש במגזין "Philosophy East and West" אני מציע כמה התבוננויות על תרגמו המרשים של טַנַהַשִי. גילוי נאות: היכרותי עם טַנַהַשִי החלה לפני כמה שנים כאשר נעזרתי בו כדי לקבל לידי את זכויות התרגום לשירתה של מיטסו סוזוקי, ומאז אנחנו שומרים על קשר. הוא זה שחיבר ביני ובין סוזוקי, ואני אסיר תודה על כך (בלשון המעטה).

לכן שמחתי על ההזדמנות לכתוב על אודות תרגומו את ה"שוֹבּוֹגֶנְזוֹ", גם  בידיעה שזו מלכודת לא קטנה כלל. הרי כיצד ניתן לסכם תרגום מקיף שכזה בשלושה עמודים? כיצד ניתן להתדיין בדבר הכרעות תרגומיות של תמות כה חמקמקות בלא בחינה מקיפה? מיד עם הסכמתי לכתוב את המאמר הבנתי שחיבור שמתיימר לומר דבר מה קטגורי בדבר תרגום מקיף שכזה יכול להתגלגל מהר לכדי מלל פשטני, שלא רק יעשה עוול למאמצי המתרגם, אלא עלול להרחיק את הקהל מהחומר עצמו.  אכן, לכתוב דבר ביקורת על אודות תרגום נדמית לעיתים כמשימה לא פחות מאתגרת ממעשה התרגום עצמו.

לבסוף החלטתי להתחיל את המאמר בכמה נקודות ביקורת טכניות, כמו למשל אופן עריכת התרגומים במהדורתו של טַנַהַשִי אל מול מהדורות יפניות מודרניות של ה"שוֹבּוֹגֶנְזוֹ" (מה שנקרא "תרגום ליפנית מודרנית" 現代訳語). עם זאת, את קדמת הבמה הותרתי לכמה הגיגי ביקורת על אודות "המטפיזיקה התרגומית" (אם לכנות זאת כך) של טַנַהַשִי.

הנה כמה דוגמאות קצרות לכוונתי: טַנַהַשִי משתמש במילה Enlightenment כאשר דוגן מציין את המילה 涅槃 (שפירושה "נִירוַונַה"). טַנַהַשִי משתמש שוב ב- Enlightenment כשדוגן מציין את המונח さとり (תובנה, התעוררות, הבנה). במיוחד התפלאתי על כך שטַנַהַשִי תרגם את המונח החשוב 証 באותו האופן, כ- Enlightenment. "אור" ו"אור" ו"אור" והמתרגם אינו ער לכך.

הסימנית 証  — פירושה "הוכחה" או "אישור", מה שניתן לתרגם לאנגלית כ- Verification  או Affirmation.  אני מוצא כי הכפפת  המונחים האלה לדימוי של "הארה" או "אור" אינה רק זרה להגותו של דוגן, אלא מלאכותית במידה רבה להגות הבודהיסטית בכללותה. מן המיותר לציין שהאתימולוגיה של המונח ניִרוַוַנה אינה עוסקת בתאורה.

נקודת ביקורת נוספת היא בדבר שימושו של טַנַהַשִי בצמד המילים "going "beyond כתרגום למונחים פילוסופיים שדוגן מנסח על לשון השלילה. לדוגמה: המונח החשוב 不生 ("הלא נולד"/"הלא מתהווה") מתורגם אצל טַנַהַשִי כ- Beyond birth, וגם המונח המשלים  不滅 ("הלא נכחד"/"הלא מת") מתורגם כ- Beyond death. אני מוצא שתרגום כזה זולג אל המיסטי — דבר שיכול להסתיר את משמעותו המילולית המדויקת יותר גם אם המצומצמת יותר (לכאורה).

עבור דוגן, התופעות "אינן מתהוות ואינן כלות" (כפי שנאמר ב"סוטרת הלב"), ורק מבחינה פרשנית ניתן לקבוע כי הן "מעבר להתהוות ומעבר לכליון". הפרשנות הזו טובה בעיני, אם כי בכל הקשור לתרגום דבריו של דוגן הייתי נצמד אל המילולי. ובכלל — טוב להותיר מונחים שמנוסחים על דרך השלילה בשלילתם. שלילת התארים, וסלחו לי על הקפיצה הבוטה למחוזותינו, יתכן ואכן מבשרת על אודות אשרורם המיסטי ("הסימן שהוא בלא כל סימן"), אך היא קודם כל שלילה. כך שלצקת תוכן חיובי לטרמינולוגיה שלילית זו כבר טענה פרשנית מלאה ולא תרגום.

ניתן לאתר אצל טַנַהַשִי מגמה "לצבוע" את הפילוסופיה של דוגן בגוונים מטפיזיים, שלא לומר מיסטיים. לעניות דעתי כאן גם הנקודה בה טַנַהַשִי סטה מעבודת התרגום וביסס את אופי עבודתו  בעמדה הפרשנית. כמובן, כל תרגום מכיל גוון פרשני, אך אצל טַנַהַשִי לא מדובר בגוון כי אם במגמה. וזה מעט בעייתי. טוב היה להותיר את המונחים החשובים האלה (ויש עוד – ראו במאמר) בפירושם המילולי, ואילו להותיר את הפרשנות העודפת לזירה אחרת.

Dogen
מורה הזן דוגן

יתכן והמאפיין המרכזי למה שמכונה "הפילוסופיה של דוגן" (道元の思想) הוא הריאליזים הקשה שלו. ריאליזם כל כך חד וחסר פניות, עד כי גרגר האבק, קערת הנדבות, כוס התה, גלימת הנזיר, מכת המקל — כל אלה הם "ההגשמה המלאה כולה". אהבה קשוחה שכזו.

הריאליזם הזה כה עמוק, עד כי הוא הולך אל "מעבר לריאליזם" ומבסס עצמו כמיסטי. אך התנועה הזו "אל מעבר" לריאליה לא צריכה להשפיע על התרגום של המונחים עצמם. יש להותיר את הפרשנות למקום אחר, ולאפשר לקורא לתהות על קנקנו של דוגן. הרי הוא כתב בצורה כה רבת-פנים גם מסיבה זו: להותיר את הקואן חי גם בכתב.

כאמור, אני לא טוען שלא ניתן לאתר צביון מיסטי או מטפיזי בהגותו של דוגן — וודאי שניתן ובמיוחד ב"שובוגנזו". אך בדיאלקטיקה הנהדרת של הגותו, אותו צביון מיסטי הוא הממד שמשיב את הקורא אל הקונקרטי והמיידי — אל המציאות כפי שנוכחת כעת. הפשטות של הקונקרטי היא-היא המיסטי, והמיסטי אינו אלא מה שניצב מולי עכשיו.

כך שאולי הגדרתו של דוגן כ"מיסטיקן ראליסט", כפי שהציע חוקר הזן הִי-גִ'ין קִים, הולמת. אך לא רק בעבור אפיון הגותו, אלא גם כמתודה לתרגום אוצר המילים שבו ניסח את משנתו. ההכרעה האם לתרגם יותר לכיוון המילולי או לכיוון הפרשני —  ניווט בין מגמות אלה הוא הקואן החוזר והנשנה של המתרגם.

את מאמר הביקורת ניתן לקרוא במלואו כאן.