לחיות את הרגע

"לחיות את הרגע זה לדעת לנצל אותו" – כך נתבשרתי במודעה בעיתון. מתחת לסיסמה הזאת הופיע שמו של מוסד אקדמי המזמין את קהל הקוראים "לבחור תואר". לכך צורפה תמונה של נערות מאושרות הרצות בחוף הים.

נבהיר: לחיות את הרגע. לנצל את הרגע. נערות מאושרות. חוף ים בשקיעה. ציווי לבחירת תואר אקדמי. הגיוני.

ההקבלה שנעשית כאן מעניינת: לימודים כפיזוז על חוף הים. הדבר היחיד שנותר לעשות הוא לבחור. כמו מול תפריט משקאות בלוי על שולחן נמוך, קבור בחול, בחוף ירושלים. לא מוזכרות צרופות מייגעות כלמידה, שינון, בקיאות, חשיבה, עמל, ניסיון, יצירתיות, כישלון, התגברות, התבגרות. חלילה לנו מאלה. בחירת לימודים כבחירת מקום לפיקניק. וכמובן, זו בחירה דחופה. חייבים לעשותה מיד. לך תדע, אולי לא תהיה חניה ליד הים. ואז מה? תחפש חניה? ואולי גרוע מכך: תחשוב מה ללמוד? הבהילות הזו היא בהילותו של סוחר מול קונה. מחר לא יהיה. קנה עכשיו.

ובכלל, ההיגיון המופרך של ההצהרה "לחיות את הרגע זה לדעת לנצל אותו". שפת החובה הזו מעידה על פחד עמוק. "רק לא לפספס את הרגע". וזו קביעה מתמיהה, כיוון שתפקידה של אקדמיה (לסוגיה ומחלקותיה), הוא לעמוד אל מול פחד בתצורותיו השונות: בערות, שרלטנות, מניפולטיביות, חד-ממדיות, בהילות חסרת פשר.

צר לי על הסטודנטים שזו האידיאולוגיה המאפיינת את המוסד בו הם לומדים (ואני יודע שמוסדות רבים מצדדים ברוח הזו). אאחל להם מליבי להכיר בעובדה שלעיתים רבות כולנו נפספס את הרגע. כן בהחלט. נפספס מאד. שוב ושוב. וזה בסדר. יותר מכך: לעיתים, פספוס הרגע ישיב אותנו לרגע שלאחר מכן רעננים ונינוחים יותר. יצירתיים. מחויבים. בוגרים. החלטיים. הנכונות לפספס את הרגע מאפשרת נוכחות נינוחה ברגעים רבים אחרים. פספסו את האוטובוס ותבינו מהר מאד כמה אתם רוצים שכבר יגיע הבא אחריו. כולנו נפספס אוטובוסים רבים. זאת עסקת החבילה שאנו מעורבים בה. לפעמים יגיע בזמן.

אז פספסו את הרגע, תלמידים יקרים. חשבו פעם ופעמיים. הרשו לעצמכם לא להגיע למסקנה. "שברו את הראש". תעו בדרך ומצו את בלבולכם. לא רק בחוף הים. גם בבית, עם ההורים. עם עצמכם. בעבודה. בטיול. זה חלק חשוב בלימודים, שמתחיל הרבה לפני ההרצאה הראשונה ביום הראשון של התואר הראשון.

אם רוצים הכל אפשרי

נוף צבעוני. פנים מחויכות לכיוון המצלמה. כיוונו של הקורא. נוף שאינו ישראלי. נוף מאיר, צלול ומעוצב. סימטריה מחשידה בין עצים וחוף. שתי משפחות קפואות בחיוך שנמתח על כפולת עמודים במרכז מוסף כלכלה. ליד ראשם של ההורים פרסומת לבנק. "אם באמת רוצים, הכל אפשרי". בעמודים הבאים חדשות הרווחה, תשתיות ונדל"ן: מסתבר שרבים רצו – ויוק.

כוחה של הקביעה "אם באמת רוצים, הכל אפשרי" הוא בהדגש "באמת". כלומר לא סתם אם רוצים. אלא אם באמת רוצים. וככל שאני מגלגל על לשוני את המילה הזו ("באמת"), אני מבין שתפקידה אינו רק רטורי. היא אינה רק תיקוף הקביעה היומרנית, השרלטנית, ש"הכל אפשרי".

לפנינו לשון מאשימה. חסרת חמלה. לא הצלחת? כנראה לא רצית מספיק. האשמה עליך. גם את לא הצלחת? תאשימי את עצמך. לא באמת רצית. ומהם גבולות ה"באמת לרצות"? מה האינדיקציה ל"באמת"? בכי? הזעה? פרכוסים? אבדן הדעת?

כאן אני נזכר בשכנה מבוגרת שגרה בסמוך אלינו בקו הבניינים ביד אליהו. הייתי בן 6 או 8 והיא תמיד האירה פנים. נולדה באפגניסטן וסיפרה פעמים רבות על חלומה לשוב ולבקר בכפר הולדתה. אבל נופה הממשי, כלומר נוף חייה, היה שישים שנות הישרדות בדרום תל אביב. מדי פעם נדדה לאזור גן החשמל ואלנבי. שוק הכרמל. קו 31 מקצה רחוב לה-גרדיה היה יום טיול. שנים היא ובעלה היו שקועים בחובות. צרות מפנים ומחוץ. בעלה מת הרבה לפניה. חיי יום יום על עצבותם ויופיים. קושי מתמיד וקוביות סוכר קטנות ולבנות (שהייתי מחפש אצלה במטבח בשבתות כשהייתי מבקר אותה עם אמי). תמיד ברכה לשלום, תמיד הכניסה אורחים. אהבה את ילדי השכונה. גם אותי, שמבין עכשיו כמה אהב אותה.

"אם באמת רוצים, הכל אפשרי". שפה שלא מאפשרת קיום לאנשים כמו שכנתי ז"ל. זאת שפה שגוזרת עליהם אשמה. דנה אותם לחרטה. טובלת אותם בתחושת החמצה. "מה היה אילו" ו"למה לא עשיתי יותר". שפה שסופגת אותם בהלקאה עצמית. היא לא רצתה מספיק אז בעיה שלה.

ובכן, שכנתי רצתה ולא זכתה.

האמת היא שכולנו שכנתי ז"ל. למרות התפאורה המעודכנת ורוויית ההיי-טק, כולנו יושבים בקו 31 לשוק הכרמל. כולנו חוזרים אל בעל חולה שימות הרבה לפנינו. כולנו עצבות כמוסה וקוביות סוכר. מי יותר ומי פחות. גם אותם חייכנים בוהקים מהפרסומת בעיתון. גם כל אותם מומחי כלכלה ופסיכולוגיה חיובית ולהטוטני אקזיט וספקי פתרונות מימון. כולנו בפקק שעומד כל החיים מול עובדת הקיום "לא הכל אפשרי".

התובנה הזו מכה במוקדם או במאוחר. ישנן פשרות. ישנן בחירות. ישנן העדפות ובעיקר ישנו שינוי. תהליך התבגרות. לא ניתן לברוח. ניתן בהחלט להדחיק. עד כמה שהקפיטליזם הדורסני יוצא מגדרו כדי לתחום אותנו בארגז החול הנצחי, זועקים "זה תלוי רק בי!", ההתפכחות באה, צוננת וברורה. ואולי זה טבעו הניהיליסטי של הקפיטליזם הקשה (הניאוליברלי): לחייך עד הסוף. לפורר את החברה לפרטים מבודדים שלא רק עסוקים בעצמם כל הזמן, אלא גם מאשימים את עצמם.

#photooftheday #jerusalem #insta_israel #instagram #35mmstreetphotography

A post shared by Haim Rivlin (@life_rivlin) on

 

 

עברית 2018

עברית יום יומית סוף יוני 2018. אתה הולך ברחוב וצעדיך נקרשים בזרם הצמיגי של כינויי קרבה כפויים, מליצות והפרזות: אבא, גבר, אחי, גיבור, דוד, פטיש, מלך, נשמה, תותח, גיסנו. הכל מוטח בפניך פרט לשמך. הפנייה ישירה ולכן אינה פניה. זו הסתערות. רכישה. בעלות. ולאחר הפנייה המילולית באה הפנייה הגופנית. השפה מתגלמת ככוח מפר ריבונות עצמית. כל ישראל חברים.

להלן הגדרה: ביטויי החיבה בעברית העכשווית הם כיבוש יעד. וזה כך לא רק בשפה, כי אם גם במרחב ובמקום. מכאן הבהלה, החרדה ותחושת הדחיפות. שפת יום-יום כשלשלאות סבוכות של תשישות, שברון לב, מצוקה, חנופה, הגזמה. הכיבוש הצבאי הוא כיבוש לשוני. היום יום הישראלי לופת את ראשך בזרועו. כולנו חשים זאת.

לכן לא מפליא היחס ההפוך בין שטפון ביטויי הקרבה לקנטרנות ולבדלנות שבין אדם וחברו. אנשים הולכים באותו רחוב וכל אחד רחוב לעצמו. אנשים נוהגים באותו נתיב וכל אחד נתיב לעצמו. לא רק נתיב כי אם בית, גדר וחניה. כל אדם טאבו. כל אדם נדל"ן. כל אדם מחסום. עברית יום יומית סוף יוני 2018. ביטויי קרבה כהונאת דברים. כהדחקת הריחוק והתעלמות.

חברי קהילה בריאה לא מכריזים על שייכותם ומנופפים בה. שייכות אינה אישור לפריקת עול. ההתנהגות ביום יום היא ביטוי ושיקוף להיות חלק מקהילה ולאמנה הבסיסית של תן וקח, הידברות, דין ודברים, מפגש ופרידה. עברית יום יומית סוף יוני 2018: קהילתיות המוחלפת בקמעונאיות.

עודף פמיליאריות וחסך בפורמליות (רשמיות) והרי לך בבואה חלולה של קהילתיות. שכנות טובה פירושה שכל אחד מבדיל בין דלת ביתו לדלת שכנו. לא עליך להחליף את הנורה בסלון שלהם. לא עליהם לתלות איתך כביסה. ועדיין אנו אומרים: ערבות, שותפות, דיאלוג, בניין מגורים. ועד בית. חמלה.

מדיטציה. קמפיין.

מדוע, למרות ההשתדלות הרבה, עדיין לא נמצאה מילה עברית הולמת למונח השאול "מדיטציה"? מדוע המילה רווחת ושגורה בפי כל, למרות העובדה שפירושיה רחבים ואלסטיים וכוללים, בין היתר, התבוננות, השתקעות, התרכזות, הזכרות, קשיבות, התמקדות, מודעות, הרפיה, תשומת לב, התאספות, נוכחות, מנוחה וכולי? אם כל אחת מאלה עומדת בפני עצמה כמילה בעלת מסומן תקף (גם אם רב-פנים), מדוע נותרת הבכורה למסמן המעורפל (והעקשן) "מדיטציה"?

לדעתי בדיוק בשל הערפול.

הפזרנות הלשונית הנדיבה הזו, אשר מעידה על ערפול משמעות כבד, מעידה בנוסף על כך ש"מדיטציה" היא מילה המשמשת מחבוא (ולא ארחיב כאן על כפל העמימות בצמד המילים "מדיטציית מיינדפולנס").

מחבוא, מטבעו, מאפשר חוסר מחויבות: אנחנו לא ממש כאן ולא ממש שם. חוסר מחויבות גורר אחריו חוסר מקצועיות. וחוסר מקצועיות פירושו גם חוסר אחריות. אף אחד לא רוצה שהרופא שלו יתחבא בחלוקו. אף אחד לא רוצה שנהג האוטובוס ייבהל מההגה. לכן יש בקביעה "אני מתרגל מדיטציה" מן ההתחבאות. זה סוד האטרקטיביות שלה: היא נוחה וקוסמת בגלל משקלה הקל ואופייה האוורירי. יש בה פריכות שימושית קלה לעיכול. רוחניות עכשווית כחטיף פופולרי. יש קהל.

אם כך, מתי ראוי להשתמש במילה מדיטציה? אם אפשר – כמה שפחות. עדיף בלי. במקום "מדיטציית ישיבה" פשוט אמרו ישיבה. במקום "מדיטציית הליכה" פשוט אמרו הליכה. אם יש רצון לתאר את אופן ביצוען, אפשר להוסיף "ישיבה שקטה (דוממת)" או "הליכה קשובה (מודעת)". גם אלה הפרזות, אך הן מכבדות את המתרחש ומייצגות אותו נאמנה עד כמה שניתן בשפה. אפשר להשתמש במילים הנפוצות "אימון" ו"תרגול", אם כי טוב להיות מדודים גם ביחס אליהן. לרוב, הן סוג נוסף של התרחקות. חיץ מהדבר עצמו. חלק נכבד ממה שקרוי עולם הרוחניות העכשווית הוא "חיץ מהדבר עצמו".

כעת תארו לעצמכם את העולם הזה נטול שם העצם "מדיטציה". עד כמה שומם וחסר תיבול יהיה. ממש בנאלי. אנו זקוקים לדיאטה מילולית כזו, המבוססת על מנות סדורות של אמירת דברים לאשורם, ובמיוחד בכל הנוגע לשדה השוצף, העולה על גדותיו, של הרוחניות העכשווית.

כשהמותג נעלם השפה חוזרת. כשהקמפיין נגמר אתה נשאר עם מכונת הכביסה שקנית. כשהמדיטציה נעלמת ישנה ישיבה. ישנן קימה, הליכה ושכיבה. ישנם חיי יום יום. בוקר, צהריים, ערב. שני כסאות לצד שולחן. בנאליות ממשית, ריאלית וזמינה. אין מדיטציה אחרת.

 

 

רשימות, ביקורות ותרגומים