הזמנה לשיחה – בין אדם וחיה בשירת ההייקו

רובנו תופסים את עצמנו כיצורים נפרדים לגמרי מעולם החי. שירת הייקו נכתבה על מאות רבות של בעלי חיים – מחרקים ודו-חיים ועד ציפורים ויונקים. הגישה הבסיסית של שירה זו, שמקורה בזן בודהיזם ואולי בחמלה שקודמת לכל אסכולה, היא שאין להבחין באופן נחרץ כל כך בין אדם לחיה. 

שיחה בין הסופר והעורך הפרופ' דרור בורשטיין לחוקר הדתות והמתרגם ד"ר איתן בולוקן,  שמנסה לברר את העמדה הלא-מפרידה שביסוד השירים האלה ולהדגימה בשירים. 

שתי הקלטות: דיון בכתביהם של ממשיכיו של דוגן + ביקורת המיינדפולנס

1.הרצאה שדנה בכתביהם של כמה ממשיכיו של דוגן בתקופה המודרנית: הנזירים היפנים יוֹקוֹיָמָה סוֹדוֹ (1907-1980), דֶשִּימָרוּ טָייסֶן (1914-1982) והנזירה האמריקאית בלאנש הרטמן (1926-2016).

2. דיון על אודות ביקורת תופעת המיינדפולנס מבחינה היסטורית, פילוסופית ותרבותית. טענתי המרכזית היא, בקצרה, שתופעת המיינדפולנס מבוססת על האתוס המערבי של אינדיווידואליזם קיצוני (הגולש לאגואיזם), אשר מבין את מהותה של הליכה בדרך רוחנית או דתית בעיקר כעיסוק פנימי, נפשי, פסיכולוגי או קוגניטיבי, ובכך שזור באתוס המודרני והפוסט מודרני של האדרת המדעיות וה"פתרוניות". לכן, אני מוצא שיש צורך להבחין בין התרגול הפשוט והזמין של מיינדפולנס (או כל צורה של פעילות דומה), לבין האתוס התרבותי שנוצר מסביבו. במילים אחרות: הביקורת שלי היא במיוחד אל נוכח תרבות המיינדפולנס, או היות תרבות המיינדפולנס שיקוף מזוקק להיגיון הדתי הפוסט מודרני והניאו-ליברלי הסוגד לאושר פרטי.

בנוסף לכך, אני חושב שאנחנו חייבים ללמוד מהלקחים החשובים שההיסטוריה הבודהיסטית מלמדת אותנו בנוגע להאדרת התודעה כמרחב הבלעדי לעבודה רוחנית או דתית. אילו לקחים? למשל שאידיאליזציה של התודעה והעיסוק בה עלולים לגרום לנרקיסיזם רוחני הידוע במקורות כ"מחלת מדיטציה": טהרנות, פסיביות חברתית, זילות האתיקה (הגובלת במה שאני נוהג לכנות כ"קטטוניה ערכית"), סלידה מאינטלקט ושפה וויתור על מסורת מסירה כמו יחסי מורה-תלמיד ממושכים.

כל אלה פוגעים בהבנת הזיקה העמוקה שבין העיסוק בתודעה לבין מרכזיותם של השדות הנורמטיביים לחיינו, שהם-הם המרחבים האקוטיים לעבודה רוחנית ודתית בימים אלה. רוצה לומר: לא הכל בראש. על נקודות ביקורת אלה, וכן כמה נוספות, בהקלטה כאן למטה.

לידה ומוות – שתי תמונות שחרור

סמסרה פירושה נדודים. נדודי התהוות וכיליון בלתי פוסקים, לידה ומוות, מרגע לרגע, מחיים לחיים ושוב מרגע לרגע. עולמות מתהווים וכלים ואין רגע דל. סמסרה היא הסימולטניות הבלתי ניתנת לתיאור של לידתי ומותי עכשיו, אך גם הרציפות הבלתי נמנעת בין לידתי בעבר ומותי, שכבר בא. סמסרה פירושה נדודים בים השוצף של ארעיות ושרירותיות. סמסרה פירושה גם הסכסוך המתמיד בין סמסרה ונירוונה.

אדם יכול לשאוף להיחלץ ממעגל הלידה והמוות. להגיע לשחרור מוחלט. לפרוש מהנתיב הכולא אותו לגורל חוזר ונשנה של לידה, זקנה, חולי ומוות. אדם יכול לשאוף להיחלץ מהעולם הזה אחת ולתמיד. להפסיק את הסחרור. אדם יכול להקדיש את חייו בעבור הניסון לגבור על חייו. לשאוף להיחלץ מהם כמו מתוך קליפה הכולאת אותו. לכבות את האור בצאתו מהחדר ולא לשוב.

אדם יכול לעקוד את חייו על מזבח הבטחת גאולה שתבוא. הוא ינמק אותה וילחם עליה ויכנה אותה במגוון שמות, כמו משיח או נירוונה. הוא יראה בה עתיד בו לא יוותר כל עול או ספק. עתיד החופשי מלידה, זקנה, חולי, מוות, חשש, סבל. עתיד הפטור מספקות בנוגע לעתיד. עתיד של וודאות דוממת ודממה וודאית.

כך הם החיים בבחינת קדימון לחיים. כך הם חיים הבזים לחיים. אדם יכול לשאוף לכך, וההיסטוריה של דתות העולם מראה שייתכן שרובנו רוצים בכך. אז הנה החבלים והמאכלת. הנה האיל וההר. הנה מבטו של הילד. הנה הם – דברי הסוד. הנה מבט המורה. הנה מאמציך ותקוותיך. הנה פעולותיך והחלטותיך. הנה כל חייך. ציוד לקראת גאולה.

אדם יכול להתייחס לחייו כשלב נוסף בחשבונאות הקוסמית: לראות בהם ניסיון להתמקמות טובה יותר לקראת המשך המרדף אחר האושר, השלווה או ההתעוררות בגלגול הבא. בדתות העולם, וודאי שבמסורת הבודהיסטית, יש דמות אדם שכזה – שכל עמלו ושאיפתו, נדודיו הבלתי פוסקים –  מגויסים אל עבר אותו הרגע בו לא ינדוד יותר. אפשר לכנות את תפיסת השחרור הזו במגוון שמות: משיחית, אוטופית, ניהיליסטית. ויתור על העולם הזה בעבור העולם הבא.

יש משהו אגרסיבי באידיאליזציה של חיים דתיים כחתירה אל כיבוי מוחלט, אל סוף ודממה. אגרסיביות היא עדות לחוסר בגרות. חוסר בגרות הוא בעצם עדות לחוסר היכולת לעמוד בפני מורכבות. שאין פתרון קסם. שאין הבטחה בטוחה. מורכבות אינה דורשת פתרון בהכרח. אלא פשרה חכמה. נכונות לחמול.

לא בכדי המסורות הבודהיסטית, כמו מסורות אחרות, חלוקות בנוגע לתפיסות שמשקפות תמונות שחרור שכאלה. ואכן, עבור רבות מהדרכים הדתיות ממזרח ומערב, איון העולם אינו נקודת סיום. ריקות אינה רק בבחינת תהום ספקנית מערערת, אלא שער מתקף לאפשרות של חסד וברכה. ההיסטוריה של דרכים רבות מלמדת כיצד תפיסת השחרור ככיבוי, כדעיכה והיטמעות במוחלט, שולבה ואף הותמרה לבסוף בתפיסת שחרור כחמלה לחיים. חמלה לאדם בעולמו. חמלה גם לתודעתו. להניח לקוף כי רק כך ינוח.

בכל הקשור לדרך הבודהיסטית, כך פסקה המדיטציה מלהיות מובנת רק כמשמוע התודעה ואילופה, והורחבה לכדי שאלת היחס בו האדם פוגש את עולמו – יחסו אל הסמסרה עצמה: האם נדיב? האם ישר והגון? האם סובלן? האם אמיץ דיו? האם חומל? האם קשוב? האם שואף לחכמה? אין מדיטציות עמוקות מאלה. ההבנה הצרה של מדיטציה כאימון התודעה הורחבה לשאלת היחס האתי לחיי. לעולמי. האם אני נוכח אינה רק שאלה קוגניטיבית, אלא גם אתית.

סמסרה פירושה נדודים. נדודי התהוות וכיליון בלתי פוסקים, לידה ומוות, מרגע לרגע, מחיים לחיים ושוב מרגע לרגע. אדם יכול לשאוף להיחלץ ממעגל הלידה והמוות, אך הוא גם יכול להניח ללידה ומוות. לפרוש מהגורל החוזר ונשנה של לידה, זקנה, חולי ומוות, בכך שיחדל להעניק להם מעמד נבדל ומדומיין מהיותם כל מה שמגשים אותו כמות שהוא. אדם.

אדם יכול לשנות את חייו בכך שיסכים לחייו. אך לא הסכמה כנועה ושוות נפש, אלא הסכמה חכמה וחומלת. אדם יכול להפסיק את הסחרור בכך שיסכים להסתחרר. לכבות את האור בצאתו מהחדר, אך גם להדליקו שוב בהיכנסו. אדם יכול לשאוף לעולם הבא ובעשותו כך להחמיץ את העולם הבא מולו עכשיו.

טוב להחליף את סולם הגאולה הנצחי בכוס מים לצמא. מדרגות הנצח של הדרך הדתית קיימות, אך אין להן עדות ותוקף פרט ליחסי להווה. ההווה, על כאביו ונפלאותיו, הוא המרחב בו ההיבריס המטפיזי נדרש לענווה. ייתכן באמת שדרכו הדתית או הרוחנית של אדם היא נתיב של שלבים נצחיים, אך אין להם עדות פרט להווה. לכן נאמר בכתבי המהאיאנה: "בים הלידה והמוות סמסרה ונירוונה הם אחד".

למי שמעוניין להרחיב את העיון והלימוד בסוגיות שכאלה, בראשית פברואר אלמד קורס שיעסוק בהן כפי שעולות בכתביו של חכם הזן היפני דוגן. לפרטים אנא הקישו כאן

אדם וכלבו. אנטוניו רוטה.

רשימות, ביקורות ותרגומים