לרגע אתה יכול לנשום

יש כזה דבר גלות פנימית. תחושה מוחשית מאד שבביתך אתה במקום לא לך. וקיימת את הפסוק: לך לך מארצך ומולדתך בתוך ארצך ומולדתך.

נותרו כמה סמטאות צרות וחצרות סמויות בהן אתה יכול להשיל מעליך את המסכה החונקת של העמדת הפנים ולדבר בגלוי וללא משוא פנים. ככה בחצר, תחת השמש, עם העשב היבש של מה שהיה יכול להיות. ולא שאתה כזה זקן, בסך הכל בן 36. אבל השינויים היו מהירים, ויותר ממהירים הם היו  עמוקים, וההדחקה הייתה אפקטיבית. בכל זאת, עשית צבא, תארים. אפילו עבדת במשרות ביטחון תוך כדי הלימודים. ההדחקה הייתה מהירה ונוחה כי לא ראית. אז עכשיו אתה רואה וליבך נשבר בקרבך. לב שבור הוא לב שלם של התפכחות.

זה קרה כשהתחלת לשאול. לברר בעצמך ולבקר את מה שאתה רואה בקול ברור. פגשת כמה אנשים שהצביעו עבורך על הנוף שתמיד החמצת. אנשים טובים, אמיצים הרבה יותר ממך, שהבהירו לך מה פשרם של מחסום, גדר הפרדה, הגבלת מים, הגבלת חשמל, הגבלת זכויות. לאט, פשרם התודעתי של כל אלה התבהר לך. וגם פשרם התרבותי – כיצד כל מחסום וסיורי "הפגנת נוכחות" מוליד אותך כרודף, כגורם ענישה. ככוח הזרוע המתמדת והחונקת. כיצד אין סימטריה בין קולך הרועם לפרפורי החנק שלהם.

מאז הבושה בוהקת. כמו השמש שיש כאן 10 חודשים בשנה. אולי יותר. היו גיבורים כאלה, שסובבו את ראשך לכיוון השמש. והבוהק השורף הזה גרם לך להבין שהארץ אינה אותה ארץ והשפה אינה אותה שפה.

יתכן שהכי כואבת לך ההבנה שהמילה "תקווה" כבר אינה רלוונטית. היום זו מילת גנאי. היא נדחקה לשולי השפה, כמו המילים יושרה והגינות (ומילים נוספות). היום לא מדברים על תקווה אלא על שרידות. לא מדברים על אזרח אלא על צרכן. כמובן, על שניהם מוטלת חובת הנאמנות. מתוך עדינותה וחולשתה המובנית, הולידה הדמוקרטיה את השוק המשתולל, חסר הרחמים, והשוק המשתולל תחזק ושימר את הפיתוי המיליטריסטי שתמיד נכח, וזה בתורו רק חיזק את השוק. האידיאלים של החיים הטובים, הראויים, התחלפו ואתם גם דמותו של האזרח הטוב והממשלה הטובה.

אז בינך ובינך אתה עדיין חושב שאתה אדם (ואזרח) טוב, אבל בעיני הרוב אתה סתם פתי. פתי לאפשרות שיהיה כאן טוב, שיהיה איפשהו טוב. פתי מאמין למילים כמו ענווה, סולידריות, הידברות ושלום. פתי מאמין שאפשר לשרוד כאן בלי למשכן את עתידך. פתי מאמין שאפשר לגדל כאן ילדים בלי משפחה עשירה, נדל"ן או כסף מהיר, גם שחור. פתי מאמין באדם שמולו, בהגינות וביושרה. פתי מאמין שיתכן קוד אחר ליחסי הגומלין החברתיים מעבר לקיזוז אינטרסים ופנקסאות מהסוג המושחת ביותר. פתי מאמין שאפשר לחשוב יחד על הלכות חיים משותפים. פתי שנאבק עבור זקנים, חולים, נשים מוכות, מכורי הסמים, כל אלה שמחכים שנים לדיור הציבורי. פתי שנותן להם עדיפות לפניו בתור. פתי שמאמין שרק על ידי חיזוק ותמיכה באוכלוסיות המדוכאות ביותר יתרחש כאן שינוי. מה נאמר, פשוט פראייר. אתה כל כך פתי שבעיני רבים אתה בוגד. בוגד בכיס או בוגד בדגל? היום זה אותו הדבר.

אז ביתך הוא מבצרך והבדידות גוברת והוריך המזקינים רואים כיצד העתיד הטוב שייחלו לו עבורך הופך לעתיד מפחיד. עתיד שיפתיע אם לא יסתיים במלחמה, עוני או עזיבה. ואולי כל אלה? ואם העתיד הוא כל אחד מאלה, איך אפשר לקרוא לו עתיד?

 

ערב שירת הייקו בבית ביאליק

אני שמח להזמין אתכם לערב מיוחד שיוקדש לשירת ההייקו עברית, ויתקיים בבית ביאליק ביום חמישי ה-24 בחודש, בשעה 20:00.

קריאת שירי הייקו, שיחה משותפת אודות הוצאת "ירח חסר" וכן דברים אודות מקורות ההייקו היפני והופעתו המחודשת והרעננה בעברית בשנים האחרונות.

בהשתתפות:
אלכס בן-ארי, איתן בולוקן, דרור בורשטיין, ליאת קפלן, יעקב רז.

מוזיקה:
מוֹ סלע – נגינה בקוטו.

מנחה:
קרן קוך.

רכישת כרטיסים באמצעות אשראי בטלפון: 03-5254530 בימים ב'-ה', בשעות: 11.00-14.00. בערב האירוע התשלום במזומן בלבד (במידה ונותרו כרטיסים). מספר המקומות מוגבל.

הזמנה להרצאה בכנס הישראלי התשיעי לחקר רוחניות עכשווית

אוניברסיטת חיפה, יום שלישי ה-29 במאי 2018, 10:15-12:15

גוף-נפש בין אחדות לאי-שניות: עיון בטרמינולוגיה של מורה הזן דוגן

ד"ר איתן בולוקן

אחת מהשאלות העמוקות שהעסיקו את מורה הזן היפני אֶיהֵי דוֹגֶן, בן המאה השלוש עשרה, במישרין כמו בעקיפין, היא שאלת היחס שבין קטגוריות דואליסטיות: כיצד יש לראות את יחס הגומלין שקיים בין אדם ועולם, למשל? כיצד יש להבין את היחס שבין הליכה בדרך דתית, המעשה והמלאכה, לבין פירותייה? האם ראוי לקבוע כי אלה שרויים באחדות קטגורית בשל זיקתם זה לזה, או שמא כל שניתן לומר על אודותיהם הוא כי הם מתאפיינים ביחס שאינו דואלי (יחס של אי-שניות)?

העיסוק בשאלות סמנטיות אלה – אשר נוגעות לאופן בו הבין וניסח דוגן את היחס שבין קטגוריות אשר בשפה כמו גם קטגוריות אונטולוגיות – העסיקה רבות את מסורות הצ'אן והזן לאורך הדורות, ובתוך כך גם את מפעלו הפילוסופי של דוגן. לטענתי, שאלות אלה קריטיות להבנת תפישת השחרור שהציע דוגן לתלמידיו.

בתוך כך, ניתן לשאול האם לאור אוצר המילים הרחב והמגוון בהם השתמש דוגן בכתיבתו הענפה בנושא, עולה כי מהותה של אי-שניות היא למעשה אחדות מוניסטית? האם עצם הקטגוריה "אי-שניות" נתפסה בעיניו כשוות ערך, ואולי אף כביטוי נרדף ל"אחדות"? ומהן ההשלכות האונטולוגיות של הכרעה לכאן או לכאן בכל הקשור להבנת הדרך המעשית שלימד?

בחינה פילולוגית לחיבוריו ודרשותיו חושפת שלוש קבוצות טרמינולוגיות שמאפיינות את האופן בו ניסח את היחס הדינאמי שבין קטגוריות דואליסטיות: האחת היא קבוצת הביטויים על לשון השלילה (via negativa), השנייה היא קבוצת הביטויים על לשון החיוב (via positiva) והאחרונה היא קבוצת הביטויים והתיאורים אשר חורגים הן מלשון שלילה והן מלשון חיוב – קבוצת אותה אני מכנה, בעקבות מחקריו של חוקר הדתות הי-ג'ין קים (Kim), בשם "פנומנליזם רדיקאלי".

חקירה פילולוגית קרובה לכתבי דוגן מראה כי עמידה על ההבדל הסמנטי ששרוי בין קטגוריית האי-שניות לבין קטגוריית האחדות, מבהירה את העובדה כי עבור דוגן, דואליזם אינו נתפש כבעיה אונטולוגית שיש לפתור בהישג מטאפיזי-מוניסטי כזה או אחר, אלא עובדת קיום שיש לחיות באופן דיאלקטי, אשר אינו דואליסטי ביחסו לעובדת הדואליזם. במילים אחרות: עבור דוגן, אי-שניות פירושה קבלה רדיקלית של עובדת השניות, ובדיוק בשל קבלה זו ממומשת הבלחה אתית שהיא"חוסר-דואליות". במובן הזה, ההישג הדתי הגבוה אינו סיום הדואליזם בעבור מוניזם (כזה או אחר), אלא קבלה עמוקה של עובדת הדואליזם, ובכך חריגה ממנו.

לאתר הכנס לחצו כאן.

וידאו הרצאה בכנס האגודה לחקר הדתות – הטקסט הסמכותי במסורת הזן

בתחילת החודש השתתפתי בכנס האגודה הישראלית לחקר הדתות שהתקיים באוניברסיטת בר אילן. בהרצאתי דיברתי על מעמד הטקסט המכונן באסכולת הזן, כפי שעולה מתפיסת הפרשנות של איהי דוגן (מאה-13).

להלן וידאו של הרצאתי:

רשימות, ביקורות ותרגומים