לידה ומוות – שתי תמונות שחרור

סמסרה פירושה נדודים. נדודי התהוות וכיליון בלתי פוסקים, לידה ומוות, מרגע לרגע, מחיים לחיים ושוב מרגע לרגע. עולמות מתהווים וכלים ואין רגע דל. סמסרה היא הסימולטניות הבלתי ניתנת לתיאור של לידתי ומותי עכשיו, אך גם הרציפות הבלתי נמנעת בין לידתי בעבר ומותי, שכבר בא. סמסרה פירושה נדודים בים השוצף של ארעיות ושרירותיות. סמסרה פירושה גם הסכסוך המתמיד בין סמסרה ונירוונה.

אדם יכול לשאוף להיחלץ ממעגל הלידה והמוות. להגיע לשחרור מוחלט. לפרוש מהנתיב הכולא אותו לגורל חוזר ונשנה של לידה, זקנה, חולי ומוות. אדם יכול לשאוף להיחלץ מהעולם הזה אחת ולתמיד. להפסיק את הסחרור. אדם יכול להקדיש את חייו בעבור הניסון לגבור על חייו. לשאוף להיחלץ מהם כמו מתוך קליפה הכולאת אותו. לכבות את האור בצאתו מהחדר ולא לשוב.

אדם יכול לעקוד את חייו על מזבח הבטחת גאולה שתבוא. הוא ינמק אותה וילחם עליה ויכנה אותה במגוון שמות, כמו משיח או נירוונה. הוא יראה בה עתיד בו לא יוותר כל עול או ספק. עתיד החופשי מלידה, זקנה, חולי, מוות, חשש, סבל. עתיד הפטור מספקות בנוגע לעתיד. עתיד של וודאות דוממת ודממה וודאית.

כך הם החיים בבחינת קדימון לחיים. כך הם חיים הבזים לחיים. אדם יכול לשאוף לכך, וההיסטוריה של דתות העולם מראה שייתכן שרובנו רוצים בכך. אז הנה החבלים והמאכלת. הנה האיל וההר. הנה מבטו של הילד. הנה הם – דברי הסוד. הנה מבט המורה. הנה מאמציך ותקוותיך. הנה פעולותיך והחלטותיך. הנה כל חייך. ציוד לקראת גאולה.

אדם יכול להתייחס לחייו כשלב נוסף בחשבונאות הקוסמית: לראות בהם ניסיון להתמקמות טובה יותר לקראת המשך המרדף אחר האושר, השלווה או ההתעוררות בגלגול הבא. בדתות העולם, וודאי שבמסורת הבודהיסטית, יש דמות אדם שכזה – שכל עמלו ושאיפתו, נדודיו הבלתי פוסקים –  מגויסים אל עבר אותו הרגע בו לא ינדוד יותר. אפשר לכנות את תפיסת השחרור הזו במגוון שמות: משיחית, אוטופית, ניהיליסטית. ויתור על העולם הזה בעבור העולם הבא.

יש משהו אגרסיבי באידיאליזציה של חיים דתיים כחתירה אל כיבוי מוחלט, אל סוף ודממה. אגרסיביות היא עדות לחוסר בגרות. חוסר בגרות הוא בעצם עדות לחוסר היכולת לעמוד בפני מורכבות. שאין פתרון קסם. שאין הבטחה בטוחה. מורכבות אינה דורשת פתרון בהכרח. אלא פשרה חכמה. נכונות לחמול.

לא בכדי המסורות הבודהיסטית, כמו מסורות אחרות, חלוקות בנוגע לתפיסות שמשקפות תמונות שחרור שכאלה. ואכן, עבור רבות מהדרכים הדתיות ממזרח ומערב, איון העולם אינו נקודת סיום. ריקות אינה רק בבחינת תהום ספקנית מערערת, אלא שער מתקף לאפשרות של חסד וברכה. ההיסטוריה של דרכים רבות מלמדת כיצד תפיסת השחרור ככיבוי, כדעיכה והיטמעות במוחלט, שולבה ואף הותמרה לבסוף בתפיסת שחרור כחמלה לחיים. חמלה לאדם בעולמו. חמלה גם לתודעתו. להניח לקוף כי רק כך ינוח.

בכל הקשור לדרך הבודהיסטית, כך פסקה המדיטציה מלהיות מובנת רק כמשמוע התודעה ואילופה, והורחבה לכדי שאלת היחס בו האדם פוגש את עולמו – יחסו אל הסמסרה עצמה: האם נדיב? האם ישר והגון? האם סובלן? האם אמיץ דיו? האם חומל? האם קשוב? האם שואף לחכמה? אין מדיטציות עמוקות מאלה. ההבנה הצרה של מדיטציה כאימון התודעה הורחבה לשאלת היחס האתי לחיי. לעולמי. האם אני נוכח אינה רק שאלה קוגניטיבית, אלא גם אתית.

סמסרה פירושה נדודים. נדודי התהוות וכיליון בלתי פוסקים, לידה ומוות, מרגע לרגע, מחיים לחיים ושוב מרגע לרגע. אדם יכול לשאוף להיחלץ ממעגל הלידה והמוות, אך הוא גם יכול להניח ללידה ומוות. לפרוש מהגורל החוזר ונשנה של לידה, זקנה, חולי ומוות, בכך שיחדל להעניק להם מעמד נבדל ומדומיין מהיותם כל מה שמגשים אותו כמות שהוא. אדם.

אדם יכול לשנות את חייו בכך שיסכים לחייו. אך לא הסכמה כנועה ושוות נפש, אלא הסכמה חכמה וחומלת. אדם יכול להפסיק את הסחרור בכך שיסכים להסתחרר. לכבות את האור בצאתו מהחדר, אך גם להדליקו שוב בהיכנסו. אדם יכול לשאוף לעולם הבא ובעשותו כך להחמיץ את העולם הבא מולו עכשיו.

טוב להחליף את סולם הגאולה הנצחי בכוס מים לצמא. מדרגות הנצח של הדרך הדתית קיימות, אך אין להן עדות ותוקף פרט ליחסי להווה. ההווה, על כאביו ונפלאותיו, הוא המרחב בו ההיבריס המטפיזי נדרש לענווה. ייתכן באמת שדרכו הדתית או הרוחנית של אדם היא נתיב של שלבים נצחיים, אך אין להם עדות פרט להווה. לכן נאמר בכתבי המהאיאנה: "בים הלידה והמוות סמסרה ונירוונה הם אחד".

למי שמעוניין להרחיב את העיון והלימוד בסוגיות שכאלה, בראשית פברואר אלמד קורס שיעסוק בהן כפי שעולות בכתביו של חכם הזן היפני דוגן. לפרטים אנא הקישו כאן

אדם וכלבו. אנטוניו רוטה.

פני השחיתות

שחיתות היא גניבת ההווה תוך הקרבת העתיד. היא השגת הכוח עכשיו. עבור המושחת לא קיים עתיד פרט לתמורה העתידית. חייו הם הווה מסויט של ביצור הכוח. לכן הוא חלש וטרוד וחרד ורדוף. וכיוון שאין לו עתיד, אין לו תקווה וחלום. הוא בז למה שראוי שיהיה. אין לו מחר ואין לו אחר. המושחת הוא ניהיליסט.

אשף פנקסאות של אינטרס ונאמנות, המושחת הוא גנב קטן של עתיד גדול. שחקן מוכשר, חייו הם תאטרון אלתורים. כמה הוא עמל בתחזוקת השקר. בכל עת מעמיד פנים. והוא מוסר את נפשו על שקריו. משייף אותם וגאה בהם. שקריו בוהקים כמו זחיחותו.

המושחת הוא דמגוג שדורש מלכות, לא רק שלטון. הוא מקיים את מה שמרתה נוסבאום מכנה בשם "מונרכיית הפחד". ראשית מסכימים לחיות כך, אחר כך מעדיפים לחיות כך ולבסוף מוכנים למות כך. "הזדון עצמו שותה את רוב רעלו", כתב סנקה. עמוק בתוכו המושחת מייחל לסופו.

כך גם החברה המושחתת. אמיל דורקהיים כינה אותה בשם אָנוֹמיה: פרימת הזיקות החברתיות, ריסוק הסולידריות והתרת הרסן המוסרי. התפרקות המתבטאת באינסטרומנטליזציה של כל שדות הקיום. יחסי אדם וחברו כיחסי תן וקח חלולים. עלייתו של שוק "חופשי" שלוח רסן, תוך מעבר איטי מלאומיות ללאומנות. כוח ההון וכוח הזרוע. רכישת האחר או שליטה על אחר. בינריות קשיחה בין הצלחה – המובנת בעיקר כצבירת הון – לכישלון.

הסוציולוג רוברט קינג מרטון, מממשיכו המובהקים של דורקהיים, טען שכך פורחות חברות חלופיות. למשל ארגוני פשיעה. אך בשעה שהפשע גובר בקרב החלשים, המיעוט העשיר מסוגל לכל סוג של הגנה משפטית. החלש מופקר בעוד המושחת מטופח.

אם להשתמש במילותיו של אבישי מרגלית, חברה אנומית היא כזו שמשפילה את חבריה שכן היא פוגעת באופן מהותי בערכם העצמי. האדם נותר לבדו אל מול מציאות כוחנית ושרירותית. הוא חש ניתוק וחוסר שייכות. בדידות גדולה ועצבות. אנומיה מתרחשת בעת תהפוכות חברתיות, כלכליות או פוליטיות חמורות. אך גם מתהווה לאט, תוך-כדי שגרת חירום מזדחלת, ביטחונית או כלכלית. דורקהיים טען שיש בכל אלה כדי לגרום לאדם ליטול את חייו שכן החברה, כקהילה מגנה וכמבנה מסדיר, מתפוררת. שחיתות שיטתית דוחקת אל הסוף.

אייריס מרדוק אמרה ששימת לב היא אקט מוסרי. הרבה לפניה, גם שקיאמוני בודהה ראה בכך שער לתיקון. ברטראנד ראסל טען שצוואתו לתלמידיו היא שיזכרו לכבד את העובדות. שיהיו מודעים להן, בעידן בו עצם המונח "עובדה" מתערער (והוא לא תאר כמה זה יחמיר).

עמידה נגד שחיתות מתחילה בכל אלה. בהכרה המלאה בנוכחותה ובמידותיה. בהבנת השלכותיה. אך להכיר באלה פירושו גם להכיר בפניה של השחיתות. להכיר בבבואתו של מי שמזין ומעודד אותה. יש רבים כאלה אך ישנו מחולל שחיתות מרכזי אחד. לכן כל מי שרוצה להיות אלטרנטיבה למושחת המרכזי, הרדוף והחרד, צריך לתקף את כל מה שההוא הורס. אין דבר שהניהיליסט חושש ממנו יותר מאשר תקווה.

אוניברסיטת תל אביב רוצה אקזיט

המאמר הופיע במדור דעות של "הארץ" בתאריך ה- 22.11.18. אני מעלה אותו כאן לטובת מי שאין לו מנוי לאתר.

***

לפני שבועיים הודיעה אוניברסיטת תל אביב על זכייתה במכרז להקמת מרכז ליזמות וחדשנות. לפי ההודעה באתר האינטרנט של האוניברסיטה, מתוך שלוש-עשרה הצעות שהוגשו לוועדה לתכנון ולתקצוב של המועצה להשכלה גבוהה, זכתה ההצעה המשותפת של אוניברסיטת תל אביב ומכללת שנקר במקום השני וב-15 מיליון ש"ח לארבע שנים – שיושקעו בהקמת מרכז יזמות מוביל ברמה עולמית. אכן, חגיגה.

אני מרצה מהסגל הזוטר בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. חגיגותיי מסתכמות בידיעה שלא אפוטר בסוף הסמסטר. אני חוגג את העובדה שהמשכורת מועברת בזמן ושהסטודנטים ממשיכים להירשם ולהתייצב לקורסים שלי. אני חוגג כשמתפרסם מאמר שכתבתי או ספר שתירגמתי, וכשמגיע משוב חיובי מהתלמידים. כמו חבריי לסגל הזוטר, שמנסים לשרוד מקצועית וכלכלית, אני חוגג בצניעות. לעתים נדירות, מישהו מהבכירים מבחין בהישג כזה או אחר – וטורח לציין זאת, לכל היותר על ידי שליחת ברכה לקונית במייל.

לכן הופתעתי מהשיטפון המילולי סביב התוכנית להקמת מרכז היזמות. איני זוכר שהאוניברסיטה פירסמה הכרזה דומה – שמלווה במייל אישי מהנשיא, פרופ' יוסף קלפטר – לכבוד תכניות חדשות לתארים מתקדמים במדעי הרוח, למשל. מובן שלא נשלח מייל אישי מנשיא האוניברסיטה לרגל סגירת החוג לצרפתית, או כשהוחלט לבטל מגמות לימוד ותקנים. אני כן זוכר את המילים הקשות שהוטחו בנו, מרצי הסגל הזוטר, בכל פעם שניסינו לעמוד על זכויותינו התעסוקתיות, וגם את היחס הציני וחסר החמלה שהפגינה הנהלת האוניברסיטה לפני כמה שנים, כשעובדי הקבלן בקמפוס ניסו להתאגד.

"יזמות היא חלק בלתי נפרד מהתרבות ומהעשייה של אוניברסיטת תל אביב", צוהלת האוניברסיטה בהודעתה. ואני שואל: מהי תרבות יזמית? האם האוניברסיטה תתמוך במחקרים גם אם לא נועדו להפקת רווח כספי או קדמה טכנולוגית? האם האוניברסיטה מבינה יזמות רק כשהיא נוגעת לתחומים אלה? ומה בדבר הסגל הזוטר, שמנסה כבר יותר משנה וחצי להחתים את ההנהלה על הסכם קיבוצי חדש? שבתנו, סיימנו לשבות – והסכם אין. האם אנחנו לא "יזמים"? לא "יוצרים"? ואם אכן יזמות היא חלק כה מהותי מתרבות המוסד, מדוע הפער הגס בחלוקת המשאבים בין הפקולטות? דברו אמת: יזמות טכנולוגית, כלכלית ועסקית היא חלק בלתי נפרד מתרבות האוניברסיטה. כל השאר – פחות.

לפי הצהרתם המשותפת של הנשיא קלפטר, הרקטור פרופ' ירון עוז והמנכ"ל גדי פרנק, "סקרנות, עקשנות ושאיפה לגלות דברים חדשים הינם בדנ"א של כל קהילת האוניברסיטה ובראשם החוקרים שלנו, הנמצאים במרדף מתמיד בעקבות הלא נודע".

החוקרים שאותם מהללים השלושה הם חלק מצומצם ומסוים, מתוקצב ומטופח. לא מדובר במורי השפות הזרות, למשל, או באלפי המורים מן החוץ ועמיתי ההוראה החוקרים ומלמדים בפקולטות למדעי הרוח, האומנויות ומדעי החברה. האחרונים אכן נמצאים "במרדף מתמיד אחר הלא נודע" –  הלא-נודע של עתידם, העסקתם, משכורתם, אופק מקצועם ואף בריאותם הפיזית והנפשית. להם אין מקום בחגיגות ה"יזמות".

כמה השתנה תפקידה של האוניברסיטה בעשורים האחרונים: ממוסד המקדש דעת היא הפכה לתאגיד המקדש Data. מקמפוס רב פנים ומגמות ל-hub עסקי-טכנולוגי. ממוסד המושתת על יסודות הומניסטיים של ענווה, למדנות, ספקנות, שקידה, חשיבה ביקורתית ויצירתיות (גם אם לא אינסטרומנטלית) – לגוף מסחרי הרואה לנגד עיניו בעיקר את עתודות הרווח, את המיידיות והתועלתנות. האוניברסיטה רוצה אקזיט.

נראה כי אובססיית ה"פתרוניות" (Solutionism), כפי שהגדירו זאת מבקרי התרבות ייבגני מורוזוב וברברה ארנרייך, ניכרת בכל: אמונה שאין אתגר שהטכנולוגיה לא יכולה לו, ושאין דבר ראוי יותר מקידום אותה טכנולוגיה (והרווחים שלצידה). ההיבריס הזה לא ייפתר באמצעות אפליקציה. להתמודדות עמו דרושה אוניברסיטה.

בניין מדעי הרוח. אוני' ת"א.
בניין מדעי הרוח. אוני' ת"א.

רשימות, ביקורות ותרגומים