ארכיון תגיות: דוגן

רגע אחד של ישיבה – מעבר לסוטו ורינזאי

אֶטוֹ סוֹקוּאוֹ 衛藤即応 , שחי בראשית המאה העשרים, היה מהמייסדים של לימודי דוֹגֶן. בספרו "דברי הקדמה לשוֹבּוֹגֶּנְזוֹ" 正法眼蔵序説 (שוֹבּוֹגֶּנְזוֹ ג'וֹסֶצוּ), מציג אֶטוֹ סקירה מורכבת של הפילוסופיה של דוגן. בפרק הסיכום לספר, מציין אֶטוֹ את מילותיו של נזיר הרִינְזַאי בן המאה השלוש-עשרה, רַנְקֶיי דוֹרְיוּ 蘭溪道隆, שהיה מייסד גדול של אסכולת הלִינְגִ'י ביפן ובן זמנו של דוגן.

אֶטוֹ מצטט מתוך ה"חיבור על ישיבת הזן של המורה דַיגַקוּ" 大覚禅師坐禅論 (דַיגַקוּ זֶנְגִ'י זַאזֶן-רוֹן) שכתב רַנְקֶיי בערוב ימיו. לאור הכתוב, טוען אֶטוֹ, ישנו דמיון מובהק בין האופן בו ראו רַנְקֶיי ודוגן את תרגול הישיבה, וכי הזיקה בין האסכולות קרובה יותר ממה שנוטים לחשוב.

eto
שובוגנזו ג'וסצו של אטו סוקואו

בהתחשב בעובדה כי ספרו של אֶטוֹ ראה אור בתחילת המאה ה-20, ניכר חידוש בטענתו בדבר הצורך בהבנה אוניברסאלית לדרך הזן – ככזו אשר הולכת אל מעבר לחציצות ממסדיות כסוֹטוֹ, רִינְזַאי ו-אוֹבַּקוּ. מגמה פרשנית (אידיאליסטית) זו גברה והלכה בלימודי דוגן של המאה ה-20 ואילך, אם כי רוב חוקרי הסוטו-זן (רובם נזירי סוטו בעצמם), לא נטשו את נקודת המוצא הממסדית למחקריהם כה בקלות, אם בכלל. כך שבהחלט ישנו ממסד, אך גם ישנה ההבנה שהולכת אל מעבר לכל ממסד. הדיאלקטיקה הזו גם מראה שחלק גדול ממה שאנו מכירים כיום כממסד הסוטו-זן, הוא פרי פרשנויות מודרניות שנעשו לא רק לכתביהם של המייסדים הרשמיים, דוגן וקֶייזַן, כי אם גם לדבריהם של מורים מזרמים אחרים.

להלן תרגומו של אֶטוֹ ליפנית את דבריו של רַנְקֶיי, אשר נכתבו במקור בסינית. כאמור, אֶטוֹ טוען כי אלה משקפים יפה את הזיקה שבין הרִינְזַאי והסוֹטוֹ. את התרגום העברי העוקב הכנתי לאור גרסתו של אֶטוֹ, כמו גם תוך למידת הערותיו של מלומד הרִינְזַאי, שַקוּ סוֹאֶן 釈宗演, אשר חי גם הוא בראשית המאה ה-20 וכתב רבות על חיבוריו של רַנְקֶיי.

כך כתב רַנְקֶיי:

この法には佛心宗なり、佛心本より迷悟無し、正しく如来の妙術なり、縱ひ悟得ずと雖も、一座の坐禅は一座の佛なり、一日の坐禅は一日の佛なり、一生の坐禅は一生の佛なり。只是の如く信ずる者はこれ大機根人なり

ישנה בדהרמה מסורת תודעת-בודהה. בבסיסה, אין בתודעת הבודהה כל תעתוע וגם אין כל התעוררות. זוהי ללא ספק אומנותו המעודנת של הטטהאגטה [הבודהה, א.ב]. אך גם אם אין כל התעוררות להשיג, הרי שישיבת זאזן אחת היא בודהה של ישיבה אחת. זאזן של יום אחד הוא בודהה של יום אחד. זאזן של חיים שלמים הוא בודהה של חיים שלמים. מי שנותן כך אמון בדבר הינו אדם רב כשרון ויכולת.

daigaku-zenji-zaznron-1-commentary-by-shaku-soen-rinzai-meiji-period
דבריו של רנקיי בספרו של שקו סואן

zazenron-2

השם בו משתמש רַנְקֶיי – "מסורת תודעת בודהה" (בוּשִּין-שוּ 佛心宗) – הוא אחד משמותיה הקדומים של מסורת הזן בכללותה. שם נוסף לה הינו "מסורת חותם הבודהה" (בוּצִ'ין-שוּ 佛印宗), כאשר גם כאן הכוונה היא ל"חותם תודעת הבודהה" (בוּשִּין-אִין 佛心印).

שמות אלה מדגישים את הטענה כי מסורת זו אינה מבוססת על העברה של אוצר ידע, אלא על העברה ישירה של "תודעת בודהה" ממורה לתלמיד. לעיתים מוכנה הדבר מסירה "מלב אל לב" או "מתודעה לתודעה" (יפנית: אִי'שִין דֶנְשִין 以心傳心). לא מדובר כאן במיסטיקה, אלא במיומנות שעוברת ממורה לתלמיד. כמו למשל כיצד לשבת, כיצד לקוד. כיצד לחמוק מבערות כמו גם מערות.

rankei
רנקיי דוריו

לא רק תרגול בריכוז (תרגום)

את הקטע הבא תרגמתי מתוך חיבור של מורה הסוֹטוֹ זן האמריקאי, טֶנְשִין רֶב אנדרסון. החיבור הופיע בשנת 1997, בחלק השני של גליון מספר 32 של "פעמון רוח" – ביטאון מרכז הסוטו זן שבסן-פרנסיסקו. טֶנְשִין אנדרסון, מתלמידיו הראשונים והקרובים של שוּנְריוּ סוּזוּקִי, מחדד כאן נקודה חשובה שעולה פעמים רבות בהקשר תרגול הזן: האם הישיבה במסורת הסוֹטוֹ, זו המכונה גם שִיקָנְטָאזַה ("פשוט לשבת") ושיסודותיה שזורים היטב במחשבת המהאיאנה, היא תרגול בריכוז?

התשובה הפשוטה היא: "לא. זאזן אינו תרגול בריכוז". אבל, וכפי שיובהר  בהמשך, תשובה מלאה יותר, גם אם נשמעת כהתחכמות, היא: "זה לא שזאזן אינו תרגול בריכוז".

מבחינתו של טֶנְשִין אנדרסון נכון לומר כי הישיבה אינה מוגבלת לריכוז, אלא מאפשרת את אותו סוג של ריכוז שנוצר דווקא דרך ההרפייה מהצורך להיות מרוכזים. במובן זה, זאזן הוא תרגול חמלה, הן כלפי ריכוז והן כלפי פיזור הדעת. יושבים עם שניהם. טענה מעניינת נוספת היא שהחמלה הזו, בעצמה, היא לא אחרת מאשר ריכוז עמוק למדי.

להלן מופיע תרגום של מרביתו של הטקסט של אנדרסון, ובצירוף כמה הערות בודדות שלי. למי שמעוניין/נת, ניתן לקרוא את החיבור כולו כאן.

***

טקס לעידוד ישיבת הזאזן / טנשין רב אנדרסון

זאזן הוא המקור לכל הנחיות הלימוד והתרגול בדרך הבודהה. למרות שהפירוש המילולי של המילה זאזן הוא "ישיבה בריכוז" [ישיבה בגְ'הַאנַה, א.ב], זאזן אינו מוגבל לכדי תרגול בריכוז.

כל שיטות הריכוז נובעות מזאזן ושבות לזאזן. בתרגול הזאזן, תודעתו של המתרגל הופכת למרוכזת מבלי להזדקק לתמרון זה או אחר, ואינה בהכרח ממוקדת באובייקט מסוים. במסורת הבודהה ישנם תרגולי ריכוז רבים, ואם אכן מחליטים לתרגל אותם אז משמעותה של ישיבת הזאזן תהיה פשוט לשבת זקופים ודוממים בלבם של התרגולים האלה. במידה ומחליטים שלא להגדיר את הישיבה כ"תרגול בריכוז", אז משמעותה היא פשוט לשבת דוממים, בלב החוויה של "לא תרגול בריכוז". במקרה כזה, הישיבה היא נוכחות טהורה שנותרת בלתי מושגת.

מתרגלים רבים מנסים לרכז את תודעתם בלא הצלחה. תרגול שכזה – במטרה להשיג ריכוז – מותיר רבים מתוסכלים וממורמרים. וגם אם מישהו אכן מצליח להשיג ריכוז עמוק וממושך בזכות המאמץ שהשקיע, הרי שלרוב התודעה נותרת רוחשת מעצם טבעו של המאמץ; מעצם שאיפתה המתמדת להשקיט את עצמה. להניח לרצון להשקיט את התודעה – זה מה שמשקיט אותה.

Reb-Anderson
טנשין אנדרסון

מסיבה זו, כשאני מנחה מתחילים כיצד לשבת, ולמרות שאני בדרך כלל מציע שהם ישבו זקופים, ישמרו את העיניים חצי פקוחות וישלבו את ידיהם בתנוחה המסורתית, אני לא מעודד אותם לאלץ את תודעתם שתתרכז במנח הגוף או בנשימה, אבל אני גם לא מניא אותם מכך. [להיפך], אם מישהו מעוניין לדעת כיצד להתרכז במנח הגוף או בנשימה, אני יותר משמח לפרט כיצד לעשות זאת.

למרות שתרגולי תשומת לב וריכוז יכולים להיות כלי נהדר ויעיל, ואף לסייע בפיתוח יכולות מנטאליות מרשימות, הרי שעצם השאיפה לריכוז באובייקט מסוים – כמו הנשימה – עלולה לטפח תחושת הישג. תחושת הישג שכזו היא מלאכותית לכל הפרויקט הקרוי "בודהיזם מהאיאני", שכל משמעותו היא הקדשת התרגול לרווחת כל היצורים, ולא להגבילו לגבולותיו של השיפור האישי שלנו.

יתכן בהחלט שלא נכיר בכך בהתחלה, בשלבים הראשונים של התרגול, אך כל עוד אנחנו עוסקים בלא הרף במדיטציה ככלי לשיפור עצמי, אנחנו ממשיכים לאחוז בעצמנו. כשאנחנו משוחררים מהשתוקקות המתמדת הזו – לשפר את עצמנו – אנחנו בעצם משוחררים מעצמנו.

יכול מאד להיות שיהיה קשה להתרכז באובייקט מסוים, כמו הישיבה, מבלי להיתפס ברעיון של הישג. ונכונה גם הטענה שתחושת ההישג בעצמה היא צעד חשוב בטיפוח ובהגשמה של תרגול שיהיה לבסוף משוחרר מרעיונות שכאלה. תרגול מבוסס הישגיות יכול בהחלט לסייע ביצירת כלי קיבול רחב דיו, שיוכל להכיל את עצם הרעיון של ישיבה בלא כל הישג.

לעיתים קרובות אני רואה כיצד אלה שהולכים עד הסוף עם  תחושת ההישג שיוקדת בהם, הם בדיוק אותם האנשים שמבינים היטב את חוסר התוחלת שבהסתמכות הבלעדית על מאמץ פרטי שכזה, ואז הם מאתרים  כניסה מחודשת לתרגול הזאזן.

הזאזן שאני מדבר עליו אינו תרגול בריכוז וגם אינו שונה מתרגול בריכוז. בתרגול הזאזן אין העדפה של הצלחה על פני כשלון; אין העדפה של התעוררות עד פני תעתוע. אם אנחנו ערים – התרגול הוא לשבת בלב הערות מבלי לאחוז בה. אם אנחנו בתעתוע – התרגול הוא לשבת בלב התעתוע מבלי להתנגד לו.  זה הזאזן של הבודהה.

מטרת תרגול הישיבה היא התעוררותם ושחרורם של כל היצורים מהקושי שבקיום הזה. זו המטרה. אבל המטרה כאן זהה לחלוטין לתרגול עצמו. הבנת הישיבה באופן כזה משחררת את המתרגל מהעיסוק המתמיד בעצמו, ובהישג זה או אחר שינבע מתוך התרגול. השחרור הזה – מעיסוק עצמי – מגשים את מטרתו של הזאזן.

למרות שניתן לתרגל ריכוז בתנוחת הגוף ובנשימה מבלי להתלות בתחושת הישג, הרי שהזאזן אינו מוגבל לצורת התרגול הזו. כפי שכתב דוגן: "זאזן הוא התעוררות מלאה. מלכודות אינן לוכדות אותו. אם תבין זאת תהיה כדרקון המרחף על מים, כנמר השוכן בהר" [מתוך החיבור "פוּקָאן זָאזֶן-גִי", א.ב]. במילים אחרות: הישיבה שורדת כל צמצום רעיוני. לא ניתן להגבילה לתשומת לב או לחוסר בתשומת לב, לנשימה או למנח גוף. לא ניתן ללכוד אותה בעזרת שום הגדרה גופנית או תודעתית.

הישיבה אינו מתחילה עם ההחלטה להתאמץ ואינה מסתיימת כשאנחנו מרפים ממנה. ובכל זאת, יש בה בהחלט מודעות שלמה לעובדה שאנחנו נושמים. זה לא שההכרה הרגילה דוממת, אלא שתרגול הישיבה לא שוכן בשום רעיון שיש לנו על אודות תרגול הישיבה. כפי שאמר המורה הגדול פְּרָגְ'נָטַארָה: "בשאיפת אוויר – לא שוכן בגוף, לא שוכן בתודעה; בנשיפת אויר – לא מתערב במושאי החוויה".

הנשימה בעת זאזן מאפשרת להיות באינטימיות עמוקה עם כל מישורי הקיום, אך גם להיות משוחררים מהם בוא בעת. זו נשימתם של כל הבודהות. ועדיין, בהחלט יתכן שעבור המתרגל המתחיל יש צורך בלימוד מדוקדק של הצורות השונות – של נשימה וישיבה – עד לרגע בו יהיה מנוסה מספיק כדי לתרגל במסירות את אותן נשימה וישיבה חסרות הצורה.

הישיבה היא חסרת כל צורה – כמו רקיע רחב – אבל היא מאפשרת את הצורות. היא כמו ירח ששוכן במים. מפני שצורות מסייעות לנו לבוא במגע עם כל מה שהינו חסר צורה, טוב שהמתרגל יכיר היטב את הצורה המוקפדת. לעיתים קרובות קורה שמתרגלים בראשית דרכם זקוקים לפעילות כזו או אחרת כתרגול שלהם, אז אנחנו מספקים להם פעילות.

הטקס של הישיבה מלמד אותנו סובלנות אל נוכח הישיבה חסרת הצורה שאותה אנחנו עדיין לא מסוגלים לקבל. אם לומר זאת ישירות: מדיטציה בודהיסטית אינה נעשית על ידי מישהו, היא כלל אינה עוד סוג של עשייה ואינה כלולה בקָארְמַה [סיבתיות, א.ב]. הישיבה היא תפקוד מלא של ערות; הפעילות המלאה של היקום כולו.

אמירה שגורה בפי תלמידי זן היא: "אני הולך עכשיו לאולם המדיטציה כדי לתרגל זאזן". אבל הפעולות הרשמיות שאני או אתם מבצעים בעצם הישיבה בתנוחה המסורתית אינם הזאזן של הבודהות והאבות. לזאזן של הבודהות והאבות אין כל קשר למנח גוף מסוים, בין אם ישיבה או שכיבה. הצורות הטקסיות שאנחנו מבצעים מאפשרות לנו לבטא ולחגוג את המסירות שלנו למציאות האמיתית – המוחלטת – של הישיבה.

טקס הישיבה הוא הזדמנות לכלול ולהכלל בכוליות הבלתי ניתנת לשיעור של רגע אחד של ישיבה. הצורות השונות הן שערי דהרמה דרכן מבטא הגוף-נפש את האמת של הישיבה. הצורות הן למען הישיבה – שתטמע בגוף ותהיה אחת עם התודעה.

בזמן שאנשים יושבים בתרגול טקס הזאזן, אני מהלך באיטיות בחדר ומכוונן את מנח הגוף שלהם. הכוונון העדין הזה הוא משוב שקט לאופן שבו הם יושבים. למרות שאני מתרשם עמוקות מהחן הרב והמאמץ הכן לשבת בצורה זקופה ודוממת, אני מרגיש כי הכוונה נוספת, גם אם קלה, יכולה להעמיק את המסירות שלהם לישיבה ולטקס שהוא הזאזן.

תנוחת הגוף שלנו משקפת את מידת ההשתתפות שלנו בטקס הישיבה, ולמעשה את האופן בו אנו נוטלים חלק בטקס שהוא היקום כולו ברגע הישיבה. להקדיש את תנוחת הישיבה לגמרי לטקס, פירושו להקדיש את עצמנו לגמרי ליקום של אותו הרגע. נדיבות מוחלטת לאחד היא נדיבות מוחלטת לשני. התנגדות לאחד היא התנגדות לשני.

אם חוט השדרה מעוקל או כפוך מדי לאחור או לפנים ואם החזה מכונס פנימה, אז הריאות מוגבלות בתנועתן וגם הלב נסוג. מצד שני, אם חוט השדרה זקוף ותומך בהתרוממות החזה, יש יותר מרווח נשימה והלב נפתח. אנחנו מרגישים בחיות רבה, וההרגשה הזו עוזרת להיפתח לעובדת חוסר הנחת [שבחיינו, א.ב]. כך מאפשר התרגול להתבסס עמוק במישור קיום חיוני ומענג, בו גלגל הדהרמה מסתובב.

עצם לקיחת תנוחת הישיבה מאפשרת לאדם לקבל ולהכיר בקושי שקיים בחייו, ובכך בעצם להשתחרר. לעבוד כך עם תנוחת הישיבה פירושו  לאשרר את עובדת קיומו של הגוף, ובכך להשתרש אף יותר בנוכחות הפיזית של הקיום שלנו.

ובכל זאת, בהחלט יתכן כי כשאנשים מתרגלים את טקס הזאזן תעלה בהם תחושת שיפוט – כאילו ישנה דרך נכונה או שגויה לתרגול הישיבה. לכן אולי הם לא ירגישו בנוח להיכנס לאולם המדיטציה, פשוט מפני שהם לא רוצים לשגות. עבורם, המלכודת של חשיבה דואלית (נכון/לא נכון) יכולה לחתור תחת התרגול וליצור הסחות דעת נוספות. לכן אייעץ להם לתרגל ישיבה במסגרת מעט פחות טקסית, כדי שילמדו להיות נינוחים עם הטקס מבלי לשפוט את עצמם בנוגע אליו או לדאוג שמא הם שוגים. יתכן כי לאחר שגופם ותודעתם יירגעו מעט ויתייצבו, חלק מהם ירצו לנסות מחדש את הטקס המלא, ולהתמודד עם כל אותן סוגיות דואליות שמעורבות, באופן טבעי, בתרגול דקדקני שכזה.

מצד שני, עבור חלק מהאנשים, הצורות הטקסיות של הישיבה משמשות כתבנית או כמקלט דרכם ניתן לבוא במגע עם כל מה שחורג מתבנית – עם כל מה שחורג מצורה, ולהיות נינוחים לגמרי עם תרגול זאזן חסר כל מטרה. בעזרתן של הצורות הטקסיות חודר האדם לפעילות חסרת הצורה של ההתעוררות.

Manos Zen

הרצאה: ליבוביץ' הכריע ודוֹגֶן ישב

האחד טען כי אין כל צורך להיות אדם הגון אלא ישנה רק ההכרעה, החוזרת ונשנית, ללכת בדרך של הגינות, ואילו האחר טען כי ההגינות היחידה שניתן למצוא היא זו שמוגשמת בפועל, ממומשת הלכה למעשה.

האחד טען כי אין כל דרך לנמק מדוע אדם בוחר ללכת בדרך חיים כזו ולא אחרת, ואילו האחר טען כי לכל החלטה ישנן אין-קץ הנמקות, ולכן לא ניתן (ולא ראוי) לאחוז באחת כבלעדית. האחד טען כי דת אינה כלי, אמצעי, מכשיר או שיטה שבאה  לחלץ את האדם מתוך סבל העולם, אלא היא החלטתו של האדם כיצד יחייה את חייו כאן, בעולם הזה. האחר טען, באופן דומה, כי המעשה הדתי הוא זה שמגשים, בפועל, את האידאל שהמאמין חפץ לממש. האחד טען כי מהות האמונה היא שמירת המצווה "לשם קיום המצווה", ואילו האחר טען כי "בודהה הוא מי שנוהג כבודהה".

הראשון הוא ישעיהו ליבוביץ, והשני הוא מורה הזן היפני אֶיהֵי דוֹגֶּן. זו לא קלישאה – השניים אכן רחוקים זה מזה "כמרחק מזרח ממערב", דבר אשר מעמיד בסכנה מתודולוגית ברורה כל ניסיון לומר דבר מה "השוואתי" על אודותיהם, וגם אם אכן נאמר – מה ערכו? מה חשיבותו?

אני בהחלט מרגיש כי ישנה חשיבות להשוואה וכי ישנו ערך לדיון המשווה. במקרה הספיצי של ליבוביץ ודוגן, השנים מצגיים צורת ניסוח – מתודה מסויימת בה הוסבר המעשה הדתי שעומד בלב הגותם – והדימיון בין המתודות האלה, אסתטיקת הניסוח עצמו, מאפשר  דיאלוג בין שתי מערכות אמונה שונות לחלוטין. בעוד סביר להניח כי ליבוביץ היה זועף על עצם ההשוואה בינו לבין הוגה זן-בודהיסט, הרי שנראה כי דוגן היה פשוט ממשיך לשבת לו שם על כרית. לא ממש מתרגש.

בהרצאה שאעביר בכנס בשבוע הבא ב"כנס היהודי-אסייאתי ה-3" באוני' חיפה, אדבר על נקודה אחת משותפת לשני ענקי הרוח האלה – נקודה אותה אני מכנה "ריקון ההנמקה במעשה הדתי". כפי שידוע לרבים אשר עוקבים אחר בלוג זה, מורה הזן דוגן שעון על המסורת הארוכה של המחשבה המהאיאנית ותורת הריקות אשר בליבה, והוא זה אשר ניסח את תרגול הישיבה במדיטציה במונח של "אך ורק ישיבה". ישעיהו ליבוביץ, לעומתו, חי בסיטואציה היסטורית ותרבותית אחרת לגמרי, אך גם הוא שעון על תורה מכוננת ו"מרוקנת" בהגות היהודית – היא תורת שלילת התארים של הרמב"ם.

בהרצאה אציג דיאלוג אפשרי (והוא אכן אפשרי) בין שני ההוגים האלה דרך עמידה על צורת השיח המתודי שלהם, והאופן בו נסחו את טענותיהם בדבר בלעדיותו של המעשה על פני ההנמקה; עדיפותה של המלאכה על פני הפילוסופיה.

כמו כן בכנס עוד הרצאות רבות שכדאי לבוא ולשמוע – באמת הזדמנות טובה לפגוש אנשים מעניינים השרויים במלאכת הקודש של מציאת נתיבי דיאלוג אפשריים, מזרח ומערב.

לפרטים נוספים על הכנס לחצו כאן

zeze-page-001

**

"לפגוש מישהו ולא להיתקע במראה פניו": על כתמי זן

בחיבור "רק בודהה עם בודהה" (唯仏与仏), שתאריך כתיבתו אינו ידוע אך הוא כלול באסופת ה"שוּבוּגֶנְזוֹ", כתב דוגן את הדברים הבאים:

"בלא כל כתם" פירושו לפגוש מישהו ולא להיתקע במראה פניו. לא לבקש מהפריחה להוסיף על צבעיה, או מהירח להגביר בהירותו. ["בלא כל כתם"] פירושו לא להתכחש לתחושת האביב לעת אביב, או ליופיו הכואב של הסתיו לעת סתיו. דע כי גם אם תחפוץ שאלה יהיו אחרת ממה שהם, הרי שלא תוכל לדעת אותם במבלי שיהיו כמות שהם. אך גם אם עולה הרצון לדעת אותם כמות שהם – ראה כעת כי אינם כפי שהם.   [טיוטה בעבודה: א.ב]

*

קידה

*

אכן, אחד מהביטויים החביבים על דוגן הוא: "אימון והגשמה – בלא כל כתם" (פוּזֶנַ'ה נוֹ שוּשוֹ 不染汚の修証). הביטוי אינו פרי הגותו של דוגן, אלא לקוח מהדו-שיח המפורסם שנערך בין מורה הצ'אן בן המאה השמינית, נָאנְיוּאֶה הווּירָאנְג, לבין מורהו שלו – הפטריארך השישי – הווּי נֶאנְג.

סיפור דו השיח מופיע במגוון כתבי צ'אן, כולל באספות הקואנים המרכזית לסוטו זן: "רשומות העברת המנורה" (קֶיטוֹקוּ דֶנְטוֹ-רוֹקוּ 景徳傳燈録), ומופיע פעמים רבות גם בכתביו של דוגן. התרגום שלפניכם הוא טיוטה שהכנתי מהגרסה שמופיעה באוסף שיחות הדהרמה הרחב של דוגן (אֶיהֵי-קוֹרוֹקוּ 永平広録, שיחה 374).

כשהתלמיד נָאנְיוּאֶה ביקר לראשונה את המורה הווי נאנג, פנה אליו זה האחרון ושאל: "מהיכן באת?"
נָאנְיוּאֶה השיב: "ממקום מושבו של המורה הלאומי שנמצא בהר סונג".
הווי נאנג שאל: "מה זה בדיוק – שבא כך?"
נָאנְיוּאֶה לא זנח את השאלה הזו במשך שמונה שנים. לבסוף, שב אל הווי נאנג ואמר: "כעת אני יכול להשיב על שאלתך".
הווי נאנג ענה: "כיצד אתה מבין כעת?"
נָאנְיוּאֶה אמר: "כל הסבר אינו קולע".
הווי נאנג אמר: "אם כך, האם אתה סבור שיש אימון והגשמה, או שמא אין?"
נָאנְיוּאֶה ענה: "זה לא שאין אימון והגשמה – אלא שאין ביניהם כל כתם".
הווי נאנג השיב: "ה'אין כל כתם' הזה הוא הדבר עליו מקפידים כל הבודהות. אני כך, אתה כך, המורים תחת שמי המערב [הודו, א.ב] הינם כך".

Nanyue_Huairang
המורה נאניואה

השאלה הפותחת: "מה זה בדיוק – שבא כך?" היא מסוג האתגורים המפורסמים של מורי הצ'אן. על התלמיד להגיב לאתגר אך לא בהכרח לפתור את השאלה. עליו להשיב, אך לא באופן המאשרר את הנחות המוצא ונטיותיו של השואל. ואף יותר מכך: השאלה "מה זה בדיוק – שבא כך?" היא אולי הבסיסית ביותר אם אנחנו חושבים על תרגול מדיטציה באשר היא: מה בא וכיצד פוגשים אותו? האם אנו כלל רואים מה נוכח?

את המתרחש בשיחות מעין אלה קשה להבהיר בשפה וזה חלק בלתי נפרד מהעיקרון שעומד בלב התרגולת עצמה: התלמיד נדרש להגיב בלא לאחוז בנטיותיו השגורות שדוחקות בו לעצב מענה נהיר (ומוחלט). עליו לענות אך לא לסיים את דו השיח; עליו לחתום את השאלה אך להותיר את השיחה "חיה". השאלה "מה זה בדיוק – שבא כך?" היא אינסופית, ולכן מענה הולם לה יחרוג גם הוא מסופיות. הנה השפה מסתחררת סביב עצמה.

בהמשך מסופר כי נָאנְיוּאֶה לא זנח את האתגר במשך שמונה שנים. לבסוף, הוא ניגש בשנית אל הווי נאנג, והצהיר כי יש בידו מענה הולם. הווי נאנג – כמובן – פנה לשמוע את דברי תלמידו ואמר: "כיצד בדיוק אתה מבין כעת?".

כאן אנו מגיעים לצומת מסועף ביותר. הרי השאלה המקורית נשאלה לפני שמונה שנים, ויאלו נָאנְיוּאֶה מתיימר להשיב עליה "עכשיו".  הווי נאנג לוחץ ושואל: "כיצד אתה מבין כעת?", ובכך פותח את דו השיח מחדש.

אין דרך לחמוק מכך: תשובה היא תמיד "עכשיו". במובן זה, אין תשובה למה שנשאל לפני שמונה שנים או בכל זמן אחר, אלא מענה לשאלה שנוכחת כעת. בצורה זו, דו השיח בין השניים הוא חלופת שאלות אינסופית שלא תרה אחר פתרון, אלא מאפשרת מענה הולם אל נוכח מה שהווה.

נָאנְיוּאֶה אינו מתבלבל, ומשיב בכנות: "כל הסבר אינו קולע". מילים אלה הפכו למטבע לשון שמופיע במגוון כתבי זן לאורך ההיסטוריה. הן מסוג האמירות אשר חותרות תחת השפה תוך שהן נותרות בשפה. מגמה זו, של אשרור השפה תוך חתירה מתמדת על עצם תקפותה, מוכרת היטב בזרם המאיאנה והגיעה לשיא בעולם התרגול הסוער של מורי הצ'אן והזן.

אך הווי נאנג לא הניח לתלמידו ושאל: "אם כך, האם אתה סבור שיש אימון והגשמה, או שמא אין?". נָאנְיוּאֶה הגיב מיד: "זה לא שאין אימון והגשמה – אלא אין ביניהם כל כתם". הווי נאנג מאשר את האמירה ואף מוסיף עליה: "ה'אין כל כתם' הזה הוא הדבר עליו מקפידים כל הבודהות. אני כך, אתה כך, המורים תחת שמי המערב [הודו, א.ב] הינם כך".

המונח "אין הכתמה", או "אין כל כתם" 不染汚 , יכול להיתרגם גם כ"אין כל גבול" או "אין כל חיץ". הוא מאיר את היחס ההדדי שבין שני קצוות התרגול: המעשה והפרי, העשייה וההישג, ובכך מקיש על היחס שבין קטגוריות דואליות באשר הן. כמובן, כוחו של הביטוי "אין כל כתם" הוא היותו על לשון השלילה. בכך אין הוא מספק ידע, או תוכן נהיר, בדבר מהות היחס שבין אותם קצוות דואליים.

חוקר הזן, פרופסור אִישִיי שוּדוֹ כתב רבות על המונח והראה שניתן למצוא אותו בכתבי ההוגה וָסוּבָּנְדהוּ, בן המאה הרביעית, ובעיקר בטקסט ה"אָבִּידְהָרְמַה-בְהִישָה". כאן מופיע המונח במקורו הסנסקריטי: akliṣṭa, שפירושו "בלא הכתמה" ואף "בלא זוהמה/זיהום". אִישִיי גם מציין כי המונח דומה לרעיון ה"רעלים" kleśa בבודהיזם המוקדם, ויתכן כי נובע מאותו שורש אטימולוגי. בנוסף, בסוטרת הלָאנְקַוואטָרַה, המרכזית לזן, ניסחו את רעיון אי-ההכתמה בצורת הפתגם "טבעה של מהות [הינו] צלול" (סינית: 本性淸淨).

עוד מסביר אישיי כי פשרו של המושג הציורי "זיהום" הוא אופן פעולת התודעה – המבתרת והמפרידה – זו המולידה קטגוריות דואליסטיות בהן היא גם אוחזת. מצב שהוא "בלא הכתמה" או "צלול" הוא פעולתה של התודעה בלא היאחזות בקצוות דואליים כאלה ואחרים. במובן זה "אין כל כתם" אינו מתאר  טהרה, אלא את חוסר ההתקעות בקטגוריות הדואליות (הכתמים) השונות.

image-018
ניקוי כלי האוכל. ולא בגלל שהם מלוכלכים.

כך גם נקשר הביטוי "אין כל כתם" במונח מרכזי אחר למסורת הצ'אן – "אי-עשייה" (מוּאִי 無為). בעוד שהכתמה היא הפיצול התודעתי וההיתקעות בו, "אי-הכתמה" היא שיבה אל "אי-העשייה", אותה נוכחות אשר מכירה בערכן של קטגוריות דואליסטיות, אך ערה להבל שבהן.

ישיבה בעבור ישיבה, למשל, היא "בלא כל כתם". כך גם הטענה: "קיץ הופך לסתיו", וזיקתה לטענה: יש "קיץ" ויש "סתיו". בין העונות אין חציצה, אך בקיץ נאמר "קיץ" ובסתיו נאמר "סתיו". זו דרך אמצע, בה רואים את העונה האחת וגם את יתר העונות שתומכות באותה "אחת".

סתיו אינו קיץ מוכתם, וחורף אינו אביב מזוהם. כל אחת מהעונות תומכת בכל יתר העונות ומסירה את כתמי ההיאחזות המייחלת: "בבקשה, רק אביב" או "בבקשה, רק לא אביב". ההיאחזות היא בלעדיותה של המילה "רק". הנה כתם; הנה חיץ. אך כאן גם חשוב לזכור את מילותיו של מורה זקן, שובב וחכם, שאמר: גָּם דָּגִים לֹא יְכוֹלִים לִחְיוֹת בְּמַיִם צְלוּלִים מִדַּי.