ארכיון תגיות: זאזן

סיפורו של דוגן – שני קטעים מתוך סדרת הרצאות

שני קטעים מתוך קורס שנערך לפני כשנתיים באוניברסיטת ת"א.

תודה לאבנר שנהב שהקליט ושלח אלי את הקבצים לאחר עריכה. העליתי אותם לאתר Soundcloud כדי שיהיו זמינים להאזנה לכל מי שחפץ בכך.

קטע 1 – הדיאלוג המשוגע של דוגן עם מורהו רוג'ינג

קטע 2 – חזרתו של דוגן ליפן, ראשית דרכו ושיר הפעמון

רגע אחד של ישיבה – מעבר לסוטו ורינזאי

אֶטוֹ סוֹקוּאוֹ 衛藤即応 , שחי בראשית המאה העשרים, היה מהמייסדים של לימודי דוֹגֶן. בספרו "דברי הקדמה לשוֹבּוֹגֶּנְזוֹ" 正法眼蔵序説 (שוֹבּוֹגֶּנְזוֹ ג'וֹסֶצוּ), מציג אֶטוֹ סקירה מורכבת של הפילוסופיה של דוגן. בפרק הסיכום לספר, מציין אֶטוֹ את מילותיו של נזיר הרִינְזַאי בן המאה השלוש-עשרה, רַנְקֶיי דוֹרְיוּ 蘭溪道隆, שהיה מייסד גדול של אסכולת הלִינְגִ'י ביפן ובן זמנו של דוגן.

אֶטוֹ מצטט מתוך ה"חיבור על ישיבת הזן של המורה דַיגַקוּ" 大覚禅師坐禅論 (דַיגַקוּ זֶנְגִ'י זַאזֶן-רוֹן) שכתב רַנְקֶיי בערוב ימיו. לאור הכתוב, טוען אֶטוֹ, ישנו דמיון מובהק בין האופן בו ראו רַנְקֶיי ודוגן את תרגול הישיבה, וכי הזיקה בין האסכולות קרובה יותר ממה שנוטים לחשוב.

eto
שובוגנזו ג'וסצו של אטו סוקואו

בהתחשב בעובדה כי ספרו של אֶטוֹ ראה אור בתחילת המאה ה-20, ניכר חידוש בטענתו בדבר הצורך בהבנה אוניברסאלית לדרך הזן – ככזו אשר הולכת אל מעבר לחציצות ממסדיות כסוֹטוֹ, רִינְזַאי ו-אוֹבַּקוּ. מגמה פרשנית (אידיאליסטית) זו גברה והלכה בלימודי דוגן של המאה ה-20 ואילך, אם כי רוב חוקרי הסוטו-זן (רובם נזירי סוטו בעצמם), לא נטשו את נקודת המוצא הממסדית למחקריהם כה בקלות, אם בכלל. כך שבהחלט ישנו ממסד, אך גם ישנה ההבנה שהולכת אל מעבר לכל ממסד. הדיאלקטיקה הזו גם מראה שחלק גדול ממה שאנו מכירים כיום כממסד הסוטו-זן, הוא פרי פרשנויות מודרניות שנעשו לא רק לכתביהם של המייסדים הרשמיים, דוגן וקֶייזַן, כי אם גם לדבריהם של מורים מזרמים אחרים.

להלן תרגומו של אֶטוֹ ליפנית את דבריו של רַנְקֶיי, אשר נכתבו במקור בסינית. כאמור, אֶטוֹ טוען כי אלה משקפים יפה את הזיקה שבין הרִינְזַאי והסוֹטוֹ. את התרגום העברי העוקב הכנתי לאור גרסתו של אֶטוֹ, כמו גם תוך למידת הערותיו של מלומד הרִינְזַאי, שַקוּ סוֹאֶן 釈宗演, אשר חי גם הוא בראשית המאה ה-20 וכתב רבות על חיבוריו של רַנְקֶיי.

כך כתב רַנְקֶיי:

この法には佛心宗なり、佛心本より迷悟無し、正しく如来の妙術なり、縱ひ悟得ずと雖も、一座の坐禅は一座の佛なり、一日の坐禅は一日の佛なり、一生の坐禅は一生の佛なり。只是の如く信ずる者はこれ大機根人なり

ישנה בדהרמה מסורת תודעת-בודהה. בבסיסה, אין בתודעת הבודהה כל תעתוע וגם אין כל התעוררות. זוהי ללא ספק אומנותו המעודנת של הטטהאגטה [הבודהה, א.ב]. אך גם אם אין כל התעוררות להשיג, הרי שישיבת זאזן אחת היא בודהה של ישיבה אחת. זאזן של יום אחד הוא בודהה של יום אחד. זאזן של חיים שלמים הוא בודהה של חיים שלמים. מי שנותן כך אמון בדבר הינו אדם רב כשרון ויכולת.

daigaku-zenji-zaznron-1-commentary-by-shaku-soen-rinzai-meiji-period
דבריו של רנקיי בספרו של שקו סואן

zazenron-2

השם בו משתמש רַנְקֶיי – "מסורת תודעת בודהה" (בוּשִּין-שוּ 佛心宗) – הוא אחד משמותיה הקדומים של מסורת הזן בכללותה. שם נוסף לה הינו "מסורת חותם הבודהה" (בוּצִ'ין-שוּ 佛印宗), כאשר גם כאן הכוונה היא ל"חותם תודעת הבודהה" (בוּשִּין-אִין 佛心印).

שמות אלה מדגישים את הטענה כי מסורת זו אינה מבוססת על העברה של אוצר ידע, אלא על העברה ישירה של "תודעת בודהה" ממורה לתלמיד. לעיתים מוכנה הדבר מסירה "מלב אל לב" או "מתודעה לתודעה" (יפנית: אִי'שִין דֶנְשִין 以心傳心). לא מדובר כאן במיסטיקה, אלא במיומנות שעוברת ממורה לתלמיד. כמו למשל כיצד לשבת, כיצד לקוד. כיצד לחמוק מבערות כמו גם מערות.

rankei
רנקיי דוריו

בשבח ישיבת הזן – תרגום ליצירתו של הקואין

"בשבח ישיבת הזן" 坐禅和 (ניתן גם: "שיר הלל לישיבת הזן") הינו מזמור קצר שכתב מורה הזן היפני הַקוּאִין (1686-1769) בשלהי ימיו. הטקסט נלמד ומשונן עד היום בקרב מתרגלי רינזאיזן, ומתאפיין בכמה נושאים מרכזיים להגות הזן בכללותה, ובסמנטיקה של זרם הרינזאי בפרט. כמובן, לא ניתן להכליל מיצירה זו על מכלול יצירתו ומחשבתו של הקואין, אך עדיין אני מוצא טעם רב בלמידתה.

הקואין מציג בטקסט את תרגול הישיבה במונחים של 禅定 (ריכוז או התבוננות יציבה, תרגום לסינית של המונח דיהאנה) ושל 寂滅 (דממה, השקטה, שחכה). במובן זה, סגנונו של הקואין ואוצר המילים בו בחר שונים באופן מהותי מסגנון תיאור הישיבה שניכר בכתביהם של מורי סוטוזן, בין אם דוגן, קיזאן ג'וקין, דיצ'י זנג'י או אחרים. נראה כי עבור הקואין, תרגול הישיבה הינו פעולה לקראת התעוררות. עבור דוגן, כידוע לעוקבי הבלוג, הישיבה הינה אפשרות לבטא ערות. במילים אחרות: עבור הקואין הישיבה הינה אמצעי. היא פעולה מצטברת. עבור דוגן הישיבה הינה הזדמנות. היא הגשמה סימולטאנית.

hakuin ekaku zazen wasan pic hakuin hogoroku p.12
דוגמת כתב המקור כפי שמופיע באסופת הדרשות של הקואין

בחרתי לתרגם את הטקסט בדיוק מפני שאני לומד מזה שנים את דוגן. גם כשתרגלתי בטוקיו, הטקסט "בשבח ישיבת הזן" של הקואין נכח לו על מדף ספריית העץ בדוג'ו. התחלתי לקרוא בו אז, ולשאול את המורה שלי בדבר סוגיות שונות שעלו לאורו.

למדתי כי אכן ישנם הבדלים בין המסורות, וכי טוב לכבד אותם. עם זאת, טוב גם ללמוד אותם, שכן הבדלים אלה מלמדים אותנו שאין בעצם "ישיבה אחת". שאין בעצם "דהרמה אחת". בצורה מליצית ניתן לומר: הדהרמה האחת והמוחלטת היא שאין כל דהרמה אחת ומוחלטת. ישנן איןקץ דהרמות, איןקץ מציאויות ישיבה.

עבורי, למידת הישיבה לאורה של מסורת מובחנת – הקפדה על הכללים ולמידת הצורה האחת – כל אלה מבהירים עד כמה אין באמת צורה אחת לשבת בה. לכן התחלתי לקרוא את הקואין. כדי ללמוד את הישיבה "שלו", בעוד אני מתמיד בישיבתי "שלי". ושתי הצורות נפגשות. אני חושב שדוגן והקואין היו מסכימים על הכל, כולל על קיומן של איהסכמות.

אך, כאמור, פרט למפגש ישנו גם ההבדל. אכן, הטקסט של הקואין מציג גישה שונה מזו השכיחה בסוטו-זן. ניתן לומר שההבדל הינו בין גישה מכשורית לתרגול לבין גישה שאינה מכשורית. ניתן גם להגדיר זאת כהבדל שבין גישה קוגניטיבית (המצדדת בטיפוח התודעה), לבין גישה אתית (המצדדת בהגשמת אופן קיום מסוים). כידוע, צורות התרגול בעולמות הצ'אן והזן נעות על המנעד החמקמק של שתי גישות אלה, ועוד רבות אחרות אשר בתמהיל. אני מוצא כי השאלה בדבר האופן שבו אנו מנסחים לעצמנו את מלאכתנו, את התרגול אותו אנו לומדים, היא שאלה עמוקה מאד שממשיכה להתקיים לאורו של המתח הזה. בעיני, זהו קואן הישיבה. ואני מסוגל לו רק בישיבתי.

להלן תרגום מוער של הטקסט של הקואין. אציין כי אני עובד על התרגום כבר כמה שנים, ועדיין מחשיב את הגיסרה הזו כטיוטה בעבודה. אני מקווה שהיא תועיל למי מכם/ן המתעניין במקורות הרעיוניים, וכן בריבוא הפנים, של תרגול הישיבה במסורת הזן. אציין כי התרגום מלווה בהערות בדבר מונחי המקור. עם זאת, בחרתי שלא להרחיב יתר על המדיה מפני שחלק מהמושגים דורשים דיון שיכול להתיש את הקורא שאינו בקיא בשפות אלה.

אני מקווה שהתרגום יעורר השראה בדבר יופייה ומורכבותה של המסורת, ולא פחות מכך יעורר שאלות בדבר התרגול שבלבה

התרגום נערך אל מול כתב המקור:

Hakuin Ekaku, "Zazen-Wasan", in Rinzaishū Gongyō Seiten 1 (Tokyo: Zen Bunka Kenkyūjō, 1995), 23.

לקריאת התרגום לחצו כאן 

*

נִסּוּחִים נוֹסָפִים בְּאוֹתוֹ הָעִנְיָן

לֹא הָיָה קַל לָשֶׁבֶת כָּךְ
רִצְפַּת הָעֵץ הֵזִיעָה אוֹתָנוּ
בִּרְכַּיִם וְגַב
וְגַם הגֵּרוּד הַמַּתְמִיד הַזֶּה –
תְּמִיהָה

חָבֵר טוב נָהַג לְהִסְתּוֹבֵב עִם מַקֵּל
וּלְהַכּוֹת בְּהֶתְאֵם לַכְּלָלִים
כְּלוֹמַר – לֹא לְהַטְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ בַּכְּלָלִים
(הוּא נָזִיר, לֹא עוֹרֵךְ דִּין)
לָאַחֲרוֹנָה הוּא פָּסַק מִלְּהַכּוֹת
וְהֵחֵל לָשֶׁבֶת לְצִדִּי
מִישֶׁהוּ אַחֵר מִסְתּוֹבֵב כָּאן
אִשָּׁה צְעִירָה
הַמַּקֵּל אוֹחֵז בָּהּ
מְנַצֵּל אֶת שִׁתּוּקֵינוּ

אֲנִי כְּבָר וּוִתַּרְתִּי עַל הָעִנְיָן
תְּשׁוּקַת הַשְּׁלִיטָה הִתִּישָׁה אֶת עָצְמָה (שׁוּב)
טִפּוֹת זֵעָה מִסָּבִיב לַכָּרִית
בְּשָׁעוֹת הָאֲרֻכּוֹת הָאֵלֶּה
נִזְכַּרְתִּי בַּגְּבֶרֶת כֹּהֵן
מוּל בֵּית הַכְּנֶסֶת
הִיא שֶׁהוֹדִיעָה לִי רִשְׁמִית:
"יָצָאנוּ מֵהַמִדְבָּר"
זֶה הָיָה פֶּסַח, גִּיל חָמֵשׁ

עַכְשָׁו הַנּוֹף הוּא רִצְפַּת עֵץ
לֹא כּוֹכָב הַשַּׁחַר
לֹא פִּסְגַּת הַנְּשָׁרִים
לֹא רְחוֹב הַטַּיָּסִים
עֵץ
שֶׁבֵּינוֹת עֲנָפָיו
נְחִירוֹת חֲבֵרִים
שֶׁרַגְלֵיהֶם שְׁזוּרוֹת בְּכָל חֲלוֹם וַחֲלוֹם
הֵם הִגִּיעוּ הַיְשֵׁר מֵהַבָּסִיס (סְלִיחָה: מִשְׂרָד)
לָקֹד וּלְהֵרָדֵם
גַּם דִּבְּרוּ מִתּוֹךְ שֵׁנָה
לֹא מַשֶּׁהוּ בָּרוּר
וְאָז זוּ עִם הַמַּקֵּל
חֶמְלָה

לְהֵרָדֵם וְלַחְבֹּט את הָרֹאשׁ בַּקִּיר
לְהָבִין שֶׁיֵּשׁ כָּזֶה דָּבָר:
"הִתְעוֹרְרוּת גְּדוֹלָה"
צְלִילִי הַפַּעֲמוֹן
פְּעִימוֹת הַלֵּב
סוּטְרָה שְׁלֵמָה נִכְתְּבָה עַל כָּךְ
גַּם גְּנִיחוֹת וַאֲנָחוֹת זָכוּ לַתִּעוּד

הַיְּשִׁיבָה הַזּוֹ עַל כָּרִית
יָתֵד נְטוּעָה בַּקַּרְקַע
תּוּכַלוּ, לְמָשָׁל, לִבְנוֹת על הַיָּתֵד סִפּוּר
אוֹ לְבַשֵּׂר: "הִנֵּה יָתֵד"
תּוּכַלוּ, כמובן, גַּם לא לְהַאֲמִין לַמִּלָּה הַזּוֹ –
"יָתֵד"

הרַמְבָּ"ם כְּתָב עַל אַהֲבָה
נֹאמַר לַיְּתֵדוֹת
(כְּמוֹ אֵלֶּה שֶׁנְּמַסּוֹתָ מֵאוֹת שָׁנִים
לְיַד בה"ד 1)
אוֹ לַכֹּל הַמִּצְווֹת
שֶׁהֵן עַצְמָן הָעוֹלָם הַבָּא
אָוַולוֹקִיטֶשְוַוארָה נָתְנָה לָאָדָם עָיֵף
כָּרִית