ארכיון תגיות: מדעי הרוח

חשיבות מדעי הרוח – טור דעה ב"הארץ" (19 ביולי 2019).

ליאיר אסולין יש חזון אופטימי. במאמרו (מוסף הארץ, 5.7) הוא טוען שהמרחב העסקי זקוק למדעי הרוח, וכי מ"תחביב" נהפך העיסוק ברוח ל"מצרך קריטי" שעבורו יסכימו התאגידים לשלם סכומים מרשימים, וכך לשקם את מעמדו הכלכלי והתדמיתי הרעוע של התחום כולו. 

אסולין טוען כי יש כדאיות רבה בחיבור בין מדעי הרוח למרחב העסקי. לשיטתו, עולם העסקים מבין שהוא צריך להסתכל מבחוץ על המציאות, מעבר לטווח הזמן המיידי, ומדעי הרוח יכולים לעזור בפיענוח הכיוון אליו אנו הולכים. הם מסייעים להבחין בין עיקר וטפל, ומחדדים את החיפוש אחר השאלה הנכונה. הם אינם עוסקים בתשובות, שכן, לדעתו, כיום לא התוכן הוא העיקר אלא הידיעה כיצד התוכן עובד. במילים אחרות, אסולין טוען כי מדעי הרוח הם כלי יעיל לשיפור ודיוק המחקר העסקי והכלכלי. הם מלמדים כיצד לא להיתקע מאחור, כיצד להישאר רלוונטיים ולא להרפות ממצערת החדשנות, שהרי הישרדות היא-היא ההצלחה. כלומר, כדי להיות רלוונטיים, מדעי הרוח צריכים לעמוד במבחן התחרות, היעילות והשוק.

תחייה מחודשת של העיסוק ברוח האדם היא אכן מהאינטרסים המובהקים ביותר של החברה האנושית בזמן הזה. אך תוך כדי הקריאה ברשימה, נדמה היה לי כי אסולין כתב יותר על מדעי הרווח ופחות על מדעי הרוח. הכפפתו את מדעי הרוח לכדי "מצרך" היא עוול, שכן במהותם הם אינם מצרך וייתכן שאף אינם צורך: מדעי הרוח הם ערך.

רצוי לייחל לעת בה יתקיימו ערבות הדדית ושיח משותף בין המגזר העסקי למדעי הרוח. אך המצב כיום שונה בתכלית השינוי בכל העולם, על אחת כמה וכמה בישראל, השוזרת יחדיו קפיטליזם כוחני ובריונות צבאית (נושא שאסולין כלל לא מזכיר במאמרו, אף שאחד הוויכוחים הבוערים כעת באקדמיה נוגע לדריסת הרגל של הצבא בתוכה – למשל, פרויקט "חבצלות" באוניברסיטה העברית).

אסולין טוען שהמרחב העסקי זקוק למדעי הרוח, אך מתעלם מעומק הציניות של הכלכלה התאגידית. ואולם "שיח משותף" בין התאגידים לאקדמיה מתקיים רק באפיקים הטכנולוגיים, העסקיים והכלכליים. שיתוף הפעולה תלוי בשורת רווח ריאלית וברורה. אין "רצון טוב" בין הצדדים – יש עסקה. וזו הסיבה המרכזית להתפוררות מדעי הרוח: אין להם ערך מוניטרי. הם רעים לעסקים. הם לא "מניבים". ומה שאינו מניב רווח, מוזנח ונכחד. כן – גם באקדמיה. צמצום מדעי הרוח לכדי כמוסות ידע יעיל ואטרקטיבי, שיכול לספק "סיפור וחוויה" בעת הזו, הוא אפולוגטיקה שבסופו של דבר מזיקה להם. מדעי הרוח אינם נדל"ן, אלא יסוד.

אני סבור כי החיוניות שבחיזוק מדעי הרוח קשורה בדברים אחרים לגמרי. להלן שלוש סיבות מרכזיות:

  • שפה. השפה חיונית לשיקום תרבות שקרסה לתוך פשטנות פופוליסטית, המבוססת על סמלים, צלילים, הסחות דעת והטעיות. תרבות הסולדת ממורכבות ועמימות דנה עצמה למה שהסופר בנג'מין דמוט כינה "הווה נצחי". מדעי הרוח חיוניים להשבת תוקפה של השפה, ובתוך כך תוקפן של המילה, הקריאה, הכתיבה והשיחה. זהו שובו של העתיד: היכולת לחשוב ולדמיין מעבר לעריצותו של הרווח האישי, ובכך מעבר לסיפור הפרטיקולרי של בבואתנו הביוגרפית או זו הלאומית. טיפוח היכולת לבוא בדו-שיח עם כל מי שאינו אני. ללמוד לדבר.
  • שיקום האתיקה בתרבות של "נרטיב". הצורך לזכור את המתח העדין שבין כוח ומוסר. מדעי הרוח הם המקור לשיקומן של קטגוריות בסיסיות לכל חברה אזרחית: מציאות, אמת, עובדות, חוק, מנהל תקין, ביקורת, הגבלת הכוח, צדק, משפט ושוויון. זה אוצר המילים הראשוני לכל דמוקרטיה הומנית וליברלית, ומדעי הרוח מלמדים את השפה על רבדיה וניביה.
  • שמירה על קיומו של מרחב ערכי אשר אינו תועלתני בהגדרה. בהיותם "עוגנים" לא-אינסטרומנטליים, מדעי הרוח הם אופוזיציה עיקשת למופעיה השונים של הנצלנות הפוסט-מודרנית, המלבה את אש השיסוי, הדיכוי והרודנות. מדעי הרוח הם אופוזיציה לכל אלה מפני שהם תזכורת מתמדת לכך שישנם עדיין דברים שאין להם מחיר. במובן הזה הם חסרי ערך, אך זאת מפני שהם בעצמם ערך שחברה בוגרת ניחנת בו.

מדעי הרוח הם האופוזיציה לניהיליזם המושחת והנרקיסיסטי של העת הזו. הם תזכורת מתמדת לכך שהכל ארעי; שלא לעולם חוסן. כן, גם מטוסי ה-F35, האפליקציה האחרונה שהורדנו והגיבוי בענן. בניגוד לטענותיו של אסולין, מדעי הרוח מהווים אופוזיציה לקידוש התחרות ושכרון ההתייעלות; לצורך הבלתי מרפה בהשוואה; לפראות ההשגה ולאשליית הוודאות; לעילגות הגוברת; לבריונות שבהאדרת העצמי ובביטול האחר. הם הצבעה חוזרת ונשנית על חייו של אדם באשר הוא אדם. תזכורת לכך שבחיינו רבה התוגה על השמחה, רב הקושי על האושר, רבות הספקות על הוודאות, רבה החרטה על ההשלמה, וכי כל מה שיקר לליבנו עדין ושברירי.

כך שאם כבר "מצרך" או "כלי" – מדעי הרוח הם ראי. קשה לדמיין איזה צורך או עניין יגלו התאגידים והעולם העסקי במכשיר כזה שישקף להם את בבואתם, משום שזו בהכרח תהיה לא-מחמיאה – וגם משום שאי-אפשר למנף אותה, לספסר בה או לעשות עליה אקזיט.

 

 

בניין הפקולטה למדעי הרוח. אוני' ת"א.

לא רק עבור שורת הרווח

הרשימה הופיעה כמאמר דעה ב"הארץ", בתאריך 30.10.17

אחד ממאפייני הדמוקרטיה הוא המתח בין הדוגלים בחיזוק הרגולציה לבין המאמינים באי-התערבות של המדינה בכוחות השוק. לדוגמה, האדרת המקצועות הריאליים משרתת את כוחות השוק ומעודדת על ידם. זה בסדר כל עוד הדבר נעשה באופן מידתי, אך כניעה של המדינה לתכתיבי השוק יוצרת עיוות. כך, למשל, בענף ההיי-טק בישראל – המאויש במידה רבה על ידי יוצאי יחידות הטכנולוגיה והמודיעין של צה"ל, דבר שמחזק את הזיקה הקיימת ממילא בין צורכי המדינה (ביטחון) לבין צורכי השוק (רווח).

צמיחתו של התחום הטכנולוגי-ביטחוני הובילה לשיתוף פעולה מוחשי של צה"ל והמדינה עם דרישותיו – באמצעות עידוד הגיוס ליחידות טכנולוגיות או תמריצים לבחירה במקצועות אלה באקדמיה. כל אלה מצמצמים את האופן שבו אנו מבינים את מקומה ותפקידה של האקדמיה: עשייה חיונית שאמורה להיות פנויה משיקולי תועלת.

כיום, האידיאל של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל אינו של התלמיד החכם או המשכילה המלומדת – אלא "הבכיר": אותו מנהל מראשית ימיו, יזם, מומחה שאינו מתמחה בדבר, שלעתים קרובות שייך לשוק ההון או לכוחות הביטחון. זהו אדם הרואה בתואר האקדמי אך ורק מכשיר להפקת רווח. גם לאוניברסיטאות יש עניין בבכיר ובכספו, ולכן הן מציעות מסלולים מזורזים ויקרים: BA למנהלים, MA לבכירים, תואר שני בשנה, שלם וקח.

תהליך הלמידה הרחב ורב-הפנים מצטמק למסלול פונקציונלי וצר, שעניינו הוא התמורה העתידית. לא עוד למידה לשם טיפוח חשיבה ביקורתית ויכולת ההתמודדות עם שאלות מורכבות, אלא חתירה לסגירת עסקה. בחינת ההשכלה הגבוהה באמות המידה של השימושיות מסוכנת לדמוקרטיה ולחברה, משום שהיא מצנזרת כל מה שאינו מניב רווח. זאת אינסטרומנטליזציה של ההשכלה: לימוד הוא בעל ערך רק אם הוא משרת מטרה כלשהי – חיזוק הזהות הלאומית-דתית, שכלול יכולותיה של מערכת הביטחון או התעשרות. בלי אלה, הלימוד פשוט אינו כדאי.

העיסוק המתמיד בכדאיות פוגע במה שדמוקרטיה כה תלויה בו: היכולת להתמודד עם תפיסות עולם שונות, מחשבה חופשית, דמיון ואומץ יצירתי המכבדים גם את הזכות לטעות ולתהות (בלי אלה גם אין היי-טק). בבואתה של מגמה זו היא ההדתה האורתודוקסית-לאומנית במערכת החינוך ובצה"ל, שאינה מאפשרת חשיפה להשקפות אחרות, לסוגים שונים של אמונות או להיעדרן.

הסגולה של מדעי הרוח היא ההבנה העמוקה שלא ניתן לדעת הכל, ושרצוי להטיל ספק. זהו שיעור גדול בענווה: ההכרה בכך שהלימוד החיוני לקיומה של חברה מתוקנת הוא דווקא זה שאין בסופו מסקנה חד-משמעית, ושאינו יכול להיות מושג באמצעות אפליקציה כזאת או אחרת. מדעי הרוח מטפחים חשיבה יצירתית ורב-תחומית, ויכולים לסייע בבניית אופי שלא ממהר לבחור באלימות מול ודאות מתערערת, ולא מפרש כל מורכבות כמשחק סכום אפס. עם התכונה הבלתי-מסחרית הזו, המערכת הפוליטית-כלכלית מתקשה להתמודד. עם זאת, בסוף לא תהיה לה ברירה אלא להתבגר ולהתעורר מהחלום הרע של הניאו-ליברליזם. אני פשוט חושש שהיקיצה תכאב.