ארכיון תגיות: סוטו זן

לידה ומוות במסורת הזן – הקלטת שיחה ועיון בכתבים

אני שמח לשתף כאן שיחה שקיימתי עם דליק ווליניץ ושמואל שאול בנושא תפיסת הלידה והמוות במסורת הזן. בתוך כך דיברנו על מגוון נושאים: מורכבות תפיסת השחרור הבודהיסטית, ההבדלים הדקים (אך העמוקים) שבין האידיאלים של הבודהיזם ההודי המוקדם לאלה של אסכולות מזרח-אסיה, על אודות תפיסת המוות בזן-בודהיזם היפני, על כתביו של דוגן, על תרגום ופרשנות וכולי. 

אני מודה לדליק, שמואל ולמפיקה אורנה יקיר, על הזמנתם הנדיבה. 

 

רגע אחד של ישיבה – מעבר לסוטו ורינזאי

אֶטוֹ סוֹקוּאוֹ 衛藤即応 , שחי בראשית המאה העשרים, היה מהמייסדים של לימודי דוֹגֶן. בספרו "דברי הקדמה לשוֹבּוֹגֶּנְזוֹ" 正法眼蔵序説 (שוֹבּוֹגֶּנְזוֹ ג'וֹסֶצוּ), מציג אֶטוֹ סקירה מורכבת של הפילוסופיה של דוגן. בפרק הסיכום לספר, מציין אֶטוֹ את מילותיו של נזיר הרִינְזַאי בן המאה השלוש-עשרה, רַנְקֶיי דוֹרְיוּ 蘭溪道隆, שהיה מייסד גדול של אסכולת הלִינְגִ'י ביפן ובן זמנו של דוגן.

אֶטוֹ מצטט מתוך ה"חיבור על ישיבת הזן של המורה דַיגַקוּ" 大覚禅師坐禅論 (דַיגַקוּ זֶנְגִ'י זַאזֶן-רוֹן) שכתב רַנְקֶיי בערוב ימיו. לאור הכתוב, טוען אֶטוֹ, ישנו דמיון מובהק בין האופן בו ראו רַנְקֶיי ודוגן את תרגול הישיבה, וכי הזיקה בין האסכולות קרובה יותר ממה שנוטים לחשוב.

eto
שובוגנזו ג'וסצו של אטו סוקואו

בהתחשב בעובדה כי ספרו של אֶטוֹ ראה אור בתחילת המאה ה-20, ניכר חידוש בטענתו בדבר הצורך בהבנה אוניברסאלית לדרך הזן – ככזו אשר הולכת אל מעבר לחציצות ממסדיות כסוֹטוֹ, רִינְזַאי ו-אוֹבַּקוּ. מגמה פרשנית (אידיאליסטית) זו גברה והלכה בלימודי דוגן של המאה ה-20 ואילך, אם כי רוב חוקרי הסוטו-זן (רובם נזירי סוטו בעצמם), לא נטשו את נקודת המוצא הממסדית למחקריהם כה בקלות, אם בכלל. כך שבהחלט ישנו ממסד, אך גם ישנה ההבנה שהולכת אל מעבר לכל ממסד. הדיאלקטיקה הזו גם מראה שחלק גדול ממה שאנו מכירים כיום כממסד הסוטו-זן, הוא פרי פרשנויות מודרניות שנעשו לא רק לכתביהם של המייסדים הרשמיים, דוגן וקֶייזַן, כי אם גם לדבריהם של מורים מזרמים אחרים.

להלן תרגומו של אֶטוֹ ליפנית את דבריו של רַנְקֶיי, אשר נכתבו במקור בסינית. כאמור, אֶטוֹ טוען כי אלה משקפים יפה את הזיקה שבין הרִינְזַאי והסוֹטוֹ. את התרגום העברי העוקב הכנתי לאור גרסתו של אֶטוֹ, כמו גם תוך למידת הערותיו של מלומד הרִינְזַאי, שַקוּ סוֹאֶן 釈宗演, אשר חי גם הוא בראשית המאה ה-20 וכתב רבות על חיבוריו של רַנְקֶיי.

כך כתב רַנְקֶיי:

この法には佛心宗なり、佛心本より迷悟無し、正しく如来の妙術なり、縱ひ悟得ずと雖も、一座の坐禅は一座の佛なり、一日の坐禅は一日の佛なり、一生の坐禅は一生の佛なり。只是の如く信ずる者はこれ大機根人なり

ישנה בדהרמה מסורת תודעת-בודהה. בבסיסה, אין בתודעת הבודהה כל תעתוע וגם אין כל התעוררות. זוהי ללא ספק אומנותו המעודנת של הטטהאגטה [הבודהה, א.ב]. אך גם אם אין כל התעוררות להשיג, הרי שישיבת זאזן אחת היא בודהה של ישיבה אחת. זאזן של יום אחד הוא בודהה של יום אחד. זאזן של חיים שלמים הוא בודהה של חיים שלמים. מי שנותן כך אמון בדבר הינו אדם רב כשרון ויכולת.

daigaku-zenji-zaznron-1-commentary-by-shaku-soen-rinzai-meiji-period
דבריו של רנקיי בספרו של שקו סואן

zazenron-2

השם בו משתמש רַנְקֶיי – "מסורת תודעת בודהה" (בוּשִּין-שוּ 佛心宗) – הוא אחד משמותיה הקדומים של מסורת הזן בכללותה. שם נוסף לה הינו "מסורת חותם הבודהה" (בוּצִ'ין-שוּ 佛印宗), כאשר גם כאן הכוונה היא ל"חותם תודעת הבודהה" (בוּשִּין-אִין 佛心印).

שמות אלה מדגישים את הטענה כי מסורת זו אינה מבוססת על העברה של אוצר ידע, אלא על העברה ישירה של "תודעת בודהה" ממורה לתלמיד. לעיתים מוכנה הדבר מסירה "מלב אל לב" או "מתודעה לתודעה" (יפנית: אִי'שִין דֶנְשִין 以心傳心). לא מדובר כאן במיסטיקה, אלא במיומנות שעוברת ממורה לתלמיד. כמו למשל כיצד לשבת, כיצד לקוד. כיצד לחמוק מבערות כמו גם מערות.

rankei
רנקיי דוריו

בשבח ישיבת הזן – תרגום ליצירתו של הקואין

"בשבח ישיבת הזן" 坐禅和 (ניתן גם: "שיר הלל לישיבת הזן") הינו מזמור קצר שכתב מורה הזן היפני הַקוּאִין (1686-1769) בשלהי ימיו. הטקסט נלמד ומשונן עד היום בקרב מתרגלי רינזאיזן, ומתאפיין בכמה נושאים מרכזיים להגות הזן בכללותה, ובסמנטיקה של זרם הרינזאי בפרט. כמובן, לא ניתן להכליל מיצירה זו על מכלול יצירתו ומחשבתו של הקואין, אך עדיין אני מוצא טעם רב בלמידתה.

הקואין מציג בטקסט את תרגול הישיבה במונחים של 禅定 (ריכוז או התבוננות יציבה, תרגום לסינית של המונח דיהאנה) ושל 寂滅 (דממה, השקטה, שחכה). במובן זה, סגנונו של הקואין ואוצר המילים בו בחר שונים באופן מהותי מסגנון תיאור הישיבה שניכר בכתביהם של מורי סוטוזן, בין אם דוגן, קיזאן ג'וקין, דיצ'י זנג'י או אחרים. נראה כי עבור הקואין, תרגול הישיבה הינו פעולה לקראת התעוררות. עבור דוגן, כידוע לעוקבי הבלוג, הישיבה הינה אפשרות לבטא ערות. במילים אחרות: עבור הקואין הישיבה הינה אמצעי. היא פעולה מצטברת. עבור דוגן הישיבה הינה הזדמנות. היא הגשמה סימולטאנית.

hakuin ekaku zazen wasan pic hakuin hogoroku p.12
דוגמת כתב המקור כפי שמופיע באסופת הדרשות של הקואין

בחרתי לתרגם את הטקסט בדיוק מפני שאני לומד מזה שנים את דוגן. גם כשתרגלתי בטוקיו, הטקסט "בשבח ישיבת הזן" של הקואין נכח לו על מדף ספריית העץ בדוג'ו. התחלתי לקרוא בו אז, ולשאול את המורה שלי בדבר סוגיות שונות שעלו לאורו.

למדתי כי אכן ישנם הבדלים בין המסורות, וכי טוב לכבד אותם. עם זאת, טוב גם ללמוד אותם, שכן הבדלים אלה מלמדים אותנו שאין בעצם "ישיבה אחת". שאין בעצם "דהרמה אחת". בצורה מליצית ניתן לומר: הדהרמה האחת והמוחלטת היא שאין כל דהרמה אחת ומוחלטת. ישנן איןקץ דהרמות, איןקץ מציאויות ישיבה.

עבורי, למידת הישיבה לאורה של מסורת מובחנת – הקפדה על הכללים ולמידת הצורה האחת – כל אלה מבהירים עד כמה אין באמת צורה אחת לשבת בה. לכן התחלתי לקרוא את הקואין. כדי ללמוד את הישיבה "שלו", בעוד אני מתמיד בישיבתי "שלי". ושתי הצורות נפגשות. אני חושב שדוגן והקואין היו מסכימים על הכל, כולל על קיומן של איהסכמות.

אך, כאמור, פרט למפגש ישנו גם ההבדל. אכן, הטקסט של הקואין מציג גישה שונה מזו השכיחה בסוטו-זן. ניתן לומר שההבדל הינו בין גישה מכשורית לתרגול לבין גישה שאינה מכשורית. ניתן גם להגדיר זאת כהבדל שבין גישה קוגניטיבית (המצדדת בטיפוח התודעה), לבין גישה אתית (המצדדת בהגשמת אופן קיום מסוים). כידוע, צורות התרגול בעולמות הצ'אן והזן נעות על המנעד החמקמק של שתי גישות אלה, ועוד רבות אחרות אשר בתמהיל. אני מוצא כי השאלה בדבר האופן שבו אנו מנסחים לעצמנו את מלאכתנו, את התרגול אותו אנו לומדים, היא שאלה עמוקה מאד שממשיכה להתקיים לאורו של המתח הזה. בעיני, זהו קואן הישיבה. ואני מסוגל לו רק בישיבתי.

להלן תרגום מוער של הטקסט של הקואין. אציין כי אני עובד על התרגום כבר כמה שנים, ועדיין מחשיב את הגיסרה הזו כטיוטה בעבודה. אני מקווה שהיא תועיל למי מכם/ן המתעניין במקורות הרעיוניים, וכן בריבוא הפנים, של תרגול הישיבה במסורת הזן. אציין כי התרגום מלווה בהערות בדבר מונחי המקור. עם זאת, בחרתי שלא להרחיב יתר על המדיה מפני שחלק מהמושגים דורשים דיון שיכול להתיש את הקורא שאינו בקיא בשפות אלה.

אני מקווה שהתרגום יעורר השראה בדבר יופייה ומורכבותה של המסורת, ולא פחות מכך יעורר שאלות בדבר התרגול שבלבה

התרגום נערך אל מול כתב המקור:

Hakuin Ekaku, "Zazen-Wasan", in Rinzaishū Gongyō Seiten 1 (Tokyo: Zen Bunka Kenkyūjō, 1995), 23.

לקריאת התרגום לחצו כאן 

*

לא רק תרגול בריכוז (תרגום)

את הקטע הבא תרגמתי מתוך חיבור של מורה הסוֹטוֹ זן האמריקאי, טֶנְשִין רֶב אנדרסון. החיבור הופיע בשנת 1997, בחלק השני של גליון מספר 32 של "פעמון רוח" – ביטאון מרכז הסוטו זן שבסן-פרנסיסקו. טֶנְשִין אנדרסון, מתלמידיו הראשונים והקרובים של שוּנְריוּ סוּזוּקִי, מחדד כאן נקודה חשובה שעולה פעמים רבות בהקשר תרגול הזן: האם הישיבה במסורת הסוֹטוֹ, זו המכונה גם שִיקָנְטָאזַה ("פשוט לשבת") ושיסודותיה שזורים היטב במחשבת המהאיאנה, היא תרגול בריכוז?

התשובה הפשוטה היא: "לא. זאזן אינו תרגול בריכוז". אבל, וכפי שיובהר  בהמשך, תשובה מלאה יותר, גם אם נשמעת כהתחכמות, היא: "זה לא שזאזן אינו תרגול בריכוז".

מבחינתו של טֶנְשִין אנדרסון נכון לומר כי הישיבה אינה מוגבלת לריכוז, אלא מאפשרת את אותו סוג של ריכוז שנוצר דווקא דרך ההרפייה מהצורך להיות מרוכזים. במובן זה, זאזן הוא תרגול חמלה, הן כלפי ריכוז והן כלפי פיזור הדעת. יושבים עם שניהם. טענה מעניינת נוספת היא שהחמלה הזו, בעצמה, היא לא אחרת מאשר ריכוז עמוק למדי.

להלן מופיע תרגום של מרביתו של הטקסט של אנדרסון, ובצירוף כמה הערות בודדות שלי. למי שמעוניין/נת, ניתן לקרוא את החיבור כולו כאן.

***

טקס לעידוד ישיבת הזאזן / טנשין רב אנדרסון

זאזן הוא המקור לכל הנחיות הלימוד והתרגול בדרך הבודהה. למרות שהפירוש המילולי של המילה זאזן הוא "ישיבה בריכוז" [ישיבה בגְ'הַאנַה, א.ב], זאזן אינו מוגבל לכדי תרגול בריכוז.

כל שיטות הריכוז נובעות מזאזן ושבות לזאזן. בתרגול הזאזן, תודעתו של המתרגל הופכת למרוכזת מבלי להזדקק לתמרון זה או אחר, ואינה בהכרח ממוקדת באובייקט מסוים. במסורת הבודהה ישנם תרגולי ריכוז רבים, ואם אכן מחליטים לתרגל אותם אז משמעותה של ישיבת הזאזן תהיה פשוט לשבת זקופים ודוממים בלבם של התרגולים האלה. במידה ומחליטים שלא להגדיר את הישיבה כ"תרגול בריכוז", אז משמעותה היא פשוט לשבת דוממים, בלב החוויה של "לא תרגול בריכוז". במקרה כזה, הישיבה היא נוכחות טהורה שנותרת בלתי מושגת.

מתרגלים רבים מנסים לרכז את תודעתם בלא הצלחה. תרגול שכזה – במטרה להשיג ריכוז – מותיר רבים מתוסכלים וממורמרים. וגם אם מישהו אכן מצליח להשיג ריכוז עמוק וממושך בזכות המאמץ שהשקיע, הרי שלרוב התודעה נותרת רוחשת מעצם טבעו של המאמץ; מעצם שאיפתה המתמדת להשקיט את עצמה. להניח לרצון להשקיט את התודעה – זה מה שמשקיט אותה.

Reb-Anderson
טנשין אנדרסון

מסיבה זו, כשאני מנחה מתחילים כיצד לשבת, ולמרות שאני בדרך כלל מציע שהם ישבו זקופים, ישמרו את העיניים חצי פקוחות וישלבו את ידיהם בתנוחה המסורתית, אני לא מעודד אותם לאלץ את תודעתם שתתרכז במנח הגוף או בנשימה, אבל אני גם לא מניא אותם מכך. [להיפך], אם מישהו מעוניין לדעת כיצד להתרכז במנח הגוף או בנשימה, אני יותר משמח לפרט כיצד לעשות זאת.

למרות שתרגולי תשומת לב וריכוז יכולים להיות כלי נהדר ויעיל, ואף לסייע בפיתוח יכולות מנטאליות מרשימות, הרי שעצם השאיפה לריכוז באובייקט מסוים – כמו הנשימה – עלולה לטפח תחושת הישג. תחושת הישג שכזו היא מלאכותית לכל הפרויקט הקרוי "בודהיזם מהאיאני", שכל משמעותו היא הקדשת התרגול לרווחת כל היצורים, ולא להגבילו לגבולותיו של השיפור האישי שלנו.

יתכן בהחלט שלא נכיר בכך בהתחלה, בשלבים הראשונים של התרגול, אך כל עוד אנחנו עוסקים בלא הרף במדיטציה ככלי לשיפור עצמי, אנחנו ממשיכים לאחוז בעצמנו. כשאנחנו משוחררים מהשתוקקות המתמדת הזו – לשפר את עצמנו – אנחנו בעצם משוחררים מעצמנו.

יכול מאד להיות שיהיה קשה להתרכז באובייקט מסוים, כמו הישיבה, מבלי להיתפס ברעיון של הישג. ונכונה גם הטענה שתחושת ההישג בעצמה היא צעד חשוב בטיפוח ובהגשמה של תרגול שיהיה לבסוף משוחרר מרעיונות שכאלה. תרגול מבוסס הישגיות יכול בהחלט לסייע ביצירת כלי קיבול רחב דיו, שיוכל להכיל את עצם הרעיון של ישיבה בלא כל הישג.

לעיתים קרובות אני רואה כיצד אלה שהולכים עד הסוף עם  תחושת ההישג שיוקדת בהם, הם בדיוק אותם האנשים שמבינים היטב את חוסר התוחלת שבהסתמכות הבלעדית על מאמץ פרטי שכזה, ואז הם מאתרים  כניסה מחודשת לתרגול הזאזן.

הזאזן שאני מדבר עליו אינו תרגול בריכוז וגם אינו שונה מתרגול בריכוז. בתרגול הזאזן אין העדפה של הצלחה על פני כשלון; אין העדפה של התעוררות עד פני תעתוע. אם אנחנו ערים – התרגול הוא לשבת בלב הערות מבלי לאחוז בה. אם אנחנו בתעתוע – התרגול הוא לשבת בלב התעתוע מבלי להתנגד לו.  זה הזאזן של הבודהה.

מטרת תרגול הישיבה היא התעוררותם ושחרורם של כל היצורים מהקושי שבקיום הזה. זו המטרה. אבל המטרה כאן זהה לחלוטין לתרגול עצמו. הבנת הישיבה באופן כזה משחררת את המתרגל מהעיסוק המתמיד בעצמו, ובהישג זה או אחר שינבע מתוך התרגול. השחרור הזה – מעיסוק עצמי – מגשים את מטרתו של הזאזן.

למרות שניתן לתרגל ריכוז בתנוחת הגוף ובנשימה מבלי להתלות בתחושת הישג, הרי שהזאזן אינו מוגבל לצורת התרגול הזו. כפי שכתב דוגן: "זאזן הוא התעוררות מלאה. מלכודות אינן לוכדות אותו. אם תבין זאת תהיה כדרקון המרחף על מים, כנמר השוכן בהר" [מתוך החיבור "פוּקָאן זָאזֶן-גִי", א.ב]. במילים אחרות: הישיבה שורדת כל צמצום רעיוני. לא ניתן להגבילה לתשומת לב או לחוסר בתשומת לב, לנשימה או למנח גוף. לא ניתן ללכוד אותה בעזרת שום הגדרה גופנית או תודעתית.

הישיבה אינו מתחילה עם ההחלטה להתאמץ ואינה מסתיימת כשאנחנו מרפים ממנה. ובכל זאת, יש בה בהחלט מודעות שלמה לעובדה שאנחנו נושמים. זה לא שההכרה הרגילה דוממת, אלא שתרגול הישיבה לא שוכן בשום רעיון שיש לנו על אודות תרגול הישיבה. כפי שאמר המורה הגדול פְּרָגְ'נָטַארָה: "בשאיפת אוויר – לא שוכן בגוף, לא שוכן בתודעה; בנשיפת אויר – לא מתערב במושאי החוויה".

הנשימה בעת זאזן מאפשרת להיות באינטימיות עמוקה עם כל מישורי הקיום, אך גם להיות משוחררים מהם בוא בעת. זו נשימתם של כל הבודהות. ועדיין, בהחלט יתכן שעבור המתרגל המתחיל יש צורך בלימוד מדוקדק של הצורות השונות – של נשימה וישיבה – עד לרגע בו יהיה מנוסה מספיק כדי לתרגל במסירות את אותן נשימה וישיבה חסרות הצורה.

הישיבה היא חסרת כל צורה – כמו רקיע רחב – אבל היא מאפשרת את הצורות. היא כמו ירח ששוכן במים. מפני שצורות מסייעות לנו לבוא במגע עם כל מה שהינו חסר צורה, טוב שהמתרגל יכיר היטב את הצורה המוקפדת. לעיתים קרובות קורה שמתרגלים בראשית דרכם זקוקים לפעילות כזו או אחרת כתרגול שלהם, אז אנחנו מספקים להם פעילות.

הטקס של הישיבה מלמד אותנו סובלנות אל נוכח הישיבה חסרת הצורה שאותה אנחנו עדיין לא מסוגלים לקבל. אם לומר זאת ישירות: מדיטציה בודהיסטית אינה נעשית על ידי מישהו, היא כלל אינה עוד סוג של עשייה ואינה כלולה בקָארְמַה [סיבתיות, א.ב]. הישיבה היא תפקוד מלא של ערות; הפעילות המלאה של היקום כולו.

אמירה שגורה בפי תלמידי זן היא: "אני הולך עכשיו לאולם המדיטציה כדי לתרגל זאזן". אבל הפעולות הרשמיות שאני או אתם מבצעים בעצם הישיבה בתנוחה המסורתית אינם הזאזן של הבודהות והאבות. לזאזן של הבודהות והאבות אין כל קשר למנח גוף מסוים, בין אם ישיבה או שכיבה. הצורות הטקסיות שאנחנו מבצעים מאפשרות לנו לבטא ולחגוג את המסירות שלנו למציאות האמיתית – המוחלטת – של הישיבה.

טקס הישיבה הוא הזדמנות לכלול ולהכלל בכוליות הבלתי ניתנת לשיעור של רגע אחד של ישיבה. הצורות השונות הן שערי דהרמה דרכן מבטא הגוף-נפש את האמת של הישיבה. הצורות הן למען הישיבה – שתטמע בגוף ותהיה אחת עם התודעה.

בזמן שאנשים יושבים בתרגול טקס הזאזן, אני מהלך באיטיות בחדר ומכוונן את מנח הגוף שלהם. הכוונון העדין הזה הוא משוב שקט לאופן שבו הם יושבים. למרות שאני מתרשם עמוקות מהחן הרב והמאמץ הכן לשבת בצורה זקופה ודוממת, אני מרגיש כי הכוונה נוספת, גם אם קלה, יכולה להעמיק את המסירות שלהם לישיבה ולטקס שהוא הזאזן.

תנוחת הגוף שלנו משקפת את מידת ההשתתפות שלנו בטקס הישיבה, ולמעשה את האופן בו אנו נוטלים חלק בטקס שהוא היקום כולו ברגע הישיבה. להקדיש את תנוחת הישיבה לגמרי לטקס, פירושו להקדיש את עצמנו לגמרי ליקום של אותו הרגע. נדיבות מוחלטת לאחד היא נדיבות מוחלטת לשני. התנגדות לאחד היא התנגדות לשני.

אם חוט השדרה מעוקל או כפוך מדי לאחור או לפנים ואם החזה מכונס פנימה, אז הריאות מוגבלות בתנועתן וגם הלב נסוג. מצד שני, אם חוט השדרה זקוף ותומך בהתרוממות החזה, יש יותר מרווח נשימה והלב נפתח. אנחנו מרגישים בחיות רבה, וההרגשה הזו עוזרת להיפתח לעובדת חוסר הנחת [שבחיינו, א.ב]. כך מאפשר התרגול להתבסס עמוק במישור קיום חיוני ומענג, בו גלגל הדהרמה מסתובב.

עצם לקיחת תנוחת הישיבה מאפשרת לאדם לקבל ולהכיר בקושי שקיים בחייו, ובכך בעצם להשתחרר. לעבוד כך עם תנוחת הישיבה פירושו  לאשרר את עובדת קיומו של הגוף, ובכך להשתרש אף יותר בנוכחות הפיזית של הקיום שלנו.

ובכל זאת, בהחלט יתכן כי כשאנשים מתרגלים את טקס הזאזן תעלה בהם תחושת שיפוט – כאילו ישנה דרך נכונה או שגויה לתרגול הישיבה. לכן אולי הם לא ירגישו בנוח להיכנס לאולם המדיטציה, פשוט מפני שהם לא רוצים לשגות. עבורם, המלכודת של חשיבה דואלית (נכון/לא נכון) יכולה לחתור תחת התרגול וליצור הסחות דעת נוספות. לכן אייעץ להם לתרגל ישיבה במסגרת מעט פחות טקסית, כדי שילמדו להיות נינוחים עם הטקס מבלי לשפוט את עצמם בנוגע אליו או לדאוג שמא הם שוגים. יתכן כי לאחר שגופם ותודעתם יירגעו מעט ויתייצבו, חלק מהם ירצו לנסות מחדש את הטקס המלא, ולהתמודד עם כל אותן סוגיות דואליות שמעורבות, באופן טבעי, בתרגול דקדקני שכזה.

מצד שני, עבור חלק מהאנשים, הצורות הטקסיות של הישיבה משמשות כתבנית או כמקלט דרכם ניתן לבוא במגע עם כל מה שחורג מתבנית – עם כל מה שחורג מצורה, ולהיות נינוחים לגמרי עם תרגול זאזן חסר כל מטרה. בעזרתן של הצורות הטקסיות חודר האדם לפעילות חסרת הצורה של ההתעוררות.

Manos Zen