ארכיון תגיות: שחיתות

מצעד האלילות

הסחרור הפוליטי אליו נקלענו דורש היענות של המחנה הדמוקרטי כולו. אך ההתנגדות לשחיתות המעמיקה, שמפעפעת לכל תחומי החיים במדינה, לא תתכן ללא הכרה במקור היסודי לה – השליטה הצבאית באחר נטול זכויות. אין "מחנה דמוקרטי" בלא ההכרה בכך. הדחקת העוול הממוסד והמתמשך כלפי האחר היא נורמליזציה שלו. וזהו מחולל השחיתות העמוק ביותר.

לכן, ביום הזה, בו המונים שיכורי שררה ומבושמי אדנות חוגגים את שחרור ירושלים תוך הפגנת כוח הזרוע, ומחללים את קדושתה המשותפת לכל יושביה בהמולה של רהב לאומני וגזעני מקניט ולועג, טוב להיזכר במילותיו של הרב אברהם יהושע השל.

הציטוטים להלן הם מתוך מגוון כתביו, כפי שמופיעים באסופה החשובה אברהם יהושע השל: אלוהים, הומניזם ודמוקרטיה, שערך ותרגם דרור בונדי (המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2017). רבים מהתרגומים באסופה ראו אור בספרו הקודם של בונדי: "אלוהים מאמין באדם: היהדות, הציונות והצדק החברתי של אברהם יהושע השל" (מכון שכטר בשיתוף בית מורשה והוצאת דביר, 2001). אני ממליץ מאד על שני הספרים.

———

ככל שהעמקתי לשקוע במחשבתם של הנביאים, כך הלך והתבהר לי ביתר תוקף המסר שעלה מחיי הנביאים: מבחינה מוסרית, אין גבול לאכפתיות שאדם מוכרח להרגיש כלפי סבלו של בן אנוש. כך גם התבהר לי שביחס למעשים האכזריים הנעשים בשמה של חברה חופשית, אחדים אשמים, אך הכול נושאים באחריות (במקור ב"אלוהים מאמין באדם", עמ' 67).

לפגוש בן אנוש — זהו אתגר עצום לשכל וללב. עליי להיזכר במה שבדרך כלל אני שוכח. בן אנוש איננו רק פרט טיפוסי למין הנקרא הומו ספיינס. הוא כל האנושיות באדם אחד; וכל אימת שאדם אחד נפגע — נפגעים אנו כולנו. האנושי הוא גילוי של האלוהי, וכל האדם אחד הוא בתשומת לבו של אלוהים לאדם. רבים הם הדברים היקרים על פני האדמה, חלקם אף קדושים; האנושיות היא קודש הקודשים. לפגוש בן אנוש זו היא הזדמנות לחוש בצלם אלוהים, בנוכחות של אלוהים. על פי פרשנות חז"ל, אמר ה' למשה: "כל מקום שאתה מוצא רושם רגלי אדם — שם אני לפניך" [מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דויסע, מהדורת הורוביץ-רבין, 175], (שם, 164).

דת וגזע. איך אפשר להגות את שתי המילים יחדיו? לפעול ברוח הדת משמע לאחד את הנתון בפירוד, לזכור שהאנושות כשלמות אחת היא בנו האהוב של אלוהים. לפעול ברוח הגזע משמע להפריד, לקרוע, לבתר את בשרה של האנושיות החיה. […] רק מעטים מאיתנו הגיעו להכרה שגזענות היא האיום החמור ביותר הנשקף מאדם לאדם, מקסימום של שנאה בשל מינימום היגיון, מקסימום של רשעות בשל מינימום חשיבה. מהי אלילות? כל אל שהוא שלי אך לא שלך, כל אל שאכפת לו ממני אך לא ממך — זהו אליל. […] שנאת האחר על רקע גזעני או דתי מן ההכרח שתוכר בתור מה שהיא: כפירה, שטניות, נאצה כלפי שמיא. (מתוך נאומו של השל: "דת וגזע". שם, 29-30).

לפגוש בן אנוש זו היא הזדמנות לחוש בצלם אלוהים, בנוכחות של אלוהים […]. כאשר אני קושר שיחה עם אדם בעל מחויבות דתית שונה ומגלה כי אנו חלוקים בנושאים המקודשים לנו, האם צלם אלוהים שעמד נכחי נעלם? האם אלוהים חדל לעמוד לפני? האם ההבדל הקיים במחויבות הדתית הורס את אחוות הקיום האנושי? האם העובדה שאנו שונים במושגינו על אלוהים מבטלת את שיש לנו במשותף: צלם אלוהים? (שם, 34).

הדת נהיית חטאה שעה שהיא מתחילה לטעון לבידודו של אלוהים, שעה שהיא מתחילה לשכוח שלמקדש אמיתי אין קירות. […] מהו אליל? דבר, כוח, איש, קבוצה, מוסד או רעיון — הנחשב לעליון. אלוהים לבדו עליון הוא […]. להיות יהודי משמע להתכחש לנתינוּת לשלטונם של אלילי השקר. […] אי אפשר לתפוס את הרוח עצמה. רוח היא כיוון, הפניית כל היצורים לאלוהים (שם, 326-7).

להיות או לא להיות — זו אינה השאלה. כולנו רוצים להיות. איך להיות ואיך לא להיות — זו היא השאלה הקריטית. זהו האתגר הניצב לפנינו (ישראל: הווה ונצח, מאנגלית: דוד בר–לבב ריינהלץ, ירושלים: ההסתדרות הציונית, תשל"ג, 222).

והנה כמה מילים חודרות לב של הרב אברהם יצחק גרין, מתלמידיו הקרובים של השל, כפי שנאמרו במכון ון-ליר לפני כשנתיים.

מותה של עובדה

בספרה "לא רק למטרות רווח" (הקיבוץ המאוחד ומכון מופ"ת, 2017), הדגישה מרתה נוסבאום את חשיבותו המכרעת של כוח הטיעון לחיוניותה של התרבות הפוליטית בדמוקרטיה פלורליסטית. ברוח דומה, בכנס שנערך הקיץ באוניברסיטת ת"א, חזר והדגיש פרופסור משה הלברטל כי "דמוקרטיה היא שלטון על-ידי שכנוע. לגיטימציה נבנית על טענה", וכי "אחד האתגרים העצומים לרעיון הדמוקרטי הוא ההבחנה בין שכנוע למניפולציה".

בחינת השיח הפוליטי-חברתי בישראל מבהירה עד כמה מדויקים דבריהם, אם כי עושה רושם שהמצב מחמיר בהתמדה: לא רק שכוחו של הטיעון נחלש, אלא שעצם הלגיטימציה לשימוש בטענות עובדתיות מתערערת בעקביות.

כיום, הפגיעה באפשרות לקיים דיון רב-קולות ורציני שאינו זולג מיד לפסילת עמדת הביקורת או המחנה המבקר כולו, נובעת מהבוז לאותן עובדות הגלויות בפני כל: ישראל שולטת באמצעות צבאה על יותר ממיליון וחצי פלסטינים נטולי זכויות; לשליטה צבאית זו יש עול כלכלי כבד על האזרחים, בדמות ניפוח תקציב הביטחון; בשתי ממשלות נתניהו האחרונות הוכפל מספר משקי הבית מתחת לקו העוני שבהם שני מפרנסים. אלה הן רק דוגמאות לטענות עובדתיות מהותיות שנדחות משום מה על הסף בכל דיון פוליטי עם תומכי השלטון.

דוגמה עכשווית לחוסר היכולת של מחנה הימין להתמודד עם עובדות מוצקות אפשר למצוא בדמויותיהם של חברי הכנסת דוד ביטן ודודי אמסלם מהליכוד, שכל ביקורת המגובה בעובדות מזניקה אותם לגבהים של צעקות ונפנופי ידיים מהסוג שאפילו החקיינים ב"ארץ נהדרת" מתקשים להתעלות עליו. עצם הניסיון להציג להם עובדה שסותרת את עמדתם נתפס אצלם כאיום שיש לחסלו, כמעשה בגידה. השניים האלה אינם סתם ניצבים – הם שליחיו הנאמנים ביותר של ראש הממשלה, בנימין נתניהו.

התהליך הזה פוגע בדמוקרטיה בצורה קשה: הוא משליך את הדיון המושכל, המבוסס על טענות עובדתיות, האחראי והביקורתי, אל מחוזות הדמיון וביתר שאת – אל מחוזות ההפחדה. ובמובן העמוק יותר: כל היקר לקיומו של הדיון הדמוקרטי – היכולת להכיר בעובדות כנקודת יחוס לדעות השונות, ובתוך כך להכילן ולהתדיין עליהן ללא תחושת נרדפות או השתקה – ננטש לטובת פופוליזם קשה ורטוריקת ה"פייק ניוז".

עובדות הן הבסיס למרחב הדעות שמקיים את הדיון הפוליטי. על כך אין ויכוח. אך כשראש הממשלה, שנחקר בחשדות שונים ובאזהרה, חוזר פעם אחר פעם על הסיסמה "לא יהיה כלום, כי לא היה כלום" על צורותיה השונות, הוא בעצם מפקיע את עצמו מהדיון הדמוקרטי, העובדתי בבסיסו, שהוא אמור להיות הראשון להקפיד עליו. בכך, לא רק שהוא פוגע ביודעין באחד מהמאפיינים העדינים והחיוניים לחיים דמוקרטיים מורכבים, קרי הלגיטימציה לביקורת השלטון כל עוד היא מבוססת על טענות עובדתיות, אלא הוא מועל בתפקידו כרגולטור הראשי – האמור להגן על אזרחיו בפני דמיון ופופוליזם.

ויתכן שזהו אחד הבסיסים לשחיתות העמוקה הנחשפת בפנינו כיום: אותו רגע בו מקור הסמכות, מי שנתפס כפניה של הריבונות המחשיבה עצמה לדמוקרטית, בז בעקביות לעובדות המשמשות לביקורת עליו רק מפני שהן מסכנות את כוחו. במובן הזה, שחיתות היא אותו רגע, בו עובדות חדלות מלהיות רלוונטיות לדיון הציבורי והופכות חומר ביד היוצר למען עיצובן של עובדות חלופיות, המועדפות על צד אחד בלבד. כך הופך הדיון להשתקה ומינהל תקין להשחתה.

ספרה של נוסבאום