ארכיון תגיות: שירה

"העיניים והאף איתם נולדת" – מתוך ההשקה להוצאת ירח חסר

להלן כמה מילים שאמרתי אתמול בעת ההשקה להוצאת "ירח חסר"  לשירת הייקו. 

***

נִיג'וֹ יוֹשִּימוֹטוֹ 二条良, בן המאה הארבעעשרה, הוא אחד מגדולי מנסחיה של תורת שירת השרשרת היפנית (רֵנְגַּה) – סוגה אשר ממנה נוצרה במרוצת השנים שירת ההייקו. יוֹשִּימוֹטוֹ כתב רבות על אודות הפילוסופיה שעומדת מאחורי מלאכת כתיבת השירה, ואני מוצא במילותיו טעם רב למען כתיבת הייקו כאן היום, בעברית.

אחד מהמונחים החשובים להגותו של יושימוטו הינו קוֹקוֹרוֹ こころ. זהו מונח אשר פירושיו נעים בין "נוכחות", "תחושה", "הרגשה" וכיוצא באלה. חשוב לציין כי יוֹשִּימוֹטוֹ כתב את המילה קוֹקוֹרוֹ שלא בתצורת הסימנית השגורה (אשר פירושה תודעה/לב), אלא בתצורת הכתב הפונטי こころ. בכך שחרר את המונח מהבלעדיות הפיקטוגרפית והשדה הסמנטי הקשור בה. עבור יוֹשִּימוֹטוֹ , קוֹקוֹרוֹ הינו הלך רוח; מונח אשר עונה על השאלה "איך?" ולא על השאלה "מה?". זו התחושה בה נכתב השיר וזו אשר עולה ממנו.

אציין כי אחד ממשיכיו של יוֹשִּימוֹטוֹ, המשורר שִינְקֵיי בן המאה החמשעשרה, התמיר את המונח קוֹקוֹרוֹ במונח הידוע יוּגֵּן 幽玄, אשר מבין פירושו: "עומק" ו"מסתורין". יתכן ובכך קלע היטב למשמעותו של המונח המקורי.

עוד חשוב לציין כי יוֹשִּימוֹטוֹ נהג להבחין בין קוֹקוֹרוֹ לקוֹטוֹבַּה ("מילים", "שפה" ו"לשון"). במובן זה, קוֹקוֹרוֹ אינו דבר שמוגבל לשפה, אלא מבטא חריגה מן השפה על ידי השפה. שני ההיבטים הללו: קוֹקוֹרוֹ וקוֹטוֹבַּה הם הכרחיים למען כתיבת שירה והייקו בפרט. יש בהם כבוד לצורה ולתבנית השיר (יפנית: סוּגַּטַה), אך גם לחריגה מאלה. ברבות השנים, דיאלקטיקה זו תקרא באסתטיקה היפנית: "צורה ושבירת הצורה".

להלן קטע קצר שתרגמתי מתוך חיבורו הידוע של יוֹשִּימוֹטוֹ, ה-ג'וּמוֹן סַיהִישּוֹ" 十問最秘抄 ("פירוש עשר השאלות בדבר הסוד הגדול [שבכתיבת שירה, א"ב]"):

ישנם משוררים אשר שוקדים על אודות מילים נאותות והרגש אשר עולה מהן. אלה, לרוב, אינם לומדים את הקוקורו. ואכן, הקוקורו הינו ההיבט הראשון אותו יש ללמוד. מילים הן רק פני השטח. הקוקורו הינו אותו סוד אשר הופך את הברור מאליו לנדיר ביופיו. יש להתאמן בקוקורו. יש לשים לב לכך בעת הכתיבה. הדבר דומה לריכוז עמוק, עד כדי היווצרותה של דממה. אך דומה גם להתנהלותך הרגילה ביותר. חיי יום יום פשוטים. כמו האף והעיניים איתם נולדת. אינך יכול לדעת "אף ועיניים". איש אינו יכול לדעת אותם. ועדיין, אנו אומרים: "אף ועיניים". זה הקוקורו בעת כתיבת שירה (רנגה, א"ב).

[מקור: .日本古典文学大系 66 , 1961]

יסודות אסתטיים ופסיכולוגיים אלה חשובים גם בעת כתיבת הייקו. ואף יותר מכך: טוב לשים לב אליהם בעת תרגום הייקו. כוונתי שההיבטים האסתטיים של הכתוב אינם חשובים פחות מאלה המילוליים, ואולי אף עולים עליהם. התרגום צריך לשקף את ה-קוֹקוֹרוֹ , ולא להגביל עצמו ל-קוֹטוֹבַּה . מתרגם טוב אינו מתרגם רק מילים.

*

2
מתוך ערב ההשקה

*

1
3

*

על זן בודהיזם ועבודת התרגום – שיחה בתכנית "בסימן קריאה"

לפני כשבוע הוזמנתי לשיחה עם הדס גלעד בתכנית "בסימן קריאה" (רשת א').
דיברנו על זן בודהיזם, סוגיות בתרגום מיפנית וגם קראנו בכמה טיוטות אשר בכתובים. ניתן להאזין לשיחה המלאה בקישור להלן.

*

שני תרגומים לדארין

אתמול בערב נערך בחנות "סיפור פשוט" בת"א כינוס בסימן מחאה על מעצרה של המשוררת הפלסטינית דארין טאטור. כבר שבעה חודשים שטאטור מהכפר ריינה שבגליל נמצאת במעצר, שלושה חודשים בכלא וארבעה חודשים במעצר בית, בעוון שירים שכתבה

דארין
דארין טאטור

העננה הסמיכה של השליטה הצבאית בשטחים מלווה את חיינו כבר כמעט חמישים שנה. בתקופה האחרונה מתבהרת ביתר שאת העובדה כי לא ניתן להתמיד בשליטה שכזו בלא לנקוט באמצעי תחזוק וקיפוח קשים. אין כיבוש נאור. הברור מאליו מעולם לא היה ברור יותר.

מעצרה של דארין טאטור לאור תוכן שיר המחאה הקשה שכתבה הוא צעד נוסף הרחק אל מעבר לקו האדום שנחצה כבר מזמן. לא ניתן לשלוט על אחר מבלי לאבד צלם. לא תתכן ישראל מוסרית כל עוד הכיבוש ממשיך. השלכותיו מחלחלות לפנים ישראל ומכרסמות בכל תחום מתחומי החיים, החל מסולידריות חברתית, כלה בפריצות כלכלית ועד לערעור לגיטימציה בינלאומית. כל אלה מבעים שונים לחברה אלימה אשר עיוורת להשלכות מעשיה שלה.

להלן שני שירים שתרגמתי עבור ערב המחאה. אלו הם שירי תפילה של לאונרד כהן. אני מוצא בהם קול כן ועמוק אל נוכח כל אלימות, כמו גם את הצורך בביטוי צלול נגד שליטה על אחר. כולי תקווה שרבים נוספים יצטרפו להתנגדות לשליטה הצבאית בשטחים ולמעצרם של אנשי רוח פלסטינים כמו ישראלים.

***

 

נולדתי בשלשלאות / לאונרד כהן (תרגום: איתן בולוקן)

נולדתי בשלשלאות אך הוצאתי ממצרים
הייתי תחת נטל אך הנטל בוטל
אלוהים איני יכול עוד לשמור זאת בסוד
ברוך הוא השם, יהא השם מהולל

נמלטתי עד קצה ים אדיר של צער
נרדף על ידי פרשיו של משטר אכזר בחשכתו
אך המים נבקעו ונפשי חצתה הלאה
החוצה ממצרים, מחוץ לחלום פַּרְעֹה

מילת כל המילים, מידת כל המידות
ברוך הוא השם, יהא השם מבורך
כתוב על ליבי באותיות יוקדות
זה כל שאני יודע, לא יותר מכך

כך בבטלה עם נשמתי שמעתי שאתה זקוק לי
עקבתי בתשומת לב, אך חיי נותרו זהים
ואז הראית לי היכן נפצעת
בכל אטום השם שבור לרסיסים

אבדתי בדרך, אהבתך כה מבלבלת
כל המורים אמרו כי אני הוא האשם
אך באחיזתה של אשליה סוערת
אי-ידיעה מתוקה מייחדת את השם

מילת כל המילים, מידת כל המידות
ברוך הוא השם, יהא השם מבורך
כתוב על ליבי באותיות יוקדות
זה כל שאני יודע, לא אקרא יותר מכך

שמעתי את הנשמה נגלית בחדרי געגוע
והמשקה המר מוּמתק בגביעי האבן הטובה
אך כל סולמות הלילה נפלו ארצה
כעת רק חשכה מרוממת את הכמיהה

מילת כל המילים, מידת כל המידות
ברוך הוא השם, יהא השם מבורך
כתוב על ליבי באותיות יוקדות
זה כל שאני יודע, לא אקרא יותר מכך
*

גרמת לי לשיר / לאונרד כהן (תרגום: איתן בולוקן)

גרמת לי לשיר
למרות שהחדשות רעות
גרמת לי לשיר
השיר היחיד שיכול להיות

גרמת לי לשיר
מאז שהנהר יבש
גרמת לי לחשוב
על מקומות רחוקים מכל חשש

גרמת לי לשיר
למרות שהעולם אינו
גרמת לי לחשוב
שאשמח להיות איתו

גרמת לי לשיר
למרות שזה חסר תקווה
גרמת לי לשיר
מזמור הללויה

גרמת לי לשיר
כמו אסיר עמוק בתא
גרמת לי לשיר
כאילו החנינה כבר בתיבה

גרמת לי לייחל
שתתמיד אהבתנו הקטנה
גרמת לי לחשוב
כמו אנשים מעת קדומה

*

נִסּוּחִים נוֹסָפִים בְּאוֹתוֹ הָעִנְיָן

לֹא הָיָה קַל לָשֶׁבֶת כָּךְ
רִצְפַּת הָעֵץ הֵזִיעָה אוֹתָנוּ
בִּרְכַּיִם וְגַב
וְגַם הגֵּרוּד הַמַּתְמִיד הַזֶּה –
תְּמִיהָה

חָבֵר טוב נָהַג לְהִסְתּוֹבֵב עִם מַקֵּל
וּלְהַכּוֹת בְּהֶתְאֵם לַכְּלָלִים
כְּלוֹמַר – לֹא לְהַטְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ בַּכְּלָלִים
(הוּא נָזִיר, לֹא עוֹרֵךְ דִּין)
לָאַחֲרוֹנָה הוּא פָּסַק מִלְּהַכּוֹת
וְהֵחֵל לָשֶׁבֶת לְצִדִּי
מִישֶׁהוּ אַחֵר מִסְתּוֹבֵב כָּאן
אִשָּׁה צְעִירָה
הַמַּקֵּל אוֹחֵז בָּהּ
מְנַצֵּל אֶת שִׁתּוּקֵינוּ

אֲנִי כְּבָר וּוִתַּרְתִּי עַל הָעִנְיָן
תְּשׁוּקַת הַשְּׁלִיטָה הִתִּישָׁה אֶת עָצְמָה (שׁוּב)
טִפּוֹת זֵעָה מִסָּבִיב לַכָּרִית
בְּשָׁעוֹת הָאֲרֻכּוֹת הָאֵלֶּה
נִזְכַּרְתִּי בַּגְּבֶרֶת כֹּהֵן
מוּל בֵּית הַכְּנֶסֶת
הִיא שֶׁהוֹדִיעָה לִי רִשְׁמִית:
"יָצָאנוּ מֵהַמִדְבָּר"
זֶה הָיָה פֶּסַח, גִּיל חָמֵשׁ

עַכְשָׁו הַנּוֹף הוּא רִצְפַּת עֵץ
לֹא כּוֹכָב הַשַּׁחַר
לֹא פִּסְגַּת הַנְּשָׁרִים
לֹא רְחוֹב הַטַּיָּסִים
עֵץ
שֶׁבֵּינוֹת עֲנָפָיו
נְחִירוֹת חֲבֵרִים
שֶׁרַגְלֵיהֶם שְׁזוּרוֹת בְּכָל חֲלוֹם וַחֲלוֹם
הֵם הִגִּיעוּ הַיְשֵׁר מֵהַבָּסִיס (סְלִיחָה: מִשְׂרָד)
לָקֹד וּלְהֵרָדֵם
גַּם דִּבְּרוּ מִתּוֹךְ שֵׁנָה
לֹא מַשֶּׁהוּ בָּרוּר
וְאָז זוּ עִם הַמַּקֵּל
חֶמְלָה

לְהֵרָדֵם וְלַחְבֹּט את הָרֹאשׁ בַּקִּיר
לְהָבִין שֶׁיֵּשׁ כָּזֶה דָּבָר:
"הִתְעוֹרְרוּת גְּדוֹלָה"
צְלִילִי הַפַּעֲמוֹן
פְּעִימוֹת הַלֵּב
סוּטְרָה שְׁלֵמָה נִכְתְּבָה עַל כָּךְ
גַּם גְּנִיחוֹת וַאֲנָחוֹת זָכוּ לַתִּעוּד

הַיְּשִׁיבָה הַזּוֹ עַל כָּרִית
יָתֵד נְטוּעָה בַּקַּרְקַע
תּוּכַלוּ, לְמָשָׁל, לִבְנוֹת על הַיָּתֵד סִפּוּר
אוֹ לְבַשֵּׂר: "הִנֵּה יָתֵד"
תּוּכַלוּ, כמובן, גַּם לא לְהַאֲמִין לַמִּלָּה הַזּוֹ –
"יָתֵד"

הרַמְבָּ"ם כְּתָב עַל אַהֲבָה
נֹאמַר לַיְּתֵדוֹת
(כְּמוֹ אֵלֶּה שֶׁנְּמַסּוֹתָ מֵאוֹת שָׁנִים
לְיַד בה"ד 1)
אוֹ לַכֹּל הַמִּצְווֹת
שֶׁהֵן עַצְמָן הָעוֹלָם הַבָּא
אָוַולוֹקִיטֶשְוַוארָה נָתְנָה לָאָדָם עָיֵף
כָּרִית