ארכיון תגיות: תרגול

על הַכַּוָּנָה

השאלה בדבר מהותה של הכוונה בעת תרגול הישיבה שבה ועולה לעיתים קרובות בקרב חברים מתרגלים וגם, כמובן, ביני וביני. אך מה בעצם משמעות המילה "כוונה" בהקשר הישיבה? האם אני נשאל בדבר הרצון שעומד בבסיס המעשה? האם אני נשאל בדבר השאיפה שמלווה את המעשה – המטרה בעבורה עושים את שעושים? ואם אכן כך, האם ניתן לתת את הדעת על אודות מושג ה"כוונה" מבלי לברר קודם את שאלת התכלית, כלומר מדוע מישהו עושה את מה שהוא עושה?

את הבעייתיות הרבה בנוגע למושג ה"כוונה" – סוגיה יסודית במחשבה האנושית שעל אודותיה כתבו גדולי הגות ממזרח וממערב – ניתן לתאר באופן הפשטני הבא: כשאני נשאל בדבר כוונתי בהרתחת המים, אני משיב כי רצוני הוא להכין תה. כשאני נשאל בדבר כוונתי בפרסום הרשימות האלה, אני משיב כי רצוני הוא לשתף את קהל הקוראים במחשבותיי. וזה באמת רצוני – אני מעוניין בשיתוף הזה. כלומר שהשאלה על אודות מהותן של כוונות שקולה לשאלה בדבר מהותם של רצונות, וככזו היא מעידה על קיומה של תכלית כלשהי, כזו שאינה מצויה במעשה עצמו אלא בתוצאתו ובהשלכותיו.

"אני מתכוון" פירושו "אני רוצה", ואם אני אכן "רוצה" הרי שבכך אני מעיד על היותי חסר דבר-מה. במילים אחרות: כשאדם "מתכוון למשהו" הוא מעיד בכך על עובדת היותו נע אל עבר אותו דבר-מה שאיננו כעת, שאיננו עכשיו. "אני מתכוון", מלשון "כיוון", כלומר זו תנועה אל עֵבֶר ולא שהיה במה שישנו. מכאן כי השאלה בדבר כוונות ושאיפות – כל עניינה הוא העתיד, וככזו היא מעידה על הישג כלשהו בו אנו חפצים.

כמו שרבים יודעים, ישנם תרגולי מדיטציה שזו מגמתם – להשיג חוויה כזו או אחרת; תמורה כלשהי למאמץ. אך ישנם גם מופעים אחרים לתרגול הישיבה. כאלה שהגדרתם בעל-פה ובכתב לאורך ההיסטוריה לא נותרה מוגבלת לקטגוריות השאיפה וההישג. תרגולים אלה – כשהמוכר ביותר מביניהם הוא ככל הנראה תרגול הזאזן – הוגדרו בנוסחים שונים ומגוונים לאורך ההיסטוריה הבודהיסטית. רבים מהם באו לידי ביטוי מובהק באסכולות הצ'אן והזן של הבודהיזם המזרח אסיאתי, ובעיקר באסכולות היפניות של זרמי הזן ואמנויות השונות שצמחו מהן.

אסכולות הזן, עליהן כתבתי כאן לא פעם ולא פעמים, לא הגדירו את תרגול הישיבה כאמצעי בעבור הישג כלשהו בעתיד, אלא כעֶמְדָּה בהווה (הדבר הודגש, בין השאר, ע"י השימוש בסימניות החשובות 証 ו- 持). לשון אחר: הישיבה לאורן של מסורות אלה לא הובנה הכנה לקראת מופע עתידי (בין אם תובנה ובין אם שחרור), אלא כהגשמתו ואימותו של מצבו של האדם בהווה. "רגע אחד של ישיבה", כתב מורה הזן דוגן, "הוא רגע אחד בו כל הארץ וכל השמים הם ישיבה". מי שיושב – עולמו הוא ישיבה. מי שקד – עולמו הוא קידה. כלומר שהישיבה היא עצמה הישג תרגול הישיבה.

בתצורה כזו של תרגול מדיטטיבי (האם אכן מדיטטיבי?), אין כל דרישה לטיפוח לקראת הישג, אלא ישנה תביעה לבטא הישג. לקוד לשם קידה, כי רק כך קידה ממומשת. כל עוד חותרים אל רווח כלשהו שינבע מהקידה, לא ניתן לומר כי קדים. אין בכך חטא, כמובן, אלא שמוצגת כאן עמדה אחרת, והבנה אחרת, של הרציונל שעומד בבסיס העשייה.

כמובן, בתרגול שכזה ישנה כוונה, אך כל מהותה היא שלא להתכוון אל מעבר למה שנעשה. אני מתכוון לשבת – זה הכל. ומכאן גם הנחיית התרגול: "פשוט אך ורק לשבת", הנחייה אשר הגדירה וארגנה את מופעיה האמפיריים של אסכולת הסוֹטוֹ זן במרוצת ההיסטוריה.

ועכשיו אשאל: אם בעת הישיבה כל התכוונותי היא למען הישיבה – האם זו אינה "מדיטציה" במובנה הראשוני ביותר של sati, כלומר של "מודעות"? טענתי היא וודאי שכן, רק שאופני הניסוח של התרגול בוטאו אחרת עם נדידת הדהרמה מזרחה. בעולם הזן איכויות כנוכחות וכמודעות אינן מובנות מבחינת היותן פירותיו של המעשה, אלא כטבעה של העשייה עצמה. הן סימולטאניות לתרגול ואינן ליניאריות כלפיו. מעניין לראות כי מגמות אלה מצויות גם בכתבים הפָּאלִיים המוקדמים, אך ללא ספק מסורת הזן הדגישה אותם ביתר שאת.

חשוב לזכור כי לאורך ההיסטוריה הבנה כזו של תרגול הישיבה לא נותרה מוגבלת רק לתנוחת האדם היושב, אלא הובנה כמהותו של כל תרגול – החל מהלכות המנזר, דרך הלכות דרך התה ועד למיומנויות הקליגרפיה. כל אחד מאלה הובן כהגשמה וכאימוּת. התרגול הוא עצמו הגשמה, ולכן עצם הקטגוריות "תרגול" ו"הגשמה" מלאכותיות להתרחשות שהיא "ישיבה".

קל לחוש עד כמה נוסח כזה של תרגול בודהיסטי שונה מנוסחים מוקדמים יותר בהיסטוריה. ניתן אף להכליל ולומר, כי מסורות הצ'אן והזן סימלו במשנתן את התמורה הרעיונית הגדולה שחלה באבולוציית התרגול הבודהיסטי מאז מקורותיו ההודיים ועד להגעתו ליפן – ריקון חוזר ונשנה של הממדים המטאפיזיים של העבודה הרוחנית תוך הדגשת (והעדפת) הראלייה בה חי האדם, כלומר העולם כמות שהוא, על שלל פניו. צוֹנְגמִי (סינית: 圭峰宗密), מלומד סיני גדול בן המאה התשיעית, שעסק בהשפעות ההדדיות שבין תנועת הצ'אן ויתר הזרמים, הגדיר את גישת התרגול הזו כ"היאספות שלמה במעשה אחד" (סינית: 一行三昧).

כך שניתן לראות כיצד האידאל הגדול של ה"נירוואנה" (שחרור, דעיכה מוחלטת) התגלגל לכדי אידיאלים שונים בתכלית כמו "ככות", ו"הגשמה". עם זאת, וזו נקודה שחשוב להדגיש, זו עובדה שדווקא באסכולות הצ'אן והזן, הובן מושג הנירוואנה (סינית ויפנית 涅槃) ככזה המבטא את היות ההתעוררות מימוש והגשמה בעולם. כלומר שבמסורות אלה, האידאל הדתי לא היה מבחינת היעלמות או השתחררות, אלא מבחינת הגשמה ומימוש. לא בכדי השימוש במושג הנירוואנה הלך והתמעט  אל נוכח שימוש גובר במושגי ה"ככות" וה"הגשמה".

כאן מצטיירת תמונת תרגול שאם הייתי צריך להקבילה בקווים גסים (מאד) לתמונת האמונה ביהדות, הרי שמיד עולָה בדעתי הבחנתו של מרטין בובר בין "אמונה ב…" לעומת "אמונה ש…". שתי אלה מתקרבות למתח המאפיין את גלגול אידאל השחרור הבודהיסטי. עם זאת, קטגוריה נוספת, אותה הציע משה הלברטל בהרצאה שנשא לפני כמה שנים בכנס הזה, היא ה"אמונה כ…". אני מוצא כי זו האחרונה הולמת יפה גם את הדגשת האימננטיות והקונקרטיות של תפיסת המעשה בעולמות הצ'אן והזן, לאורה הובן השחרור כהגשמה ומימוש בכאן ועכשיו, ולא כפרי טיפוח וסיגוף. עד כמה שאני יכול להבחין, הגדרת התרגול עצמו (הפעולה עצמה) כשחרור בהגות הזן משקפת את אותו המהלך עליו מצביע הלברטל ביהדות, מהלך אשר אותו הוא מגדיר כ"אמונה כ…".

מבחינת אבולוציית הפילוסופיה הבודהיסטית, הרי שמדובר בשינוי עצום מבחינת הגדרת מהותה של הדרך הרוחנית: השחרור לא הובן כאירוע שמתרחש לאחר שאיפתו של האדם אל מחוץ לעולם (או לתובנה נשגבת כזו או אחרת), אלא כעמדה של האדם בעולמו, כמות שהוא. השאלה אינה כיצד האדם משפר את מצבו, אלא כיצד הוא מתנהל, פוגש ומתייחס למצבו. השאלה הזן בודהיסטית, אם כן, אינה "לאן משתחררים?", אלא "כיצד משחררים את מה שישנו?". כיצד להיות עם עובדת הקושי, ולא כיצד לעשות כך שלא יהיה כל קושי.

היסטוריונים רבים של ההגות הבודהיסטית, כמו וויליאמס, דוּמוֹלִין  ו- טגאמי, טוענים כי אידאל ההתעוררות הבודהיסטי הכיל כבר בראשיתו תוכן אימננטי מובהק ולא עסק בידע תיאולוגי או מטאפיזי. אני מציע לראות את טענתם – בה אני תומך – ככזו המצביעה על הבלבול שקיים בין קטגוריות המטאפיזיקה והמיתולוגיה בהקשר הבודהיסטי. בעוד שניתן לאתר את ערעורם המתמיד של ממדים מטאפיזיים והעדפת האימננטיות (בעיקר בזן), הרי שהשיח המיתולוגי התחזק ככל שהנדידה מזרחה העמיקה. כלומר אנו עדים לתנועה הפוכה: בעוד מסורות הצ'אן והזן "רוקנו" את התוכן המטאפיזי מתורתן (או לפחות שאפו לכך), הרי שבדיוק מגמה זו לוותה בחיזוק הממדים המיתולוגיים שאפיינו אותן, כמו למשל האדרתן של דמויות המורים, קידוש איזורים גיאוגרפיים ועוד.

מגמות אלה הן מרחיקות לכת מבחינת משמעותן לעצם האופן בו אנו מגדירים את התרגול הבודהיסטי והזן בודהיסטי, ולא אוכל להרחיב כאן עליהן ביתר שאת. אציין רק שמבחינת האופן בו הוסבר ונוסח התרגול, הרי שמסורת הזן, ויתכן בהחלט שאף מסורת המהאיאנה המאוחרת בכללותה, מציגה בפנינו תנועה שונה בתכלית מזו המאפיינת את התורה המצויה בקאנון הפּאָלִי ופרשניו הראשונים.

New Doc 36_1
"שוֹבּוּטְסוּ" (אימות/ הגשמת בודהה)

לסיום, אשוב ואדגיש כי יש הבדל משמעותי מבחינת יחסו של המתרגל אל הישיבה באם הוא רואה בה כאמצעי ובין אם הוא רואה בה תכלית לכשעצמה. ראינו כי שתי המגמות האלה קיימות לאורך ההיסטוריה הבודהיסטית ולכן שתיהן רלוונטיות ותקפות. שתיהן מהוות את המופע הממשי בו התגלמה הדהרמה לאורך אלפי השנים. עם זאת, לא ניתן להתעלם מההבדל הגדול בצורת הניסוח השונה של שתי מגמות אלה.

ויתכן שכאן גם מצויה התשובה: בין אם אדם מתכוון לשבת בעבור הישג ובין אם הוא מתכוון לשבת שלא בעבור הישג, הרי שבשני המקרים הוא מתכוון. גם אם התרגול מוגדר ככזה אשר אינו מיועד להישג כלשהו, הרי שזו, בפני עצמה, כוונתו של המתרגל. כך שלא ניתן להחלץ מהטאוטולוגיה הזו באותו האופן בו לא ניתן להחלץ מקטגוריות ה"לשמה" ו"שלא לשמה" ביהדות. הללו שלובות זו בזו.

אבל, וזו נקודה מכרעת, יש הבדל גדול בניסוח הפנימי, התודעתי, של המתרגל  אל מול עצמו באם הוא מנסח את מעשיו כ"אני יושב/ת בעבור…" או שמא כ"אני יושב/ת לשם ישיבה". הבדל זה בניסוח, יתכן ואינו מעיד על הבדל גדול בתכלית – שכן בכל אחד מהמקרים המתרגל "מתכוון" למשהו – עושה שוני מבחינת החווייה בפועל. האופן בו אדם מסביר לעצמו את כוונתו בעת תרגול "צובע" את התרגול בהלך רוח מובחן, ממנו נובעת חווייה מובחנת. כך שיתכן שמבחינת הכוונה שתי המגמות הנ"ל מעידות על המצאותם של רצונות להשיג דבר-מה (גם "אי-הישג"), אך מבחינת הניסוח הפנימי, והאופן בו המתרגל מגדיר לעצמו את עבודתו, יש הבדל גדול בין השתיים.

כוונה תמיד נוכחת. השאלה היא האם המתרגל ער לה, וכיצד הוא מגדיר לעצמו את מה שהוא עושה. הסיפורים שיש לנו על אודות התרגול הם לא פחות חשובים מהתרגול עצמו, וההיסטוריה מראה שאכן רבים הם הסיפורים עד מאד, ושטוב ללמוד אותם.

על "בית קטן לתרבות" – יוזמה מבורכת מדרום לתל-אביב

כבר יותר מחצי שנה שאני זוכה לקחת חלק בפרויקט תרבותי-חלוצי יוצא דופן שמתרחש בכפר ורבורג. יעל ויניב פרידלר החליטו להקים במשק שלהם מרכז תרבות ולימוד שישמש את האוכלוסייה הרחבה שדרומית לרחובות (ובכלל את כל מי שמתעניין בלימוד ובדעת באיזור). הם הקימו את "אנזו: בית קטן לתרבות", הקרוי על שם מעגל הקליגרפיה המפורסם שמסמל המשכיות, חיוניות ויצירתיות. כל התכונות הדרושות לפורייקט חלוצי שכזה, וכמה שהוא הולם את אופיים של יעל ויניב.

בחודשים האחרונים זכיתי להעביר את הסדנה הראשונה ב"אנזו" – סדרה של עשרה מפגשים שדנה בפניה הרבים של מסורת הבודהה, תוך לימוד עיוני ותרגול מעשי. המשתתפים היו משכבות גיל שונות, מקצועות ורקעים שונים, וזו הייתה זכות גדולה ללמוד/ללמד איתם. יש צמא אדיר לידע וללימוד מדרום למגדלי השן של ת"א, וזו זכות גדולה להיות שותף לפרוייקט שכזה.

משיחות שהיו לי עם יעל ויניב אני יודע שהם מתכנננים בהמשך גם סדנאות נוספות שיעסקו בפילוסופיה יהודית, מפגשי שירה וספרות וגם כאלה שיגעו בעולם המדע. המרכז שהם מקימים מכספם ומרצם מתגבש לאטו, וזה מאד משמח.

במהלך הקיץ הקרוב אמשיך ללמד ב"אנזו". הפעם אנחנו מארגנים ארבע שבתות מרוכזות, כשכל אחת תעסוק בנושא מובחן מתוך מסורת הבודהה, כולל מפגש אחד שיעסוק בדיאלוג האפשרי בין הוגים בודהיסטיים להוגים יהודיים. מי מכם/ן שמתגורר באזור רחובות, אשדוד, בני עי"ש, באר-טוביה, קריית גת – אשמח מאד לראותכם/ן. המפגשים הם מבואיים, וכוללים תרגול של ישיבה מונחית ולימוד.

פירוט המפגשים (בין השעות 17:00-21:00):

6 ליוני  – שירת ההייקו: היבטים היסטוריים, רעיוניים ואסתטיים וזיקתה לדהרמה.
4 ליולי – על עקרון החמלה ותרגול הישיבה.
1 לאוגוסט – שקט עם רעש או שקט בחלוף הרעש?
5 לספטמבר – בין בודהיזם ליהדות: דוֹגֶּן וליבוביץ – "כרחֹק מזרח ממערב"?

שימו לב כי מספר המקומות מוגבל. לפרטים ולהרשמה, אנא צרו קשר עם יעל:

 ymichaelson@gmail.com

050-9252579,  08-9100604

ורבורג
**

לא רק תרגול בריכוז (תרגום)

את הקטע הבא תרגמתי מתוך חיבור של מורה הסוֹטוֹ זן האמריקאי, טֶנְשִין רֶב אנדרסון. החיבור הופיע בשנת 1997, בחלק השני של גליון מספר 32 של "פעמון רוח" – ביטאון מרכז הסוטו זן שבסן-פרנסיסקו. טֶנְשִין אנדרסון, מתלמידיו הראשונים והקרובים של שוּנְריוּ סוּזוּקִי, מחדד כאן נקודה חשובה שעולה פעמים רבות בהקשר תרגול הזן: האם הישיבה במסורת הסוֹטוֹ, זו המכונה גם שִיקָנְטָאזַה ("פשוט לשבת") ושיסודותיה שזורים היטב במחשבת המהאיאנה, היא תרגול בריכוז?

התשובה הפשוטה היא: "לא. זאזן אינו תרגול בריכוז". אבל, וכפי שיובהר  בהמשך, תשובה מלאה יותר, גם אם נשמעת כהתחכמות, היא: "זה לא שזאזן אינו תרגול בריכוז".

מבחינתו של טֶנְשִין אנדרסון נכון לומר כי הישיבה אינה מוגבלת לריכוז, אלא מאפשרת את אותו סוג של ריכוז שנוצר דווקא דרך ההרפייה מהצורך להיות מרוכזים. במובן זה, זאזן הוא תרגול חמלה, הן כלפי ריכוז והן כלפי פיזור הדעת. יושבים עם שניהם. טענה מעניינת נוספת היא שהחמלה הזו, בעצמה, היא לא אחרת מאשר ריכוז עמוק למדי.

להלן מופיע תרגום של מרביתו של הטקסט של אנדרסון, ובצירוף כמה הערות בודדות שלי. למי שמעוניין/נת, ניתן לקרוא את החיבור כולו כאן.

***

טקס לעידוד ישיבת הזאזן / טנשין רב אנדרסון

זאזן הוא המקור לכל הנחיות הלימוד והתרגול בדרך הבודהה. למרות שהפירוש המילולי של המילה זאזן הוא "ישיבה בריכוז" [ישיבה בגְ'הַאנַה, א.ב], זאזן אינו מוגבל לכדי תרגול בריכוז.

כל שיטות הריכוז נובעות מזאזן ושבות לזאזן. בתרגול הזאזן, תודעתו של המתרגל הופכת למרוכזת מבלי להזדקק לתמרון זה או אחר, ואינה בהכרח ממוקדת באובייקט מסוים. במסורת הבודהה ישנם תרגולי ריכוז רבים, ואם אכן מחליטים לתרגל אותם אז משמעותה של ישיבת הזאזן תהיה פשוט לשבת זקופים ודוממים בלבם של התרגולים האלה. במידה ומחליטים שלא להגדיר את הישיבה כ"תרגול בריכוז", אז משמעותה היא פשוט לשבת דוממים, בלב החוויה של "לא תרגול בריכוז". במקרה כזה, הישיבה היא נוכחות טהורה שנותרת בלתי מושגת.

מתרגלים רבים מנסים לרכז את תודעתם בלא הצלחה. תרגול שכזה – במטרה להשיג ריכוז – מותיר רבים מתוסכלים וממורמרים. וגם אם מישהו אכן מצליח להשיג ריכוז עמוק וממושך בזכות המאמץ שהשקיע, הרי שלרוב התודעה נותרת רוחשת מעצם טבעו של המאמץ; מעצם שאיפתה המתמדת להשקיט את עצמה. להניח לרצון להשקיט את התודעה – זה מה שמשקיט אותה.

Reb-Anderson
טנשין אנדרסון

מסיבה זו, כשאני מנחה מתחילים כיצד לשבת, ולמרות שאני בדרך כלל מציע שהם ישבו זקופים, ישמרו את העיניים חצי פקוחות וישלבו את ידיהם בתנוחה המסורתית, אני לא מעודד אותם לאלץ את תודעתם שתתרכז במנח הגוף או בנשימה, אבל אני גם לא מניא אותם מכך. [להיפך], אם מישהו מעוניין לדעת כיצד להתרכז במנח הגוף או בנשימה, אני יותר משמח לפרט כיצד לעשות זאת.

למרות שתרגולי תשומת לב וריכוז יכולים להיות כלי נהדר ויעיל, ואף לסייע בפיתוח יכולות מנטאליות מרשימות, הרי שעצם השאיפה לריכוז באובייקט מסוים – כמו הנשימה – עלולה לטפח תחושת הישג. תחושת הישג שכזו היא מלאכותית לכל הפרויקט הקרוי "בודהיזם מהאיאני", שכל משמעותו היא הקדשת התרגול לרווחת כל היצורים, ולא להגבילו לגבולותיו של השיפור האישי שלנו.

יתכן בהחלט שלא נכיר בכך בהתחלה, בשלבים הראשונים של התרגול, אך כל עוד אנחנו עוסקים בלא הרף במדיטציה ככלי לשיפור עצמי, אנחנו ממשיכים לאחוז בעצמנו. כשאנחנו משוחררים מהשתוקקות המתמדת הזו – לשפר את עצמנו – אנחנו בעצם משוחררים מעצמנו.

יכול מאד להיות שיהיה קשה להתרכז באובייקט מסוים, כמו הישיבה, מבלי להיתפס ברעיון של הישג. ונכונה גם הטענה שתחושת ההישג בעצמה היא צעד חשוב בטיפוח ובהגשמה של תרגול שיהיה לבסוף משוחרר מרעיונות שכאלה. תרגול מבוסס הישגיות יכול בהחלט לסייע ביצירת כלי קיבול רחב דיו, שיוכל להכיל את עצם הרעיון של ישיבה בלא כל הישג.

לעיתים קרובות אני רואה כיצד אלה שהולכים עד הסוף עם  תחושת ההישג שיוקדת בהם, הם בדיוק אותם האנשים שמבינים היטב את חוסר התוחלת שבהסתמכות הבלעדית על מאמץ פרטי שכזה, ואז הם מאתרים  כניסה מחודשת לתרגול הזאזן.

הזאזן שאני מדבר עליו אינו תרגול בריכוז וגם אינו שונה מתרגול בריכוז. בתרגול הזאזן אין העדפה של הצלחה על פני כשלון; אין העדפה של התעוררות עד פני תעתוע. אם אנחנו ערים – התרגול הוא לשבת בלב הערות מבלי לאחוז בה. אם אנחנו בתעתוע – התרגול הוא לשבת בלב התעתוע מבלי להתנגד לו.  זה הזאזן של הבודהה.

מטרת תרגול הישיבה היא התעוררותם ושחרורם של כל היצורים מהקושי שבקיום הזה. זו המטרה. אבל המטרה כאן זהה לחלוטין לתרגול עצמו. הבנת הישיבה באופן כזה משחררת את המתרגל מהעיסוק המתמיד בעצמו, ובהישג זה או אחר שינבע מתוך התרגול. השחרור הזה – מעיסוק עצמי – מגשים את מטרתו של הזאזן.

למרות שניתן לתרגל ריכוז בתנוחת הגוף ובנשימה מבלי להתלות בתחושת הישג, הרי שהזאזן אינו מוגבל לצורת התרגול הזו. כפי שכתב דוגן: "זאזן הוא התעוררות מלאה. מלכודות אינן לוכדות אותו. אם תבין זאת תהיה כדרקון המרחף על מים, כנמר השוכן בהר" [מתוך החיבור "פוּקָאן זָאזֶן-גִי", א.ב]. במילים אחרות: הישיבה שורדת כל צמצום רעיוני. לא ניתן להגבילה לתשומת לב או לחוסר בתשומת לב, לנשימה או למנח גוף. לא ניתן ללכוד אותה בעזרת שום הגדרה גופנית או תודעתית.

הישיבה אינו מתחילה עם ההחלטה להתאמץ ואינה מסתיימת כשאנחנו מרפים ממנה. ובכל זאת, יש בה בהחלט מודעות שלמה לעובדה שאנחנו נושמים. זה לא שההכרה הרגילה דוממת, אלא שתרגול הישיבה לא שוכן בשום רעיון שיש לנו על אודות תרגול הישיבה. כפי שאמר המורה הגדול פְּרָגְ'נָטַארָה: "בשאיפת אוויר – לא שוכן בגוף, לא שוכן בתודעה; בנשיפת אויר – לא מתערב במושאי החוויה".

הנשימה בעת זאזן מאפשרת להיות באינטימיות עמוקה עם כל מישורי הקיום, אך גם להיות משוחררים מהם בוא בעת. זו נשימתם של כל הבודהות. ועדיין, בהחלט יתכן שעבור המתרגל המתחיל יש צורך בלימוד מדוקדק של הצורות השונות – של נשימה וישיבה – עד לרגע בו יהיה מנוסה מספיק כדי לתרגל במסירות את אותן נשימה וישיבה חסרות הצורה.

הישיבה היא חסרת כל צורה – כמו רקיע רחב – אבל היא מאפשרת את הצורות. היא כמו ירח ששוכן במים. מפני שצורות מסייעות לנו לבוא במגע עם כל מה שהינו חסר צורה, טוב שהמתרגל יכיר היטב את הצורה המוקפדת. לעיתים קרובות קורה שמתרגלים בראשית דרכם זקוקים לפעילות כזו או אחרת כתרגול שלהם, אז אנחנו מספקים להם פעילות.

הטקס של הישיבה מלמד אותנו סובלנות אל נוכח הישיבה חסרת הצורה שאותה אנחנו עדיין לא מסוגלים לקבל. אם לומר זאת ישירות: מדיטציה בודהיסטית אינה נעשית על ידי מישהו, היא כלל אינה עוד סוג של עשייה ואינה כלולה בקָארְמַה [סיבתיות, א.ב]. הישיבה היא תפקוד מלא של ערות; הפעילות המלאה של היקום כולו.

אמירה שגורה בפי תלמידי זן היא: "אני הולך עכשיו לאולם המדיטציה כדי לתרגל זאזן". אבל הפעולות הרשמיות שאני או אתם מבצעים בעצם הישיבה בתנוחה המסורתית אינם הזאזן של הבודהות והאבות. לזאזן של הבודהות והאבות אין כל קשר למנח גוף מסוים, בין אם ישיבה או שכיבה. הצורות הטקסיות שאנחנו מבצעים מאפשרות לנו לבטא ולחגוג את המסירות שלנו למציאות האמיתית – המוחלטת – של הישיבה.

טקס הישיבה הוא הזדמנות לכלול ולהכלל בכוליות הבלתי ניתנת לשיעור של רגע אחד של ישיבה. הצורות השונות הן שערי דהרמה דרכן מבטא הגוף-נפש את האמת של הישיבה. הצורות הן למען הישיבה – שתטמע בגוף ותהיה אחת עם התודעה.

בזמן שאנשים יושבים בתרגול טקס הזאזן, אני מהלך באיטיות בחדר ומכוונן את מנח הגוף שלהם. הכוונון העדין הזה הוא משוב שקט לאופן שבו הם יושבים. למרות שאני מתרשם עמוקות מהחן הרב והמאמץ הכן לשבת בצורה זקופה ודוממת, אני מרגיש כי הכוונה נוספת, גם אם קלה, יכולה להעמיק את המסירות שלהם לישיבה ולטקס שהוא הזאזן.

תנוחת הגוף שלנו משקפת את מידת ההשתתפות שלנו בטקס הישיבה, ולמעשה את האופן בו אנו נוטלים חלק בטקס שהוא היקום כולו ברגע הישיבה. להקדיש את תנוחת הישיבה לגמרי לטקס, פירושו להקדיש את עצמנו לגמרי ליקום של אותו הרגע. נדיבות מוחלטת לאחד היא נדיבות מוחלטת לשני. התנגדות לאחד היא התנגדות לשני.

אם חוט השדרה מעוקל או כפוך מדי לאחור או לפנים ואם החזה מכונס פנימה, אז הריאות מוגבלות בתנועתן וגם הלב נסוג. מצד שני, אם חוט השדרה זקוף ותומך בהתרוממות החזה, יש יותר מרווח נשימה והלב נפתח. אנחנו מרגישים בחיות רבה, וההרגשה הזו עוזרת להיפתח לעובדת חוסר הנחת [שבחיינו, א.ב]. כך מאפשר התרגול להתבסס עמוק במישור קיום חיוני ומענג, בו גלגל הדהרמה מסתובב.

עצם לקיחת תנוחת הישיבה מאפשרת לאדם לקבל ולהכיר בקושי שקיים בחייו, ובכך בעצם להשתחרר. לעבוד כך עם תנוחת הישיבה פירושו  לאשרר את עובדת קיומו של הגוף, ובכך להשתרש אף יותר בנוכחות הפיזית של הקיום שלנו.

ובכל זאת, בהחלט יתכן כי כשאנשים מתרגלים את טקס הזאזן תעלה בהם תחושת שיפוט – כאילו ישנה דרך נכונה או שגויה לתרגול הישיבה. לכן אולי הם לא ירגישו בנוח להיכנס לאולם המדיטציה, פשוט מפני שהם לא רוצים לשגות. עבורם, המלכודת של חשיבה דואלית (נכון/לא נכון) יכולה לחתור תחת התרגול וליצור הסחות דעת נוספות. לכן אייעץ להם לתרגל ישיבה במסגרת מעט פחות טקסית, כדי שילמדו להיות נינוחים עם הטקס מבלי לשפוט את עצמם בנוגע אליו או לדאוג שמא הם שוגים. יתכן כי לאחר שגופם ותודעתם יירגעו מעט ויתייצבו, חלק מהם ירצו לנסות מחדש את הטקס המלא, ולהתמודד עם כל אותן סוגיות דואליות שמעורבות, באופן טבעי, בתרגול דקדקני שכזה.

מצד שני, עבור חלק מהאנשים, הצורות הטקסיות של הישיבה משמשות כתבנית או כמקלט דרכם ניתן לבוא במגע עם כל מה שחורג מתבנית – עם כל מה שחורג מצורה, ולהיות נינוחים לגמרי עם תרגול זאזן חסר כל מטרה. בעזרתן של הצורות הטקסיות חודר האדם לפעילות חסרת הצורה של ההתעוררות.

Manos Zen

על ישיבה שאינה אוחזת בישיבה

כמה נקודות למחשבה בנוגע לתרגול הישיבה.  בטקסט מרכזי למסורת היוֹגָּה-צַ'ארָה, אך גם למסורת הזן, כתוב כך:

קשה לקבוע האם לובן הקונכייה זהה או שונה מהקונכייה עצמה. כך גם בדבר מטילי הזהב וצבעם הזהוב; וגם בדבר ניגון מיתרים – קשה לקבוע האם המנגינה זהה או שונה מצליליו של המיתר. קשה לקבוע האם ריח הקטורת זהה או שונה מהקטורת. קשה לקבוע האם חריפות הפלפל זהה או שונה מהפלפל. קשה גם לקבוע האם רכותו של המשי זהה או שונה מהמשי, וקשה לקבוע האם החמאה זהה או שונה מהחלב.

הארעיות הנוכחת בכל, חוסר הנחת שנוכח בכל, חוסר העצמיות שמאפיין את הכל – קשה לקבוע האם אלה זהים או שונים מכל שישנו. […] באותו האופן, לא ניתן לקבוע האם האמת המוחלטת זהה או שונה לתרגול עצמו.

קטע זה לקוח מסוטרת "הבנת עומק הסוד" (או "הבנת הסוד העמוק"), הלא היא הסָאמְדהִי-נִירְמֹוצָ'אנַה-סוֹּטְרָה (מקור: T.676 Vol.16). טקסט שככל הנראה נכתב בסין מתישהו בין המאה השניה לשלישית לספירה, והשפיע רבות על עולמות הצ'אן ומשם גם על עולמות הזן היפני.

באקדמיה היפנית מתנהל זה שנים רבות מחקר טקסטואלי-פילוסופי על ההשפעה של אסכולת היוֹגָּה-צַ'ארָה על מסורת הזן – תחום שלא זכה עד כה לאותה להיטות מחקרית במערב. הקטע הקצר שמובא כאן חושף עד כמה שתי המסורות דומות, לא רק בעקרונות רעיוניים שעומדים בבסיסם, אלא באופן ניסוח טענותיהן וצורת השיח בו מתואר התרגול.

ביטוי החוזר על עצמו לכל אורך הקטע הוא "קשה לקבוע". מונח זה הינו במקור 不易施設 , ובאופן מילולי פירושו "לא קל לקבוע" או "לא קל לבסס". מונח נוסף שחוזר על עצמו, ומאפיין היטב את צורת השיח האמביוולנטי שנפוץ גם במסורת הזן, הוא "האם (דבר-מה) זהה או שונה (מדבר-מה אחר)?". כאן הכוונה היא לעובדת קיומו של קושי רב באיפיון היחס שבין צמדים דואליסטיים מרכזיים לתרגול, כמו סיבה ותוצאה, אימון ופירותיו. המונח המקורי שמצויין בטקסט הוא 一相異相 שפירושו "צורה זהה או צורה שונה", אך גם פשוט במובן של "דמיון ושוני".

אך מעבר להשפעה הסגנונית שהייתה לסָאמְדהִי-נִירְמֹוצָ'אנַה-סוֹּטְרָה על צורת השיח במהאיאנה ובעולמות הזן, הרי שהבשורה המעשית שניצבת בקטע הקצר לעיל היא משמעותית ביותר.

incense-burn

אני מציע לקרוא את הקטע שמובא כאן למעלה כסוג של שאלון בעל איכויות מעוררות לתרגול ישיבת המדיטציה. כיצד אנחנו מגדירים את מה שאנחנו עושים על הכרית? האם אנחנו רואים את הישיבה כאמצעי לקראת שקט, נחת, אושר, תובנה? או שמא אנו רואים את הישיבה כביטוי לעשייה בהווה – כזו אשר חורגת מקטגוריות דואליסטיות שכאלה? האם אנחנו מיעדים את הישיבה שתוביל אותנו, באם נתמיד ונשקיע, לקראת נחת? או שמא אנו רואים בה עצמה, ובעצם לקיחת צורת הישיבה, ביטוי לנחת? ובכלל מוטב לשאול מפעם לפעם: האם הישיבה היא זהה או שונה מאותה נחת מיוחלת אליה היא (לכאורה) מובילה?

ייתכן כי אחת הבשורות שעולות לאורו של הקטע שהובא לעיל היא כי עדיף שלא להתלות בקטגוריות דואלסיטיות כ"נחת" ו"חוסר נחת", אלא פשוט לשבת עם כל מה שישנו, כולל חוסר הידיעה (והשליטה) בדבר מה שישנו. כן בהחלט – כולל חוסר נחת.

לשבת כך, באומץ אל נוכח חוסר ידיעה, בנדיבות כלפי רעשי העולם, בסבלנות כלפי חוסר היכולת להגדיר (ולהבין) מה בדיוק קורה כאן, ובהתלהבות בדבר עצם ההפוגה הזו מהצורך המתמיד להיות בשליטה. כך, בחכמה מתבוננת ובריכוז עמוק שמתבטא בראש ובראשונה בצורת ישיבה מדוייקת וחיונית, והרי לנו ישיבה שאינה אוחזת בישיבה. ישיבה המשוחררת מישיבה. ישיבה החומלת על הישיבה. כמה נדיר וכמה לא מובן מאליו. תרגול החמלה הוא קודם כל כלפי הישיבה. לפעמים טוב להניח גם לה וללכת לטיול בפארק.

יש מבינינו ששרים את זה כך: