***
Udon
Or Soba?
He stops
No robe
No Buddhist name
No doubt
My bald head
In winter
Her kisses
The Cars
Along Enoshima
Night waves
Cold
Even greater cold
He hugs her
Kamakura
Bows to Fuji
I do the same
Empty garden
You see all
Just her
Not finding the way
Entering the path
Hokokuji temple
Nothing
Left untouched
Frozen pond
He holds her
Walking now
One shadow
Winter temple
Original reality
Needs gloves
***
הוא הרבה להעיד על עצמו כי אינו מבין את תורת הבודהה. כי גם לאחר ארבעים שנים של תרגול, לימוד והוראה, נותרו נושאים רבים נעלמים ממנו; סתומים וחתומים כשהיו כשנתקל בהם לראשונה. צוּנוֹדַה טַאירִיוּ רוֹשִי, אולי המומחה הגדול ביפן לתורתו של מורה הזן דוֹגֶן נהג להביט בי בעיניים ספק מובכות ספק מתנצלות: "אין לי מושג למה הוא מתכוון כאן. אולי אתה מבין?"
הכתבים האלה חבויים. רקומים בשפת קוד, סימניות ואין סימן. הם תובעים מהקורא לא רק את הבנתו כי אם גם את ליבו. אך הכתבים האלה גם צלולים – דבר אינו נסתר בהם, כולל גם את סתירותיהם הפנימיות.
מחקר, לדבריו, הוא בעיקר אופן לימוד: היכרות אינטימית עם הכתבים. לדעת אותם. לשנן אותם. להעתיק אותם. מתוך העבודה הזאת באה הבנה. באוניברסיטת קומאזאווה למדנו כך יחד. משננים, מעתיקים, שואלים ואז שוב – משננים ומזמרים.
"ללמוד זן, לשבת זן, להיות זן – מדוע ההבדלים האלה כל כך חשובים לך?" כך לימד. ואהבתי את השיעורים שלו יותר מכל סמינר או הרצאות אחרות בהן השתתפתי.
זאת פדגוגיה חכמה: הוראה המשוחררת מן המילה אך גם מכבדת אותה. סוג של הנחיה השעונה כולה על אופן היות: החל מלשתוק יחד כשאין מה לומר, ועד גערה חדה כשטועים בקריאת סימנית. הקפדה רכה או אהבה קשוחה.
נהגתי לפגוש אותו ארבע פעמים בשבוע בקיטון דחוס, גלימות חומות ושחורות, ניחוח קטורת, ניירות וספרים בכל מקום ובקבוקי פלסטיק של תה ירוק. שנינו מעדנו בלשוננו פעם אחר פעם ולבסוף לא נותר בנו פחד ממעידות.
הוא נהג לומר: "אין תשובה אחת". "זה לא מדויק". "מה אתה רוצה לשאול?". "אתה באמת חושב שיש כזה דבר שנקרא זן?". "איתן סאן, בוא שב".
וכך הלאה והלאה, קדימה והלאה, עמוק פנימה והחוצה מהחלון אל שמי טוקיו. קשה לי לומר מה למדתי ממנו, גם אם לפחות עבורי – זה ברור כשמש ככל שהזמן עובר.
