מוזמנים ליום שבת שיוקדש לתרגול הישיבה, תוך לימוד עיוני
פרטים בהודעה להלן. ראו קישור לרישום לאחריה
חודש: מרץ 2016
המבורך צעד עם הנזירים. לפתע הצביע אל הקרקע ואמר:
'במקום הזה ראוי לכונן מקדש'.
האל אינדרה קטף עלה, שתל אותו בקרקע ואמר:
'הנה – כוננתי מקדש'.
המבורך חייך.
("רשומות משכן קונגרונג" 從容錄).
'אין דבר המשתווה ביופיו לקרח. כפור דק בשדות עם שחר, נטיפים צלולים על מרזבי גג-עץ ישן, טל קפוא על עצים וצמחים בשדה רחב ושומם – דבר אינו משתווה ליופי זה'.
(המשורר והאסתטיקן שינקיי 心敬, המאה ה-15)
בסדרת מפגשים זו נכיר צמתים מרכזיים בשירת יפן ובאסתטיקה שמאפיינת אותה. נתמקד בחמישה שערים מכוננים לסוגת-העל הקרויה 'וואקה' 和歌 ('שירה יפנית'), החל מתקופות קדומות ועד לימינו: שירת החוכמה הבודהיסטית, שירת האהבה והתשוקות, שירה ועולמן של חיות, שירת חיי המשפחה וכן שירת המוות.
כל אחד משערים אלה ככרוך ושזור באחר, וכולם יחד מבטאים את האופן החי ומעורר ההשראה בו כתבו משוררי ומשוררות יפן את אומנותם. הוואקה משקפת פשטות רבה, ספקנות כמו תעוזה, ומציגה בפנינו עולם אסתטי רב-פנים.
מבין סוגות המשנה שנכיר: טאנקה, הייקו ו-ג'יסיי (שירי פרידה ומוות).
המפגשים יערכו בחנות הספרים המגדלור
מועד: ימי שלישי בשעות 19:30-21:00
נושאי המפגשים:
24 למאי – שירת החכמה הבודהיסטית
31 למאי – שירה והיחס לתשוקות
7 ליוני – שירה ועולם החיות
14 ליוני – שירת חיי המשפחה
21 ליוני – שירת המוות
לפרטים נוספים והרשמה: 03-6868225, info@hamigdalor.co.il
לדף האירוע בפייסבוק לחצו כאן
[…]
ביקורתו של גורדון על תפקידה של ההכרה האנליטית מוצאת ביטוי עמוק בהבנתו את היחס שבין אדם וחברו. להלן מתוך "הרהורים והגיונות":
המידה של ביטול אחרים, של ביטול 'הקטנים', כפי שהם נקראים בפי 'הגדולים', אינה כלל מידה של גדלות, של אינדיבידואליות גדולה […] כי אם ממש ההיפך. לפני אינדיבידואליות גדולה באמת אין גדול וקטן בטבע האין-סופי. החלוקה בין גדול וקטן היא חלקם של הקטנים, היא היא תעודת העניות שלהם, שהם נותנים או לוקחים לעצמם. הביטול בא בהכרח מתוך צמצום ה'אני' בגבול ידוע […] אבל לא מתוך התפשטות ה'אני' לאין סוף, לתוך כל מי שחי והווה.
[כתבי גורדון, ספר שלישי: 'מכתבים ורשימות', ש.ה ברגמן ואל. שוחט (עורכים), ת"א: "הפועל הצעיר", תשי"ז, 199].
אמירתו של גורדון כי "אין גדול וקטן בטבע האין-סופי" מזכירה ביטויים רבים מתוך ההקשר הרחב של ההגות המַהַאיַאנית. למשל, בכתבי אסכולת 'זר הפרחים' נכתב כי "בין דבר ודבר אין כל חציצה", ובכתביו של הנזיר פָצַנְג, בן המאה השמינית, אנו מוצאים את התיאור הציורי: "רשת אִינְדרַה, השתקפות על גבי השתקפות, אנחנו ואחרים, ללא קץ". עבור גורדון, אותה התפשטות לאין-סוף, אל מעבר לכל קטגוריזציה (ובכך אל מעבר להמשגה עצמה), היא לא פחות מאשר ביטוי לאהבה. על אודות כך גורדון מוסיף וכותב:
האהבה העליונה אינה צמצום ה'אני' של האוהב לטובת האהובים, כי אם להפך, התפשטות חייו של ה'אני' לתוך נפש כל אדם וגם לתוך נפש כל חי ועוד להלאה מזה עד לאין-סוף.
[כתבי גורדון, ספר ראשון: 'האומה והעבודה', ש.ה ברגמן ואל. שוחט (עורכים), ת"א: "הפועל הצעיר", תשי"ז, 371]
האהבה, טוען גורדון, "אינה בצמצום" כי אם ב"התפשטות חייו של האני". התמזגות אינה ביטולו של העצמי, אלא הרחבתו. זוהי מגמה של פתיחה לעומת הגבלה, חביקה לעומת הדרה ושחרור לעומת שליטה. כאן גם מזכירה אותה "התפשטות האני לאין סוף" את העשייה הראשונה בהתנהלותו (ותרגולו) של הבּוֹדהִיסַטְוַוה במסורת המַהַאיַאנַה – הנתינה (סנסקריט: דַאנַה). הבּוֹדהִיסַטְוַוה אינו אוחז בעולמו, אלא חי בתואם עמו. מגמתו אינה של התנגדות, שלילת תנועתו של הטבע, אלא של פנייה (ויש שיאמרו אמיצה) לחיים עם הטבע. מורה הזן דוֹגֶן, בן המאה השלוש עשרה, כתב על אודות כך: "להותיר פרחים לחסדה של הרוח, להותיר ציפורים לחסדן של העונות, זוהי נתינה."
חשוב להבחין כי הפתיחה והקבלה עליהם מצביעים גורדון וחכמי הדרך הבודהיסטית אינן מחליפות את היכולת לקטגוריזציה, אלא שהקטגוריזציה אינה נותרת בבחינת האפשרות הבלעדית להכרת העולם. השחרור עליו מדובר, אם כן, אינו ביטול הקטגוריות (ביטול הדואליזם), אלא היכולת שלא לאחוז בו כנקודת המבט העיקרית. ביטול החציצות, עליו מצביע גורדון פעם אחר פעם, הוא לא אחר מאשר קבלתן.
*
שיחה שקיימתי עם איריס לביא לפני כשבוע בתכנית "בשלוש" ברשת ב'.