קטגוריות
אירועים כללי שירה תמונות

"העיניים והאף איתם נולדת" – מתוך ההשקה להוצאת ירח חסר

להלן כמה מילים שאמרתי אתמול בעת ההשקה להוצאת "ירח חסר"  לשירת הייקו. 

***

נִיג'וֹ יוֹשִּימוֹטוֹ 二条良, בן המאה הארבעעשרה, הוא אחד מגדולי מנסחיה של תורת שירת השרשרת היפנית (רֵנְגַּה) – סוגה אשר ממנה נוצרה במרוצת השנים שירת ההייקו. יוֹשִּימוֹטוֹ כתב רבות על אודות הפילוסופיה שעומדת מאחורי מלאכת כתיבת השירה, ואני מוצא במילותיו טעם רב למען כתיבת הייקו כאן היום, בעברית.

אחד מהמונחים החשובים להגותו של יושימוטו הינו קוֹקוֹרוֹ こころ. זהו מונח אשר פירושיו נעים בין "נוכחות", "תחושה", "הרגשה" וכיוצא באלה. חשוב לציין כי יוֹשִּימוֹטוֹ כתב את המילה קוֹקוֹרוֹ שלא בתצורת הסימנית השגורה (אשר פירושה תודעה/לב), אלא בתצורת הכתב הפונטי こころ. בכך שחרר את המונח מהבלעדיות הפיקטוגרפית והשדה הסמנטי הקשור בה. עבור יוֹשִּימוֹטוֹ , קוֹקוֹרוֹ הינו הלך רוח; מונח אשר עונה על השאלה "איך?" ולא על השאלה "מה?". זו התחושה בה נכתב השיר וזו אשר עולה ממנו.

אציין כי אחד ממשיכיו של יוֹשִּימוֹטוֹ, המשורר שִינְקֵיי בן המאה החמשעשרה, התמיר את המונח קוֹקוֹרוֹ במונח הידוע יוּגֵּן 幽玄, אשר מבין פירושו: "עומק" ו"מסתורין". יתכן ובכך קלע היטב למשמעותו של המונח המקורי.

עוד חשוב לציין כי יוֹשִּימוֹטוֹ נהג להבחין בין קוֹקוֹרוֹ לקוֹטוֹבַּה ("מילים", "שפה" ו"לשון"). במובן זה, קוֹקוֹרוֹ אינו דבר שמוגבל לשפה, אלא מבטא חריגה מן השפה על ידי השפה. שני ההיבטים הללו: קוֹקוֹרוֹ וקוֹטוֹבַּה הם הכרחיים למען כתיבת שירה והייקו בפרט. יש בהם כבוד לצורה ולתבנית השיר (יפנית: סוּגַּטַה), אך גם לחריגה מאלה. ברבות השנים, דיאלקטיקה זו תקרא באסתטיקה היפנית: "צורה ושבירת הצורה".

להלן קטע קצר שתרגמתי מתוך חיבורו הידוע של יוֹשִּימוֹטוֹ, ה-ג'וּמוֹן סַיהִישּוֹ" 十問最秘抄 ("פירוש עשר השאלות בדבר הסוד הגדול [שבכתיבת שירה, א"ב]"):

ישנם משוררים אשר שוקדים על אודות מילים נאותות והרגש אשר עולה מהן. אלה, לרוב, אינם לומדים את הקוקורו. ואכן, הקוקורו הינו ההיבט הראשון אותו יש ללמוד. מילים הן רק פני השטח. הקוקורו הינו אותו סוד אשר הופך את הברור מאליו לנדיר ביופיו. יש להתאמן בקוקורו. יש לשים לב לכך בעת הכתיבה. הדבר דומה לריכוז עמוק, עד כדי היווצרותה של דממה. אך דומה גם להתנהלותך הרגילה ביותר. חיי יום יום פשוטים. כמו האף והעיניים איתם נולדת. אינך יכול לדעת "אף ועיניים". איש אינו יכול לדעת אותם. ועדיין, אנו אומרים: "אף ועיניים". זה הקוקורו בעת כתיבת שירה (רנגה, א"ב).

[מקור: .日本古典文学大系 66 , 1961]

יסודות אסתטיים ופסיכולוגיים אלה חשובים גם בעת כתיבת הייקו. ואף יותר מכך: טוב לשים לב אליהם בעת תרגום הייקו. כוונתי שההיבטים האסתטיים של הכתוב אינם חשובים פחות מאלה המילוליים, ואולי אף עולים עליהם. התרגום צריך לשקף את ה-קוֹקוֹרוֹ , ולא להגביל עצמו ל-קוֹטוֹבַּה . מתרגם טוב אינו מתרגם רק מילים.

*

2
מתוך ערב ההשקה

*

1
3

*

קטגוריות
שירה תרגומים

על זן בודהיזם ועבודת התרגום – שיחה בתכנית "בסימן קריאה"

לפני כשבוע הוזמנתי לשיחה עם הדס גלעד בתכנית "בסימן קריאה" (רשת א').
דיברנו על זן בודהיזם, סוגיות בתרגום מיפנית וגם קראנו בכמה טיוטות אשר בכתובים. ניתן להאזין לשיחה המלאה בקישור להלן.

*
https://soundcloud.com/user-974953716/gusgzgj8iqnq

קטגוריות
אירועים כללי שירה תרגומים

ערב השקה להוצאת "ספרי ירח חסר"

יום חמישי 25.08.16
20:00-22:00

חנות הספרים "המגדלור", לבונטין 1 ת"א 

האם ניתן לחבר שירת הייקו עברית? האם ניתן לגשר על ההבדלים התרבותיים והלשוניים שבמעבר סוגה כה מובחנת מיפנית לעברית? ומה ערכה של שירת ההייקו בנוף העכשווי של הספרות הישראלית?

שאלות אלה יעמדו במרכזו של ערב השקה חגיגי שנקיים לציון הקמת הוצאת "ירח חסר" לשירת הייקו עברית. נציין את פרסום הספר הראשון שרואה אור בהוצאה, "יותר חלונות מבית" מאת משורר ההייקו האמריקאי גארי הותם (תרגום: דרור בורשטיין).

משתתפים: דרור בורשטיין, יובל אידו טל, איתן בולוקן, אלכס בן-ארי, ליאת קפלן.

הקהל הרחב מוזמן. הכניסה חופשית.

HakuinSnail

 *
קטגוריות
חמלה כיבוש כללי

לחם

אופה מאלבירה יוצא מוקדם בבוקר לכיוון רמאללה. משם ממשיך לקלנדיה. חלק ברכב וחלק ברגל. לפעמים מצליח למכור מהלחם לממתינים במחסום. לפעמים גם לישראלים שעוברים שם. לרוב חוזר הביתה בידיים ריקות. חומת ההפרדה מטילה צל גדול בימי הקיץ. הוא מספר שבשעות אחרהצהריים יש בזה מן ההקלה. את הלחם שהתקשה הוא מחלק בדרך: "יש הרבה עניים. כולם עניים". את היתר הוא שומר למשפחה.

הוא לא שונא יהודים. כך לפחות אמר לי. הוא כן שונא את החומה. בוודאי שונא את העוני, ויותר מכל את חוסר התקווה. לא תקווה עבורו, אלא תקווה לבת שלו. איזה עתיד יש לה? איזה חיים צפויים לה? הוא חושש שלא יוכל לאפות יותר. כל הזמן מקצצים במים. גם קמח קשה להשיג, ושמרים. וככל שמתמעטים חומרי הגלם, כך גדלים הררי האשפה. נהרות של ביוב מתפשטים עוד ועוד. רמאללה מוקפת חומה וביוב. שגרה מוקפת גדרות עצב.

זה הנוף שלו. נוף של דור שלם שנולד לתוך מצב ביש. ועדיין, הוא מתעקש שאינו שונא אותי. הוא מתפלא עלי – עלינו – אבל אינו שונא. הוא כבר עייף. מותש. אפילו למכור לחם קשה. הוא מבקש שאבין: בגלל העייפות שיקול הדעת משתבש לעיתים. אז הוא יכול להבין גם את הצעירים: את הכעס שלהם, הרצון להתנער מכל זה ולהיאבק. "זה כל בן אדם בפני עצמו" הוא אומר. "כל אחד וחשבונו מול אללה".

לפני שאני הולך הוא שואל אותי איך הישראלים לא רואים את מה שקורה. למה אין מחאה גדולה? "הרי אנחנו במצב הזה ביחד". הוא שואל על אנשי ההתנחלויות: תוהה בכנות איך אדם שמחשיב את עצמו דתי יכול להיות שותף לדבר כזה? "כיפה על הראש ושנאה בלב. אני לא מביןהם מאמינים באלוהים?"

הנסיעה מרמאללה לירושלים מהירה מאד (לישראלים). ההליכה מרמאללה לאלבירה איטית, אין-סופית. אני נזכר במאמר "שימו לבבכם על דרככם" (חגי א, ה), שרבי אליעזר זאב לופט פרש: "שלא יהיה שום חלק דרך בלי לב".
נסיעתי גם היא הופכת איטית
.

*