הכנס הישראלי השני בנושא שפה, תרבות וחברה באסיה אוניברסיטת חיפה
תרגום כתבי דוגן:
הרהורים ואתגרים בעקבות הכנת כתב היד העברי
ד"ר איתן בולוקן, אוניברסיטת תל אביב
האתגרים הכרוכים במלאכת התרגום העברי לכתביו של מורה הזן היפני דוגן – בן המאה השלוש עשרה – הינם גדולים מאד. לעיתים נדמה כי עצם השאיפה ליצירת תרגום עברי בהיר ומדויק לכתביו, כזה אשר יהיה נאמן לתוכן כמו לסגנון, אינה יותר ממשאלת לב. הדבר נכון למלאכת התרגום באשר היא, אך יתכן ששפתו של דוגן – ועלם הדימויים הרחב בו הוא משתמש – מציבים אתגר גדול במיוחד.
הדקדוק הקדום, שפע המונחים הבודהיסטיים, התחביר הנזיל והקטוע, ריבוי משפטי הזיקה, המבואות מתוך מסורות הצ'אן, ומעל לכל אלה – השאלה המתמדת בדבר הבנת פשר דבריו. חיבוריו של דוגן הם מהעמוקים שנכתבו במסורת הזן ובאותה הנשימה גם בין המתמיהים ביותר. במקרים רבים נותר המתרגם משתומם לנוכח כתב המקור, נדחק אל עבר ניסוחים מלאכותיים ופרפרזות אשר רחוקים מסגנון המקור ומכוונתו.
בהרצאה אדגים את המורכבות הרבה שבתרגום כתבי דוגן, תוך התמקדות בטיוטות בכתובים מתוך שני חיבורים מרכזיים להגותו: ה"גנג'וֹקוֹאַן" 現成公案 וה"בֶנְדּוֹוַה" 弁道話. אציג את מהדורות כתבי המקור השונות, את אופן ביאור אוצר המונחים הבודהיסטיים, את ניתוח התחביר והדקדוק וכן את החשיבות הגדולה (כמו גם הסכנה) שבהיוועצות בספרות פרשנית יפנית מודרנית. אשאל כיצד כל אלה מאפשרים – חרף היומרה – את התקנתה של גרסה עברית נהירה.
ההרצאה תתקיים במושב "מעבר למציאת המילה המתאימה: סוגיות בתרגום". יחד איתי ישתתפו מוריי וחבריי: מיכל דליות בר, יעקב רז ואירית וינברג. יום רביעי, ה-21 בדצמבר (13:30-15:30), מגדל המצפור.
חלק מהספרות הפרשנית לכתבי דוגן. כאב הראש של המתרגם.
מסופר כי הבודהה ראה את כוכב השחר והתעורר. עוד מסופר כי באחד מגלגוליו הקודמים, השליך עצמו הבודהה מצוק גבוה כדי שנמרה מורעבת תוכל לנגוס בבשרו ולהאכיל בו את גוריה. ישנו גם הסיפור על אורח ומארח בבקתת התה. כל אחד מברך את השני. כל אחד תומך בשני. נותן את מקומו ובכך מקבל את מקומו בחזרה.
להלן כמה סיפורים נוספים.
בחודשים האחרונים יצא לי לסייר מספר פעמים בגדה המערבית. חבל ארץ יפה ועצוב. ביקרתי בחברון, מזרח ירושלים ורמאללה. ביקרתי בהתנחלויות, במאחזים מבודדים וכמובן, כיצד ניתן שלא, גם במחסומים. הסיורים אורגנו על ידי מספר גופים שעוסקים במלאכה החשובה הזו מזה שנים (לדוגמה הארגון הזה והזה והזה, ממליץ גם על זה). שמחתי להצטרף אליהם ואני ממליץ לכולם לעשות כך. נאמר כי אין טוב ממראה עינים. בוודאי, מראה עינים אינו סיכומו של עניין, אך זהו בהחלט שער יעיל. שלא לומר הכרחי.
אינני בעל היכרות קרובה עם איזור הגדה. אינני מכיר בעל-פה את תוואי השטח או תחומי הריבונות השונים. כעת אני בקיא יותר. מבין עד כמה המצב קשה. צריך ללכת לשם כדי לדעת את זה. לאו דווקא כדי לנסח פתרון, אלא פשוט כדי להיות עדים למציאות החיים שם (שזה בעצם כאן).
הנה כמה רשמים.
לא ידעתי עד כמה שגרת המחסומים קשה. בראשי התהווה לו ציור דמיוני, שבבי זכרונות ובדלי מידע, אך לא ידעתי כיצד זה מרגיש: לעמוד ככה. לחכות. להיות חסר אונים. לחזור כמות שבאת. ואם זה מרגיש כך לעומדים בתור האינסופי, אני מתאר לעצמי (ויודע מאינספור עדויות) שזה קשה לא פחות לחיילים. "שגרת מחסום" הינו המונח המוביל. אין דבר שגרתי בשגרה הזו.
רשמים נוספים.
לא ידעתי עד כמה חומת ההפרדה מפרידה. מסך יורד ממזרח לירושלים. גם לא ידעתי שבשתי גדותיה הררי אשפה ושלוליות ביוב. שטחי הפקר. גם לא ידעתי על ההעסקה ההולכת וגוברת של חברות אבטחה פרטיות במחסומים וסביב לחומה – כמו להבהיר שיש עניין כלכלי בכל הסיטואציה. לא דמיינתי את העומס היזום במחסום קלנדיה. את הצעידות מאל-בירה עד לצפון רמאללה. את ההמתנה שם. גם לא ידעתי על שרירותיות החלוקה הזמנית-קבועה לשטחי A B C, על עליונותו של החוק הצבאי או על עובדת קיומו של חוק טורקי בחלק מהאיזורים.
מערכות חוק חופפות ושונות פירושו כי אין חוק. ישנה שרירותיות שגורמת לצד אחד לחוש נרדף ולצד שני לאמץ אף יותר את דמותו כרודף. הפגנת נוכחות בלתי פוסקת ומחסומי פתע שרירותיים. פטרול גגות. אלמנות קש. שגרה של שליטה כוחנית על אוכלוסיה אזרחית. לא ידעתי. כלומר, ידעתי מעט והעדפתי שלא לדעת יותר מכך. מי רוצה לדעת דברים כאלה? הרי זה "שם".
רמאללה מדרום מזרח
רשמים נוספים.
לא ידעתי עד כמה לב העיר חברון דומם. כיצד מערת המכפלה היא אי של דממה. מילים זכות כמו "צדקה", "תורה" לצד גדרות ברזל המיועדות רק לפלסטינים. לב חברון. אי מוקף אבטחה. רווי רוחות רפאים של העיר שהייתה. לא תארתי לעצמי את הקללות לעברנו בתל-רומיידה. את מבטי האיבה לקראת "מחסום שוטר", לא רחוק מהשוק הסיטואני הנטוש. לא תארתי עד כמה עצוב. עד כמה לא יתואר.
אז זו ברכתי לשנה החדשה: לכו וראו בעצמכם. פקחו עינים למראות הללו. בקרו שם. לכו ברגל. צעדו מקבר גולדשטיין ועד לכניסה לחברון. מרחק קצר אך ארוך מאד. יש ערך להתנסות פיזית כזו. עמדו שם. פגשו את האנשים. את החיילים כמו את האזרחים. דברו איתם. הבינו את השגרה שלהם. צלמו זאת. צלמו גם בלבכם. היו עדים לחיים האלה – מרחק שעת נסיעה.
הדרך להשכנת שלום כלשהי עוברת בהכרה בהשלכות של שגרת השליטה על אחר. שלום אינו רק הסדר גאוגרפי או כלכלי, אלא קודם כל הכרה במצב ובאחריות על חלקי במה שקורה. להכיר במצב ולהיות אמיצים מספיק כדי לשנות אותו. ושינוי יכול להתחיל ממראה עינים. עד כי גם חומת ההפרדה יכולה להיות כוכב השחר של כל אחד מאיתנו.
אני מאחל בכל ליבי שנה טובה, שנת שלום, לכל קוראי הבלוג.
