קטגוריות
אירועים כללי

מקומה של הפרשנות בהיסטוריה הבודהיסטית

ביום שישי ה-28 בחודש, יתקיים מפגש בסדרת "שבילים רבים" בסמינר הקיבוצים, אשר יוקדש לשאלת הפרשנות לטקסטים בודהיסטיים וכן ישמש כהשקה לספרו החדש של אבי פאר: "שמעתי את הבודהה שר: פרשנות לטקסט הבודהיסטי שירת הארה". לפרטים מלאים ולהרשמה לחצו כאן.

להלן מצורף נוסח מקוצר של ההקדמה שהיתה לי הזכות לכתוב עבור ספרו של אבי. שאלת הפרשנות בבודהיזם (הנוגעת גם לסוגיית התרגום) קרובה מאד לליבי, ואני בטוח שהספר, כמו גם המפגש עם החברים בעוד כשבוע, יועילו לרבים.

———————————–

מקומה של הפרשנות בהיסטוריה הבודהיסטית

איתן בולוקן

למן ראשיתה במאה השישית לפנה"ס, התהוותה הדרך הבודהיסטית כמסורת רבת פנים וסגנונות. חלק ניכר מהלימוד הנדרש בה היה ונותר עיסוק חוזר ונשנה בהשקפות היסוד, בדרכי האימון, באידיאלים השונים וכן בדמויות המכוננות שלה. המונח העתיק סָטִי (בשפת פאלי) – המתורגם לרוב כקשב ותשומת לב – מקפל בחובו גם משמעות אטימולוגית המאפשרת לתרגמו כהיזכרות ואף הרהור. כלומר סטי הוא תשומת לב, מודעות והיזכרות מתמדת בדהרמה: בדבריו של הבודהה, בהנחיותיו ועיקרי משנתו. לכן סטי אינו רק איכות אפיסטמית או פסיכולוגית, אלא גם הנחיה אתית: יש לזכור ולהרהר בדרך. האיכות הזוכרת – הלגיטימציה לזיכרון חי וללימוד נמשך של העיקרים – היא איכות יצירתית וחיונית שעיצבה את התרבות הבודהיסטית, על שלל זרמיה וסגנונותיה, כתרבות פרשנית.

במרוצת הדורות, נחלקו ביניהן האסכולות שונות בדבר האופן הראוי בו יש לפרש את דברי הבודהה. היו שגרסו כי מאז מותו נשמר רצף סדור של מסורת מהימנה השמורה בדרשותיו, כפי שכונסו בקאנון הפאלי. קאנון זה, המוקדם ביותר המוכר לנו, הובן (ועודו מובן) כאוצר ידע המכיל את התורה בשלמותה. בהתאם, מלאכת הפרשנות הראויה לקאנון הובנה כהבהרה חוזרת ונשנית ופירוט של אותו ידע ראשוני. כלומר, פרשנות הובנה כגילוי חוזר של העבר, ולאו דווקא כיצירה של ידע חדש. באופן טבעי, גישה פרשנית זו גררה אחריה גם תפיסת סמכות, שראתה בקדמות בזמן קריטריון פרשני מכריע.

עמדה פרשנית גמישה יותר מופיעה בכתבי אסכולות הבודהיזם המזרח אסייתי (חלק מבודהיזם "הרכב הגדול", המהאיאנה). כמובן, גם אסכולות אלה הקפידו על חשיבות הקאנון הפאלי כמקור ראשוני ומכונן לדרך, אך בו-בזמן אפשרו מרחב פרשני נדיב, ולעיתים אף חתרני, אשר אינו נותר כבול לעבר. כאן הובנה מלאכת הפרשנות כתהליך יצירתי שמבנה סגנונות, דעות, השקפות ואף אידיאלים חדשים, גם אם אינם מתיישבים בהלימה חלקה עם הקריטריונים המסורתיים. במובן עמוק, הקריטריון הפרשני נתפס ככיבוד ההווה, בעוד סמכותו של הפרשן נובעת מבקיאותו, יצירתיותו והאופן המיומן בו הוא משלב בין העבר לעתיד. מבחינה מושגית, הפרשן נדרש לשלב בצורה מיומנת בין 了義 (מהתרגומים לסינית של המונח nitartha בסנסקריט), כלומר הסבר מפורש, נהיר וסדור, לבין 不了義 (תרגום המונח neyartha), כלומר הסבר עמום, הכולל רמיזה – כזה אשר נמנע מחתימת הפרשנות במסקנה חד-משמעית.

דוגמה למתח היצירתי שאפיין את המעבר הדיאלקטי בין הגישות השונות, אשר שתיהן מתקיימות בצורות ועוצמות שונות עד היום, בא לידי ביטוי באוצר המילים בו השתמשו נזירים מלומדים של הבודהיזם הסיני והיפני כדי להגדיר את פרשנותם.

החל מסוף המאה החמישית, אנו עדים לתפוצה רחבה של כתבים שבכותרתם מופיעה הסימנית 疏 אותה ניתן לתרגם כביאור, חשיפה ופרשנות. כתבים אלה נסובו סביב טקסט מרכזי (סוטרה, אוסף תקנות, רישום דרשות וכולי) והכילו התייחסות מקדימה מאת הפרשן, אשר כללה אזכור להקשר הדתי בו הוא מבקש לעסוק, וכן חלוקה סדורה של כתב היד הראשי לפרקי דיון נפרדים. פעולתו של הפרשן תוארה לרוב במונח 解釋 שמשמעותו ביאור ופירוט, ומטרתו הייתה 釋義, כלומר הבהרה וחילוץ של עיקרי הטקסט. מבין הכתבים הידועים והחשובים לגישה פרשנית זו, ניתן לציין את שלוש הפרשנויות הסיניות ל"התעוררות האמונה במהאיאנה"[1], וכן את כתב הפרשנות לסוטרת "רשת-ברהמה" – הטקסט המרכזי לאתיקת הבודהיסטווה בבודהיזם המזרח אסייתי.[2]  

בנוסף, כחלק מהלגיטימציה הפרשנית היצירתית שנתנה לפרשן המהאיאני, אנו עדים למתודולוגיה אשר מאפשרת לו לערוך במודע ובמוצהר את טקסט המקור המסועף אליו הוא נדרש, וליצור מתוכו כתב-יד מתומצת. כתבי פרשנות אלה צוינו בקטגוריה הרווחת 抄經 שמשמעותה עיבוד של סוטרה, או של כל טקסט מרכזי, לכדי כתב יד מקוצר בו מופיעים אותם פסוקים נבחרים שהפרשן מצא לנכון ללקט ולהדגיש.  

החל מהבנת המונח סאטי כהרהור וזכירה, דרך הבנת המונח אוּפָיָה – הפדגוגיה הבודהיסטית – כמתודת הסבר ובאור גמישה ויצירתית ועד לפריחת הספרות הדיאלוגית של חכמי הצ'ן והזן, ההיסטוריה הבודהיסטית מלמדת אותנו כי פעולת הפרשנות היא תנועה חוזרת ונשנית בין נאמנות כנה לדברי העבר, שינונם והוקרתם, אך גם העזה יצירתית למתן ביטוי חדש אל נוכח ההווה.

חירות פרשנית אינה לגנאי ולמידת העבר אינה לעול. זה עורק החיים של המסורת הבודהיסטית, ויתכן של כל תרבות עתיקה באשר היא: לא להקריב את העתיד על מזבח העבר, ולא לכפור בעבר למען אוטופיה עתידית.

[…]


[1] אלה הן ה-大乘起信論義疏 מהמאה השישית, ה-起信論疏 מהמאה השביעית וה-大乘起信論義記 מהמאה השמינית.

[2] ה-梵網經菩薩戒本疏.

מנג'ושרי – בודהיסטוות החכמה (גם זו העיונית)

קטגוריות
אקטואליה כללי

הבלתי-נראים

אני רוצה להמליץ על ערוץ יוטיוב שאני עוקב אחריו מזה כמה זמן. שמו "אנשים בלתי-נראים", והוא מתעד את סיפורם של מאות חסרי-בית, בעיקר מרחבי ארה"ב אך גם ממקומות נוספים בעולם. הערוץ שייך לעמותה תחת אותו השם, שייסד הבמאי והאקטיביסט מרק הורברט. העמותה הוקמה כדי לשנות את השיח והדעות הקדומות אודות חסרי-הבית, ולהעמיק את הידע בדבר הסיבות החברתיות והכלכליות וגורמי הסיכון המתרבים, שמדרדרים במהירות גוברת והולכת רבבות אנשים ישרים, חרוצים ומנוסים, רובם מבוגרים (לא רק) למעגלי עוני קשים.

ערוץ היוטיוב של העמותה עושה דבר גדול – מבחינה ציבורית וחברתית, הוא משיב לחסרי הבית את פניהם. מנכיח את סיפוריהם. נותן להם קול. בא איתם בשיחה ומהווה אוזן קשבת. כל סירטון הוא דיאלוג פתוח וגלוי בין הבמאי לבין המרואיין. המצלמה מתמקדת בפני הדובר/ת. תסכול רב מובע בסירטונים. כאב גדול מובע בהם. דמעות רבות, אך גם תקווה ואומץ, יופי אנושי וסולידריות. הסירטונים ממחישים בצורה נוקבת עד כמה המרחק בין היותך אדם ששוכן בבטחה תחת קורת גג, לבין הפיכתך לחסר בית הוא קטן מאד.

הסירטונים מדגימים עד כמה חשובות פתיחות, אדיבות וסבלנות, אל מול כל אותם אלה שהחברה מדירה את קולם, מותירה אותם לתחושת הכישלון, החרטה והאשמה העצמית. רוב המרואיינים הם אנשים כמוני וכמוכם. הם השתדלו והתאמצו, אבל משהו קרה והם איבדו את המעט שהיה להם. רובם אינו מכור לסמים. הם אנשי המקצועות החופשיים. אקדמאים לשעבר. גם שכירים רבים. הרגשתי פעמים רבות שאני רואה את פניה האמיתיים של ארה"ב ובכך, יתכן, את פניו האמיתיים של העולם המערבי. פנים כואבות, מותשות, עצובות ומפוכחות.

אני ממליץ גם על הוידאו הבא, ובו שיחה נוקבת עם העיתונאי כריס הדג'ס אודות הסיבות החברתיות והכלכליות שגורמות לנסיקה בשיעור חסרי הבית בארה"ב של העשורים האחרונים. הדג'ס טוען כי האידיאולוגיה הניאו-ליברלית יצרה את מה שהוא מכנה כ"איזורים שהוקרבו" על מזבח עליונות הרווח ואוטופיית השוק החופשי חסר הבקרה. דרי הרחוב בארה"ב ובשאר העולם הם פניה הכואבים, המודרים, הנסתרים והנשכחים של הכלכלה הזו, שלא כמו טראמפ – שהוא פניה הגלויים והבוטים.

כמובן, המצב באירופה כולה ובוודאי שגם בישראל אינו שונה. רק לאחרונה פירסם"מרכז אדווה" דו"ח מדאיג על אודות קרבת העוני בישראל. כלומר אודות הסיכון לעוני, והסיכוי להצטרפות למעגלי העוני בקרב המעמד הבינוני. הנה ראיון חשוב שנערך לאחרונה בהפקת "הטלוויזיה החברתית":

קטגוריות
אקטואליה כיבוש כללי

מצעד האלילות

הסחרור הפוליטי אליו נקלענו דורש היענות של המחנה הדמוקרטי כולו. אך ההתנגדות לשחיתות המעמיקה, שמפעפעת לכל תחומי החיים במדינה, לא תתכן ללא הכרה במקור היסודי לה – השליטה הצבאית באחר נטול זכויות. אין "מחנה דמוקרטי" בלא ההכרה בכך. הדחקת העוול הממוסד והמתמשך כלפי האחר היא נורמליזציה שלו. וזהו מחולל השחיתות העמוק ביותר.

לכן, ביום הזה, בו המונים שיכורי שררה ומבושמי אדנות חוגגים את שחרור ירושלים תוך הפגנת כוח הזרוע, ומחללים את קדושתה המשותפת לכל יושביה בהמולה של רהב לאומני וגזעני מקניט ולועג, טוב להיזכר במילותיו של הרב אברהם יהושע השל.

הציטוטים להלן הם מתוך מגוון כתביו, כפי שמופיעים באסופה החשובה אברהם יהושע השל: אלוהים, הומניזם ודמוקרטיה, שערך ותרגם דרור בונדי (המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2017). רבים מהתרגומים באסופה ראו אור בספרו הקודם של בונדי: "אלוהים מאמין באדם: היהדות, הציונות והצדק החברתי של אברהם יהושע השל" (מכון שכטר בשיתוף בית מורשה והוצאת דביר, 2001). אני ממליץ מאד על שני הספרים.

———

ככל שהעמקתי לשקוע במחשבתם של הנביאים, כך הלך והתבהר לי ביתר תוקף המסר שעלה מחיי הנביאים: מבחינה מוסרית, אין גבול לאכפתיות שאדם מוכרח להרגיש כלפי סבלו של בן אנוש. כך גם התבהר לי שביחס למעשים האכזריים הנעשים בשמה של חברה חופשית, אחדים אשמים, אך הכול נושאים באחריות (במקור ב"אלוהים מאמין באדם", עמ' 67).

לפגוש בן אנוש — זהו אתגר עצום לשכל וללב. עליי להיזכר במה שבדרך כלל אני שוכח. בן אנוש איננו רק פרט טיפוסי למין הנקרא הומו ספיינס. הוא כל האנושיות באדם אחד; וכל אימת שאדם אחד נפגע — נפגעים אנו כולנו. האנושי הוא גילוי של האלוהי, וכל האדם אחד הוא בתשומת לבו של אלוהים לאדם. רבים הם הדברים היקרים על פני האדמה, חלקם אף קדושים; האנושיות היא קודש הקודשים. לפגוש בן אנוש זו היא הזדמנות לחוש בצלם אלוהים, בנוכחות של אלוהים. על פי פרשנות חז"ל, אמר ה' למשה: "כל מקום שאתה מוצא רושם רגלי אדם — שם אני לפניך" [מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דויסע, מהדורת הורוביץ-רבין, 175], (שם, 164).

דת וגזע. איך אפשר להגות את שתי המילים יחדיו? לפעול ברוח הדת משמע לאחד את הנתון בפירוד, לזכור שהאנושות כשלמות אחת היא בנו האהוב של אלוהים. לפעול ברוח הגזע משמע להפריד, לקרוע, לבתר את בשרה של האנושיות החיה. […] רק מעטים מאיתנו הגיעו להכרה שגזענות היא האיום החמור ביותר הנשקף מאדם לאדם, מקסימום של שנאה בשל מינימום היגיון, מקסימום של רשעות בשל מינימום חשיבה. מהי אלילות? כל אל שהוא שלי אך לא שלך, כל אל שאכפת לו ממני אך לא ממך — זהו אליל. […] שנאת האחר על רקע גזעני או דתי מן ההכרח שתוכר בתור מה שהיא: כפירה, שטניות, נאצה כלפי שמיא. (מתוך נאומו של השל: "דת וגזע". שם, 29-30).

לפגוש בן אנוש זו היא הזדמנות לחוש בצלם אלוהים, בנוכחות של אלוהים […]. כאשר אני קושר שיחה עם אדם בעל מחויבות דתית שונה ומגלה כי אנו חלוקים בנושאים המקודשים לנו, האם צלם אלוהים שעמד נכחי נעלם? האם אלוהים חדל לעמוד לפני? האם ההבדל הקיים במחויבות הדתית הורס את אחוות הקיום האנושי? האם העובדה שאנו שונים במושגינו על אלוהים מבטלת את שיש לנו במשותף: צלם אלוהים? (שם, 34).

הדת נהיית חטאה שעה שהיא מתחילה לטעון לבידודו של אלוהים, שעה שהיא מתחילה לשכוח שלמקדש אמיתי אין קירות. […] מהו אליל? דבר, כוח, איש, קבוצה, מוסד או רעיון — הנחשב לעליון. אלוהים לבדו עליון הוא […]. להיות יהודי משמע להתכחש לנתינוּת לשלטונם של אלילי השקר. […] אי אפשר לתפוס את הרוח עצמה. רוח היא כיוון, הפניית כל היצורים לאלוהים (שם, 326-7).

להיות או לא להיות — זו אינה השאלה. כולנו רוצים להיות. איך להיות ואיך לא להיות — זו היא השאלה הקריטית. זהו האתגר הניצב לפנינו (ישראל: הווה ונצח, מאנגלית: דוד בר–לבב ריינהלץ, ירושלים: ההסתדרות הציונית, תשל"ג, 222).

והנה כמה מילים חודרות לב של הרב אברהם יצחק גרין, מתלמידיו הקרובים של השל, כפי שנאמרו במכון ון-ליר לפני כשנתיים.