פורסם במוסף הספרים של "הארץ".
טימותי סניידר. על הרודנות: עשרים לקחים מהמאה העשרים. מאנגלית: אברם קנטור. עורכת: דבי איילון. הקיבוץ המאוחד, 2019. 105 עמודים.
"יכולתו של האדם לצדק עושה את הדמוקרטיה לאפשרית. נטייתו של האדם לעוול עושה את הדמוקרטיה להכרחית." כך כתב בשנת 1944 ריינהולד ניבור (Niebuhr), מגדולי התיאולוגים הפרוטסטנטים ואנשי הרוח שפעלו בארה"ב של המאה ה-20. גם בחלוף כשמונה עשורים, מילותיו שרירות ובוהקות. כיום, עדינותן ופריכותן של דמוקרטיות ליברליות גלויות בפני כל. הן ניצבות בפני מבחן גדול, יתכן כפי שלא היה מאז ראשית המאה הקודמת, של פופוליזם דמגוגי ומצ'ואיסטי, הלועג לאמת וכופר בשוויון, צדק, יושרה והגינות.
זה פופוליזם משודרג, שסוגד לכלכלת שוק מופקרת המפוררת את התשתית הסוציאלית בשם אתוס נרקיסיסטי של התייעלות ומיידיות, ומאתר את שותפיו הטבעיים במעגלים גזעניים הדוגלים באתנוצנטריות רומנטית ואלימה הרודפת את "האויב מבפנים", בין אם הרגולטור או העיתונאי, בין אם הפליט, החלש או הנזקק. זה פופוליזם יעיל וציני: המוסדות הוותיקים קיימים, אך מטרתם היא לשמר חזות דמוקרטית מינימלית, בשעה ששדולות משומנות של קשרי הון-שלטון עושות בהם כרצונן. הדמוקרטיה כתיאטרון. תוצאתו המיידית של הפופוליזם המודרני היא שחיתות מעמיקה: קיום דה-פקטו של אוליגרכיה שעתידה הוא זליגה בלתי נמנעת לקלפטוקרטיה לאומנית. הדרך לרודנות סלולה.
דיון חשוב ונגיש בפניה המעודכנים של הרודנות עולה בספרו הקצר של טימותי סניידר, היסטוריון של העת המודרנית מאוניברסיטת ייל שכותרתו: "על הרודנות: עשרים לקחים מהמאה העשרים". הספר, שהופיע כעת בעברית בתרגומו הבהיר של אברם קנטור, נכתב בראשית 2017 והדי בחירתו של הנשיא טראמפ מורגשים בו היטב. סניידר הספיק מאז לפרסם ספר נוסף, "הדרך לאי-חופש" (The Road to Unfreedom), שעדיין לא תורגם.
אך גם אם ההקשר המיידי של "על הרודנות" הוא בחירתו של טראמפ, הרי שמסקנותיו אינן מוגבלות לו, שכן אחד ממאפייניו של הפופוליזם העכשווי הוא היותו שזור בגלובליזציה כסיבה ומסובב. הגלובליזציה הדורסנית, טוען סניידר, הובילה ועלולה להוביל שוב ל"תפיסת השלטון בכוח בידי יחיד או קבוצה, או למצב שבו השליטים עוקפים את החוק לתועלתם האישית" (עמ' 7). האמת הפשוטה מישירה מבט מעל דפי ההיסטוריה: "חברות יכולות להישבר, דמוקרטיות יכולות ליפול, מוסר עלול לקרוס, ואנשים רגילים עלולים למצוא עצמם ניצבים לפני בורות מוות עם רובים בידיהם" (עמ' 8). כך סניידר משרטט מפה מפוכחת ורלוונטית של לקחי-מפתח, הדורשים את תשומת ליבו של מי שחושש לקראת הבאות. זו אינה מסה אפולוגטית לאידיאל הדמוקרטי, אלא הצבעה על האיומים הממשיים עליו ועל דרכי התנגדות לא אלימה.
מבין עשרים הלקחים אתמקד בארבעה שאני מוצא רלוונטיים במיוחד להקשר הישראלי. הראשון הוא "הגנו על המוסדות". סניידר מציין את מאמר המערכת של עיתון יהודי-גרמני מוביל מתאריך ה-2 בפברואר 1933, כשהיטלר הרכיב את ממשלתו. נכתב בו כך: "איננו שותפים לדעה שעכשיו, כשמר היטלר וחבריו סוף-סוף השיגו את הכוח שהתאוו לו זמן רב, הם יישמו את ההצעות שהופצו בעיתונים נאציים; הם לא ישללו פתאום את זכויותיהם החוקיות של יהודי גרמניה, לא יכלאו אותם בגיטאות ולא יפקירו אותם לדחפים הקנאיים והרצחניים של האספסוף. […] הם בוודאי לא רוצים להתדרדר במדרון הזה" (עמ' 19).
רוברט פקסטון, מהמומחים הגדולים לצרפת של וישי, הראה בספריו כיצד רודנות היא תוצר של דמוקרטיות שאיבדו את דרכן בכך שוויתרו מרצון, ובכסות אשליה עצמית, על רשות שופטת חזקה ואקטיבית. סניידר מתקף את מסקנתו. תוך פחות משנה, הוא מזכיר, השלטון הנאצי התייצב וכל המוסדות החשובים הוכנעו. "מוסדות אינם מגינים על עצמם" סניידר כותב, ומפציר בקורא לתמוך בגלוי במוסד אחד שחשוב לליבו – עיתון, ארגון עובדים, בית המשפט וכדומה. ברגע שגולשים במדרון החלקלק של טרמינולוגיה מתלהמת ועקבית, המערערת את עצם הלגיטימציה של המוסדות המכוננים, קשה לדעת היכן נעצור.
הלקח השני הוא "זכרו את האתיקה המקצועית". סניידר מציין את דמותו של האנס פרנק, פרקליטו של היטלר לפני המלחמה. לאחר הפלישה לפולין ב-1939, היה פרנק למושל הכללי של הארץ הכבושה. סניידר מציין גם את ארתור זייס-אינקווארט, פרקליט שהיטלר מינה כדי לפקח על סיפוח אוסטריה, ומי שניהל את כיבוש הולנד. וכך פרקליטים רבים נוספים, רופאים ואנשי עסקים. "עובדי מדינה, החל משרים וכלה במזכירות, פיקחו ורשמו הכל". (עמ' 33)
בשגרה פוליטית מסואבת, בה פקידים ורגולטורים מוצאים עצמם בסחרור הדלת המסתובבת, ההופכת את מושאי הפיקוח ללקוחות בעלי עניין (או למנהלים ישירים), מתבהרת חשיבותה ומרכזיותה של האתיקה המקצועית. "קשה לחתור תחת מדינה הנתונה לשלטון החוק ללא עורכי דין, או לקיים משפטי ראווה בלי שופטים" (עמ' 31) קובע סניידר. כך שלא רק ההגנה על המוסדות חשובה, אלא גם ההקפדה על המקצועיות העניינית. אין לחוק מגן פרט לאמונים עליו, והם הראשונים הנדרשים לאומץ, שקיפות וביקורת עצמית.
הלקח השלישי הוא "התייחסו יפה ללשון שלנו". כפי שטען ג'ורג' אורוול במאמרו "פוליטיקה והשפה האנגלית" משנת 1946, יש להבחין כיצד מכבסת המילים מחלחלת ומעצבת את שפתנו. סניידר מתרה בנו להימנע מעצלות לשונית המתאפיינת בכניעה לניסוחים המניפולטיביים השגורים. הוא מציין את חוקר הספרות ויקטור קלמפרר, שהבחין כיצד הטרמינולוגיה בה השתמש היטלר מנעה התנגדות: "המילה העם התייחסה תמיד לאנשים מסוימים […], כל עימות היה מאבק […], וכל ניסיון של אנשים חופשיים להבין את העולם באופן שונה היה השמצה של המנהיג". (עמ' 50)
כישראלים אנחנו מכירים את זה: הורגלנו להחליף את המילה כיבוש ב"גאולת הארץ", הריגה ב"נטרול", פתרון ב"מענה", הפגנות ב"הפרות סדר" וביקורת ב"רדיפה". "לא היה כלום כי אין כלום" אינה רק הצהרה מתגרה מול רשויות החוק, אלא פעולה בשפה ועל השפה: מכבסת מילים וכינון תודעה שהופכת שיח דמוקרטי-אזרחי פעיל לשיח פופוליסטי ומשסה שבו, לפי סניידר, "אנו מיטלטלים מגל לגל אבל אף פעם לא רואים את האוקיינוס" (עמ' 50). חוקר התעמולה היהודי-אמריקאי אדוארד בריינס כינה זאת "הִנדוס ההסכמה" (Engineering of consent) בקרב ההמון. הפיכת אזרחים פעילים ל"עם" מנוהל, הצופה מהצד ברפיסות שנובעת משגרת חרום מתמדת.
מילים, מושגים, רעיונות, זיכרון ודמיון – אלה חיוניים לשימור השיח הדמוקרטי. אירועים מורכבים בחיינו, מדגיש סניידר, חומקים מתפיסתנו. אין להם פתרון מיידי, גם לא בשפה. הם מצריכים את העמקת המבט ויכולת התמודדות עם דעות וסברות מנוגדות. לכן חשובות הקריאה והרחבת הדעת. לכן חשובים מדעי הרוח, החברה והאומנויות. אלה מלמדים כיצד להתמודד עם טענות מורכבות, וכיצד לנסח – ראשית לעצמנו – את עמדתנו. טענותיו של סניידר מזכירות את הגדרתו הקולעת של משה הלברטל: "דמוקרטיה היא שלטון על ידי שכנוע. לגיטימציה נבנית על טענה". מגמת הצמצום הקשה בתפקיד המדינה בתחומים החברתיים – ובתוך כך בחינוך – פוגעת במיומנויות האוריינות והשכנוע, ובכך באידיאל הדמוקרטי של דו-שיח השואף לפשרה לא אלימה.
כאן אציין לקח היסטורי נוסף הקשור לקודם והוא: "האמינו בָּאֱמֶת". מכבסת מילים ורידוד השפה, מעודדות התכחשות לאמת והיסחפות לחשיבה מאגית הדוגלת בסתירות, אמונת שווא והתעלמות מההיגיון. הפשיסטים, מזכיר סניידר, "בזו לאמתות הקטנות של הקיום היום-יומי, אהבו סיסמאות שזכו לתהודה של דת חדשה, והעדיפו מיתוסים יצירתיים על פני היסטוריה עיתונאית. הם השתמשו באמצעי תקשורת חדשים […] כדי לחולל הלמות תופים של תעמולה שליבתה רגשות לפני שאנשים הספיקו לבדוק עובדות. וכיום, כמו אז, אנשים מבלבלים בין אמונה במנהיג פגום עד מאד ובין האמת על העולם המשותף לכולנו. פוסט-אמת היא קדם-פשיזם". (עמ' 59)
בסוף דבריו, סניידר מבחין בין שתי דרכים אנטי-היסטוריות: "הפוליטיקה של הבלתי-נמנע" ו"הפוליטיקה של הנצח". בעוד שהפוליטיקה של הנצח היא התבוססות בקורבנות מתמדת, תוך כמיהה אל עבר מיתי שמונע מחשבה על עתידים אפשריים, הרי שהפוליטיקה של הבלתי-נמנע היא האמונה הנאיבית שההיסטוריה נעה בכיוון אחד – לעבר דמוקרטיה ליברלית. סניידר מכנה זאת "תרדמה אינטלקטואלית", שמובילה לרפיון בזיכרון ההיסטורי ולשמיטת מושגים שמאפשרים לדמיין עתיד חלופי. הוא מציין את נפילת הקומוניזם כאירוע מכונן לרפיון התודעתי הזה, אך מצביע גם על הכלכלה הניאו-ליברלית כגורם שמעודד את המגמה.
האלהת אוטופיית השוק החופשי כאידיאל החירות הרלוונטי היחיד, דוחקת החוצה אידיאלים דמוקרטיים חיוניים, כשוויון, סולידריות והגבלת הכוח. קדמה היא הכרחית, אך אנו למדים שבלא בקרה היא מובילה לאופורטוניזם וניצול. במובן הזה, השפה הניאו-ליברלית מעודדת אמנזיה קולקטיבית, ויש לה יד בניצני הרודנות המזדקפים מתוך תחושת "הבלתי נמנע".
מהלכו של סניידר מבהיר את השעה הנוכחית. ניתוחו מראה כי יתכן שיותר מכל, מהותה של רודנות היא השאיפה הניהיליסטית להווה מתמשך. בעתה משינוי. סלידה מגיוון. מכאן שיסוד דמוקרטי עמוק הוא התקווה לשינוי – ההתעקשות על כך שלמעשים יש השלכות; שיש טעם בדין-וחשבון ציבורי. לקחי העבר המפורטים בספר המצוין הזה יכולים ללמד אותנו כיצד לשמור, ואולי להגביר, את השלהבת.
–