מחבר: איתן

אני מדמיין עצמי בשמש הגדולה. את ראשי הקירח בבוהק הצורב של שעת צהריים. אני מדמיין את החיפוש המתיש אחר צל. את ההפוגות הקצרות שבהשענות על עץ או לצד קיר של בית. אני מדמיין את הלאות שמלווה כל תנועה בחום. את הנחמה שבשטח מוצל, שהולך וקטן עם תנועת השמש.

אני מדמיין את הדממה הזו, שבאה עם הפסקות החשמל. 20 שעות ביום בלי חשמל. ואת המחשבה: אין מאוורר, אין מזגן, אין מקרר. ככה זה. אין לנו קול. אני מדמיין את כל אלה ויודע שלרבבות זוהי מציאות.
עזה.

–

המילה 'מחפש', על הטיותיה השונות, זוכה לעדנה. מילה זו מחליפה, למעשה, מילים וביטויים כמו: מבקש, תר, מתעניין, תוהה על אודות וכולי. ולא רק שמחליפה את אלה, אלא שהיא מופיעה בזיקה הולכת וגוברת לשמות פועל, כמו בצירופים: "מחפש לקנות", "מחפשת להיכנס שותפה", "מחפש לדעת כמה עולה", והביטוי המתמיה (ובעל הגוון המיסטי): "מחפש למצוא".

העובדה המעניינת היא, שלרוב, ה'מחפש למצוא' כלל אינו מתעניין במציאה. הרי 'למצוא' דבר-מה זו פעולה שמצריכה זמן. זו טרחה. הדבר כרוך במאמץ. לא כך עניינו של המחפש, וודאי לא של 'מחפש למצוא'. עבורו, המענה לחיפוש אינו במציאה כי אם ב'פתרון', או בהטעמה הפופולארית: 'מגוון הפתרונות'. בעברית של 2017 אף אחד לא תר אחר מוצא, אלא פשוט דורש פתרון.

ה'פתרון' הוא מקבילו האזרחי של ה'נטרול' הצבאי. האדם ה'מחפש למצוא' שואף, בעצם, לנטרל את חסרונו. לא יעלה בדעתו מצב של חוסר. לא תיתכן בליבו כמיהה שאינה נענית ומיד. לא על זה הוא שילם. לא על זה הוא נלחם.

הלשון הפונקציונאלית הולכת ומעמיקה את אחיזתה בעברית. חונקת אותה לכדי הביטוי האחד, ובכך את המחשבה לכדי הרעיון האחד. רדידותה של שפה היא רדידותה של מחשבה, ולהיפך. כך הדבר בפעפוע התדיר של שיח צבאי אל תוככי השיח האזרחי – האחדה של ביטויים לכדי ביטוי אחד שזוכה לבכורה. לכדי רעיון אחד אשר רק הוא, כמובן, מוחזק כראוי. בקשה, בחינה, שאלה, חקירה ולמידה הן לא יותר ממטרד ארכאי. לא זקוקים לכל אלה מפני שאין צורך בספקנות. יש לנו קוד אתי ברור. תמו ספקותינו. המטרד הזה נוטרל.

–