ביום שישי האחרון השתתפתי בפאנל שאורגן על ידי מתנדבי ארגון "בודהיזם בישראל" בסמינר הקיבוצים. נושא המפגש הוגדר כ"בודהיזם: בין האישי והאנושי". יחד איתי השתתפו החברים: יובל אידו טל, אורה סתר והנזיר פניננדו בהיקו.
שאלת היחס בין האישי לאנושי בכל הקשור לתרגול הבודהיסטי (על סוגיו וצבעיו) היא סוגיה אתית מרכזית, ודאי לאור המציאות העכשווית בישראל ובכלל. לכן שמחתי על ההזדמנות לדבר על כך בפני הקהל.
ניתן לצפות בדבריי בקטע הוידאו מצורף להלן. יתר ההרצאות, כולל חלק הדיון עם הקהל, נמצאות בערוץ היוטיוב של "בודהיזם בישראל" ואני מאד ממליץ עליהן.
את הזן היפני לסוגיו נהוג לאפיין כמסורת המשלבת בין התרגולים המובחנים (לכאורה) של ישיבה מוקפדת מחד גיסא, והתנסות בקואן מאידך גיסא. במפגש הנוכחי נבקש לראות את תרגול הישיבה כעמדה שואלת וחוקרת, יצירתית ואף אמיצה, אשר אינה נפרדת מאימון הקואן.
מבין השאלות שנבחן: כיצד מהווה הישיבה המוקפדת מרחב לחירות גדולה? כיצד למידת התנוחה והחזקת הגוף מהווים הזדמנות לרכות, חמלה ויצירתיות? כיצד מהווה הישיבה שאלה חיה – כזו אשר אינה תרה בהכרח אחר מענה או תשובה, אלא מבטאת עמדה אמיצה אל נוכח אי-הידיעה שבחיינו?
יום שבת, ה-17 בדצמבר, בין השעות 9:00-16:30.
קמפוס "ברושים" שבאוני' ת"א. לפרטים נוספים ולהרשמה לחצו כאן.
ביום שישי ה-9 לדצמבר, אשתתף במפגש במסגרת סדרת המפגשים הוותיקה: "שבילים רבים – דהרמה אחת". נושא המפגש הוא: "בודהיזם – בין האישי לאנושי". זהו נושא מורכב, אקטואלי מאד, ואני בטוח שיתקיים דיון עשיר.
יחד איתי ישתתפו במפגש מורים וחברים יקרים.
המפגש יתקיים בין השעות 9:30-13:00, בסמינר הקיבוצים, אודיטוריום 70.
החודשים האחרונים, וודאי שהשבוע האחרון, עומדים בסימן מטריד מאד לכל מי שחפץ בחיים נורמטיביים, הגונים ושפויים, במדינת ישראל. הלהבות הגבוהות שאפיינו את מסע עלייתו של נשיא ארה"ב הנבחר לא זרות לנו כאן, ואף נדמה שישנה הלימה בין ירושלים לוושינגטון החדשה: האלימות היא השפה המועדפת. השררה והכוח. השיסוי והבוז לאחר ולשונה. זו השפה וזהו העולם.
ימים כאלה מזמנים לכל אחד ואחת מאיתנו את ההזדמנות לשאול ביתר שאת: האם כך אנו רוצים לחיות? האם אנו מוכנים להישיר מבט אל המורכבות ולא לברוח ממנה? האם אנו מוכנים להשמיע קול נגד מה שמתרחש? האם אנו מוכנים להשמיע קול אשר מעז להתייצב אל מחוץ לקונצנזוס? האם אנו מוכנים להכיר בכך שיש לכל אחד ואחת מאתנו אחריות?
טוב לשאול את השאלות האלה מכיוון שרבים וויתרו על שאלותיהם. עבור רבים המצב ברור. עבור רבים נוספים אין כל טעם לשאול משום שהשגרה מוכיחה, לכאורה, כי היכולת לשינוי אפסית. בין אם מגמת החילון המתמשכת, אשר מערערת נרטיבים תרבותיים (ולא רק דתיים), ובין אם פירותיה של הפוסט-מודרנה, שמרוקנת את היתכנותה של אמירה מוסרית – העולם כיום הוא עולמו של סימן הקריאה. די לנו משאלות. המדע כבר מזמן אינו חקירה אלא עסקה, והתרבות אינה צמיחה כי אם צריכה.
יתכן והשבר העמוק שאנו חווים הוא לא אחר מאשר מותה של השאלה. נכון, אנו בעידן שנהוג לכנותו "מותו של האל", אבל אני טוען שיותר מאשר האל מת – הרי שהשאלה מתה, ויחד עמה מתו האומץ, הרצון הטוב והיצירתיות. עורקי החיים של כל חברה בריאה, של כל חברה חומלת. כאן אוסיף על ניטשה כי המשיח אשר "לעתיד לבוא", אשר כל מהותו שאלה, אכן מת. יחי משיח סימן הקריאה.
השאלה מחייבת את מידת הענווה. היא ביטוי להכרה העמוקה: "אני לא יודע". חברה שמאפשרת את השאלה, את הדיון המורכב, רב הפנים, היא חברה שמכבדת את מידת הענווה, ולכן גם תכבד את מגוון הפנים ומגוון הדעות שמקיימים אותה. בכאב גדול אני מביט בישראל נעה בכיוון הפוך לגמרי.
יחד עם זאת, כוחה של שאלה אינו מתמצה רק במידת הענווה שהיא מבטאת. כוחה גם בפעולה שהיא מחייבת. הנכונות לשאול היא הנכונות לפעול, או לפחות הנכונות להכיר את התשתית לפעולות שלנו ביתר שאת. ההבנה הזו חשובה. ולו רק מפני שהיא מאפשרת לנו לשנות את התנהגותנו, או לפחות לומר "עד כאן". לא אעשה לאחר את ששנוא עלי.
