קטגוריה: אקטואליה

כמה גדולה חידת המדיטציה. עמימות המונח לא פחותה בהגות הרוחנית של העולם המערבי מאשר בזו של הגות המזרח. ים המונחים שתורגמו מפאלי, סנסקריט ומשפות נוספות, התפצל לאפיקים רבים של פרשנות.

יש המבינים מדיטציה ככיבוי ודעיכה. היפוך הקערה על פיה. דממה. יש המבינים מדיטציה כריכוז ממושך שמטרתו שליטה בהלכי רוחנו ובכלל. השקטת הגלים ושמירה על הים שקט. יש המבינים מדיטציה כתשומת לב עדינה, כהתבוננות ופעולה הולמות. היות בתואם עם כל שישנו, כולל שצף וקצף ליבנו. מדיטציה כקבלה רדיקלית והכרת תודה על חיינו. זאת מדיטציה כמה שניתן להבין כעמדה אתית של חסד.

ועם כל זאת, בכורתה של המדיטציה בעולם המערבי היא בפרשנותה הקוגניטיבית. כלומר כמניפולציה על התודעה. היא "עבודת התודעה". שלב ראשון בסולם הגאולה אל הקומות העליונות. המקורות הבודהיסטיים המוקדמים מדגישים את ההיבטים האלה (בעיקר הקוגניטיביים), אך הדיון במהותה של המדיטציה נמשך. 

 ובכל זאת: מהי מדיטציה, והאם יש טעם בעיסוק בה לאור מקורות היהדות? 

בחודשים האחרונים אני מעביר סמינר לימוד בדת השוואתית שדן בשאלה הזאת ובשלל סוגיות אחרות. הדגש מושם על הדיאלוג ההגותי שניכר בין עיקרים גדולים במחשבת ישראל לעיקרים מרכזיים בהגות הבודהיסטית לדורותיה. זו צרה צרורה מבחינה מתודולוגית: השוואה היא מלאכה סיזיפית. המורכבות והגיוון הפרשני עצומים. כל מונח ריק מתוכן חד משמעי. ועם זאת, הסמינר מעשיר את כולנו והלימוד מעמיק ממפגש למפגש. 

אחד מהמונחים העולים תכופות במפגשים הוא כאמור "מדיטציה". אני נשאל האם כלל יש קטגוריה של "מדיטציה" במקורות היהדות? האם יש טעם להשוות בין עיקרים בחסידות ובקבלה (ולטענתי גם בהלכה), לבין הדים להם בהגות הבודהיסטית? ואולי זו בכלל טעות קטגורית, שכן הפרקסיס הבודהיסטי לגווניו מבוסס על חווייה והתנסות אישיות, ולא על אמונה וחובה? לכן אולי הקטגוריה "מדיטציה" אינה מתאימה? מה לאחד עם השני?

לטענתי, ודאי שיש טעם בהשוואה. ואפילו טעם טוב. עשיר. טוב לבחון את מקורות היהדות בעין הלימוד הבודהיסטי, ולהיפך. נכתב על אודות כך הרבה (למשל כאן). לא משנה היכן ומתי, בני אדם תרו אחר אותן חידות ועמדו אל נוכח אותן הסתירות: כיצד ראוי לחיות? מה הדרך להכרת העיקרון הנסתר שבשורש הדברים? האם כלל יש עיקרון נסתר, ואולי אמת נסתרת? איזה אדם אני רוצה להיות בחיי? מה האידיאל לאורו אני חי? מה עלי לעשות כדי לא לסבול? מהו היחסי ומהו המוחלט? שאלות שהן ערש הפילוסופיה באשר היא פילוסופיה. מעיינות הדרכים הרוחניות השונות נובעים מהפילוסופיה. מתפישות העולם. מדמות האדם שכל דרך מלמדת. 

עם זאת, שאלות אלה טושטשו במידה ניכרת על ידי החילון הגובר, תוך האלהת האתוס המדעי, האדרת התיעוש והטכנולוגיה והסגידה לכלכלת שוק שלוחת רסן. הניכור בין בני אדם ובין אדם לעצמו גברו. אמונות קדומות הותמרו באמונות חדשות, ויותר מכך: מוחלטות אחת הוחלפה במוחלטות אחרת. אלילי עבר נותצו רק כדי שבמקומם יוצבו אלילים מעודכנים (אימפריאליזם, אוריינטליזם, ניאו-ליברליזם וכולי). היד הקפוצה של הממסד הדתי הוחלפה בלב האטום של הפוסט מודרנה. בבדידות, תשישות ואשמה. אך השאלות הבסיסיות עודן כאן. בוערות יותר מתמיד. 

ובתוך סבך השאלות, שבשיעורי אין בכוונתי להתירו אלא רק להכירו, ללומדו, לאהובו ולהודות עליו, אנחנו נתקלים מדי פעם בכתיבה צלולה שמניחה לריבוי הקולות, ומביאה את שלל הפרשנויות לכדי דממה עמוקה של תובנה ושלום. כן – שלום ביני ובין עצמי. ביני ובין העולם. 

מהי מדיטציה? הנה הצעה מתוך אוסף שיחות הר"ן (מז):

צָרִיךְ לָזֶה זְכִיָּה גְּדוֹלָה שֶׁיִּזְכֶּה לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ שָׁעָה אַחַת בַּיּוֹם. וְשֶׁיִּהְיֶה לוֹ חֲרָטָה עַל מַה שֶּׁצְּרִיכִין לְהִתְחָרֵט. כִּי לָאו כָּל אֶחָד זוֹכֶה לְיַשֵּׁב הַדַּעַת אֵיזֶה שָׁעָה בַּיּוֹם, כִּי הַיּוֹם הוֹלֵךְ וְחוֹלֵף וְעוֹבֵר אֶצְלוֹ וְאֵין לוֹ פְּנַאי לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ אֲפִילּוּ פַּעַם אַחַת כָּל יְמֵי חַיָּיו. עַל כֵּן צְרִיכִין לְהִתְגַּבֵּר לִרְאוֹת לְיַחֵד לוֹ פְּנַאי לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ הֵיטֵב עַל כָּל מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר הוּא עוֹשֶׂה בָּעוֹלָם אִם כָּךְ הוּא רָאוּי לוֹ לְבַלּוֹת יָמָיו בְּמַעֲשִׂים כָּאֵלּוּ וּמֵחֲמַת שֶׁאֵין הָאָדָם מְיַשֵׁב עַצְמוֹ וְאֵין לוֹ דַּעַת וַאֲפִילּוּ אִם יֵשׁ לוֹ לִפְעָמִים אֵיזֶה יִשּׁוּב הַדַּעַת אֵין הַדַּעַת הַמְיֻשָּׁב מַאֲרִיךְ זְמַן אֶצְלוֹ וְתֵכֶף וּמִיָּד חוֹלֵף וְעוֹבֵר הַדַּעַת מִמֶּנּוּ וְגַם אוֹתוֹ הַמְּעַט הַדַּעַת שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵינוֹ חָזָק וְתַקִּיף אֶצְלוֹ מֵחֲמַת זֶה אֵין מְבִינִים שְׁטוּת הָעוֹלָם הַזֶּה אֲבָל אִם הָיָה לְהָאָדָם שֵׂכֶל מְיֻשָּׁב חָזָק וְתַקִּיף הָיָה מֵבִין שֶׁהַכּל שְׁטוּת וָהֶבֶל. 

כמה טובה היא הישיבה. כמה פשוטה ועמוקה. כמה זמינה ואין-סופית. יישוב הדעת ולו שעה אחת ביום. ולו רגע אחד בשעה. ולו רגע אחד. 

העולה בקריאת הדרשה החסידית היפה הזאת הזכיר לי בדיעבד את מילותיו של רבנו בחיי בן יוסף איבן פקודה (סרגוסה, 1120-1050), שכמובן הקדימו בכשבע-מאות שנים את דרשות הר"ן.

נזכרתי בקטע הבא, שמאיר יפה את הזיקה עמוקה ששוררת בין ראשית ההפנמה הרוחנית של תנועת המוסר (למשל, רבנו בחיי) ובין אחד משיאה (חסידות הר"ן). גם זאת הצעה למדיטציה, וכך נכתב:

הפרוש, צהלתו בפניו ואבלו בלבו. לבו רחב מאד ונפשו שפלה מאד איננו נוטר ולא חומד ולא מספר בגנות ולא מדבר מאדם. מואס בגדולה ושונא השררה. מיושב. זכרן. מודה. רב בושת. מעט נזק. אם ישחק לא ירבה ואם יכעס לא יתקצף. שחקו ריוח שפתים, ושאלתו ללמוד. חכמתו רבה וענותו גדולה. הסכמתו חזקה. לא ימהר ולא יסכל. מחלוקתו נאה ותשובתו נכבדת. צדיק אם יכעוס. חומל אם יבוקש. ידידותו זכה ואסורו חזק ובריתו נאמנה. רוצה בדין הבורא. מושל ביצרו. לא ידבר עתק על מי שיזיקהו. ולא יתעסק במה שלא יועילהו. לא יתנקם לאיד ולא יזכור לאדם רעה. משאו קל ועזרתו רבה. הודאתו רבה בעת הרעה וסבלו ארוך בעת הנזק. אם ישאלו ממנו יתן ואם יחמסו אותו ימחול. ואם ימנעו ממנו יתנדב ואם ירחיקוהו יקרב. רך מחמאה ומתוק מדבש. מצוה על האמת. דובר צדק. עוזב מאויו. מצפה ליומו. אומר ועושה. חכם. זריז. נפשו יקרה, ובריתו נאה. (ספר חובות הלבבות. שער הפרישות). 

מחקר השוואתי של דתות מצריך תמימות מסויימת. לא רק ביקורתיות חשובה ללימוד אלא גם פליאה. בתמימות כוונתי למחשבה שייתכן מפגש. שבכל זאת "יש על מה לדבר". הרי יש דימיון וישנו שוני. האם נוכל לשוחח?

איני מאמין כי קיימת זהות מוחלטת בין האידיאלים השונים ממזרח וממערב. אני סקפטי למדי. העולמות שונים והשפות זרות ורחוקות. ההקשרים בהם כוננו האידיאלים והגיוון הפרשני הנסוב סביבם, מפורר כמעט כל אפשרות לטענה שמחזיקה מים על אודות דימיון או זהות. וגם אם מוצאים דמיון – מה פשרו? מה חשיבותו?

לכן, מחקר השוואתי של דתות לא נועד להגיעה למסקנות מוחלטות. הניסיון להגיע למסקנה מוחלטת הוא היבריס שאני מותיר לחבריי מהמדעים המדויקים (גם שם, אגב, התמונה הפכפכה). הדיאלוג הבין דתי לא נועד להצבעה על דימיון אסתטי או רעיוני. הוא לא עוסק בקוסמטיקה של דרכים רוחניות. הוא לא מנסה ללכוד מסקנות פשטניות אודות דומה ושונה. הוא לא עוסק רק בהצבעות, כי אם במפגש. בחיי כבן אדם. בעבר שמלמד את ההווה כיצד לפנות אל העתיד. 

מחקר השוואתי של דתות נועד להזכיר את הדבר הנשכח ביותר: שהשיחה אפשרית. ושמעצם השיחה, הבאים בדו-שיח מופרים הדדית. כל אחד רואה את בבואתו כפי שמתורגמת אצל האחר, ובכך מכיר טוב יותר את עצמו. הדימיונות והבהלות בדבר ה"אחר" נרגעים, ולו במעט. אם אתה באמת רוצה להכיר את עצמך, נסה לומר משהו למישהו. נסה לשמוע את דבריו אליך. 

כך מחקר השוואתי מבהיר לא רק את הדימיון אלא גם את השוני. את הציביון הפרטיקולרי של כל דת הבאה בהשוואה. זה אימון בעמידה מול האחר. פנים אל מול פנים. הכנסת אורחים, כמו שטען פול ריקאר. וכמו בכל שיחה: פתאום אתה שומע את מה שאתה אומר. פתאום אתה מכיר את עצמך לראשונה. מבין מול מי אתה עומד, ואף עמוק מכך: עם מי אתה עומד. בשבח המדיטציה. 

–