קטגוריות
דוגן כללי מהאיאנה מוסר

דוגן דרך עיניו של קאנט – אתיקה לא תועלתנית במסורת הזן (חלק 2)

בהמשך לרשימה הקודמת, אני מציע שננסה להבין את הנחיותיו הלא-תועלתניות של דוגן, שמאפיינות בעיקר את כתביו על אודות ישיבת הזן, דרך המהלך הקנטיאני. וכך, אם נתרגם את דוגן לשפת קאנט, הרי שהישיבה היא התנסותו של האדם בחירות החורגת משיקולים פרטיים ומאינטרסים תועלתניים שמאפיינים כמעט תמיד את ההנמקה להתמדה בדרך דתית. במובן זה, מסורת הזן מקבלת את משמעותה כערך – תכלית העומדת בני עצמה – בדיוק מפני שהיא מערערת על ההבנה הרווחת שדרך דתית היא צורך.

אם ניקח את הציביון הלא תועלתני הזה עד למסקנתו הסופית, אז נוכל  לומר שאף אחד לא "צריך" לשבת במדיטציה, אלא שאדם מכריע האם הוא יושב או לא. כלומר הישיבה היא עדות לנכונות לשבת בהתאם ללימוד ולמסורת אותה אדם אימץ כחייו, ואינה עדות לכמיהה לאיזושהי תוצאה מטפיזית שתושג באמצעותה. וגם אם ישנה כמיהה כזאת, הרי שאינה דומיננטית.

בצורה הזאת הישיבה היא ביטוי למוחלט, אותו "טבע בודהה", החורג מכל קטגוריה יחסית אשר בשפה, ואשר מעבר לשיקולי אינטרס. הדרך היחידה להתנסות במוחלט היא לבטא אותו, לממש אותו, להשתתף בו ולהידמות לו.  אם בודהה הוא האידיאל הדתי, אז הדרך היא ההידמות, או לפחות ניסיון ההידמות לו. כל אלה ממומשים באמצעות פעולה (או ריטואל) לא תועלתני. דוגן כינה זאת "התנהלות רציפה במעגליות הדרך" (גִיוֹגִ'י דוֹקָן, 行持道環).

אם אנסח זאת במילותיו של קאנט, אז כדי שהישיבה תהיה "ישיבה", אדם צריך לחרוג מנקודת המבט הפרטית שלו ולהניח לישיבה להיחשף בפניו כמות שהיא – פשוט ישיבה. כך הישיבה היא שער לחירות גדולה, שהולכת אל מעבר לסיבתיות. היא משקפת את כל חייו של האדם. מראה לו את כל מה שרוצה ואינו רוצה לראות. אין בה תרמית. אותו הלוך רוח, כלומר נכונות לא תועלתנית, מאפיינת גם נוהגים אחרים בחיי תלמיד הזן ביפן: קידות, ניקיונות, בישול וכמובן – הקפדה ערכי המוסר של המסורת. 

כוס תה. יש בה תועלת או שמא אין?

אם אשאיל את מילותיו של הרמב"ם (שכמובן הקדים את קאנט בערעור התועלתניות), אז היחס הלא תועלתני למעשה הדתי הוא יחס של אהבה, וזאת מפני שאהבה היא חריגה מיחס מכשורי. כך ניתן לומר שדוגן מציע לאהוב את הישיבה ולא לנצל אותה; לא לראות בה מכשיר. למעשה, כך דוגן מבין את תפישת ערכי המוסר של המסורת, ולכן ניתן לומר שעבורו הישיבה אינה אלא ערך שיש להקפיד בו, ממש כמו כל יתר ערכי המסורת. 

ובכל זאת, כיצד ניתן להסביר את מהותם של השחרור או ההתעוררות לפי דוגן? ובכן, התשובה כמובן מורכבת. דוגן נהג להתנסח בצורות שונות במועדים שונים. לעיתים כתב כך ולעיתים אחרת. אך אם נקיש מהמתודה של קאנט, אז  אפשר להבין את ההתעוררות אצל דוגן כחריגה מהיחסי בעודנו שרויים ביחסי, או בשפה מהאיאנית: כאותו "אמצע" בלתי ניתן להמשגה ששורר בין ריקות וצורה; חכמה וחמלה.

ההתעוררות כחריגה מבלעדיות הבנת הדרך הדתית כאמצעי ותו לא. זאת היכולת לחמול על כבודי. להבין שלא הכל אישי. לא הכל סחיר. לא הכל סובב סביבי. רק כאשר אדם יושב כך, בלא לחפוץ בתמורה לישיבה, אלא פשוט יושב לגמרי עם כל עולמו כאותה ישיבה, ומניח לעצמו לשבת תוך קבלה ושמיטה של כל עולמו ("שמיטת גוף-נפש" לפי דוגן), יתכן שרק אז ניתן לומר עליו שהוא אכן "יושב". אם אדם מגייס את הישיבה בעבור תמורה או השגה, אז אינו יושב. הוא עושה עסקים. 

כך, בהשראתו של קאנט, אנחנו יכולים להבין את הישיבה במסורת שלימד דוגן כעמדה אתית לא תועלתנית. עמדה המשקפת חירות גדולה: לבטא את הדרך הדתית או הרוחנית בישיבה המשוחררת משיקולי תמורה. במובן זה, הישיבה במסורתו של דוגן אינה תואמת הבנה של מדיטציה "כטיפוח התודעה" או מניפולציה עליה, אלא היא קודם כל ערך. הדבר נכון גם לעמידה, הליכה ושכיבה. הכנסת אורחים פרידה. גדול חוקרי דוגן במאה העשרים, היפני קגמישימה גנריו (Kagamishima Genryu), טען שדוגן מבטא את המפנה האתי של מסורת הזן במעין שיא של דרך הבודהיסטווה. איני יכול שלא להסכים.

עם כל הנאמר, צריך לזכור שהיחס התועלתני וזה הלא-תועלתני מצויים שניהם בכתביו של דוגן. כך שהבנה אידאליסטית של קאנט (ושל דוגן), היא סילוף של תמונה מורכבת. כוונתי לכך, שבעוד שהיחס הלא-תועלתני מודגש, הרי שדוגן הקפיד כל חייו להשתמש באוצר המילים התועלתני של המסורת. בכתביו מופיעות מילים כ"שחרור", "נירוונה" (אמנם מעט), "התעוררות" וכולי. דוגן גם טען שלמידה תחת מורה זן היא הדרגתית, והתובנה מושגת בהתמדה, כמו אדם אשר צועד בערפל במשך זמן עד לאותו רגע בו הוא מוצא את עצמו רטוב לגמרי. 

כלומר דוגן הקפיד לסייג הן את בלעדיות היחס התועלתני ללימוד הדרך – יחס אשר באופן טבעי רווח בלימוד דרכים רוחניות – אך גם סייג את האידיאליזם שגורס כי "אן דבר להשיג". בעשותו כך, דוגן ממשיך את הדיאלקטיקה המהאינית שנפוצה מימיו של נגרג'ונה, דרך מסורת כתבי "שלמות החכמה" וסוטרות מרכזיות כ"זר הפרחים" ו"הלוטוס". בנוסף, דוגן משמר בדיאלקטיקה שלו את העקרונות החיוניים שעיצבו את מחשבת זרמי הצ'ן בסין החל מהמאה השישית, אשר ניסחו בצורות שונות, חלקן סותרות, את הדיאלקטיקה המתמדת שבין המיידי להדרגתי, הסביל והפעיל, המכשורי והלא-מכשורי. לאמיתו של דבר, כל אלה מבטאים את "דרך האמצע" הבודהיסטית ודוגן הוא יורש נאמן לה אם כי גם יצירתי מאד, ומציג בפנינו פעם אחר פעם את הקואן האין-סופי הזה שנקרא "ישיבה".

כאן המקום להדגיש כי קואנים לא צריך לפתור; צריך לחיות. איך חיים? הנה כמה עצות: נתינה ונדיבות, הקפדה על מידות טובות, סבלנות וסובלנות, אומץ, חכמה והתבוננות. דמותם של כל אלה היא דמותו של האדם היושב כשרוחו פנויה מרחשי תועלת. כל אלה לא יפתרו את הקואנים של חיינו, אבל בהחלט ירגיעו את הבהלה. ומדוע ירגיעו את הבהלה? זה כבר קואן אחר. 

– 

קטגוריות
דוגן כללי מהאיאנה מוסר

דוגן דרך עיניו של קאנט – אתיקה לא תועלתנית במסורת הזן (חלק 1)

ברשימה להלן ובזאת הבאה, אני מבקש לנסות להסביר את אחד מהמאפיינים של מסורת הזן בכללותה ודרכו של דוגן בפרט. כוונתי ליחס הלא-תועלתני לדרכו הדתית – יחס שצבע בגוון ייחודי את הבודהיזם היפני לזרמיו, והשפיע רבות על מסורת הזן בכללה. אדגיש כי היחס הלא-התועלתני לדרך הזן שלימד דוגן, הוא היבט אחד ומובחן מתוך מכלול מורכב של הנחות, טענות וקביעות שהוא ודומיו ניסחו בכתביהם, לא פעם תוך סתירות רבות.

אכן הדברים פרועים למדי, ולומדי דוגן יודעים כי צפויה להם למידה עמוקה, מעוררת השראה אך גם מתסכלת, שכן בכתביו מוצאים באותה המידה גם ביטויים ליחס תועלתני בהחלט ללימוד הדרך. כך שדוגן אינו מתיימר להציג משנה עקבית (על כך אפשר לקרוא כאן ולמיטיבי לכת כאן).

ובכל זאת, קשה להתעלם מהעובדה שאחד מהמאפיינים הבולטים, כמו גם המהותיים לדרך הזן בכללותה וזאת של דוגן בפרט, הוא היחס הלא-תועלתני, או אם אסייג – אפשרותו של יחס לא תועלתני. האפשרות לראות בחיי הרוח לא רק מרחב לתיקון נפשנו או תודעתנו הפגומה, הממתינה לאותה גאולה שתבוא. דוגן תאר זאת בהנחייתו: "למד את הדרך בעבור למידתך את הדרך".

כאן נדרשת הסתייגות נוספת: מה שמפורש פעמים רבות בנמהרות פשטנית בפי הלומדים את דוגן (ואני ביניהם) כמעין סיסמה נוחה לסיכום משנתו – כי דרך הזן אינה תועלתנית וכי "אין דבר להשיג" – הוא מסקנה פזיזה מדי בנוגע למסורת כה מורכבת ורבת פנים, והיא לא הולמת את הרגישויות השונות שדוגן מביע בכתביו.

לכן אני מציע שיותר מאשר ביטול היחס התועלתני, דרכו של דוגן מתאפיינת בערעור חוזר ונשנה של בלעדיות היחס התועלתני, ובכך מלמדת את ההולך בה להתבונן, לשקול, לחשוב, ולבוא בחשבון עם עצמו בכל עת מחדש בדבר ערכה של דרכו: האם יוכל להתמיד בה שלא בעבור הבטחה ודאית לגאולה, או שמא יתמיד בה רק בתנאי שהגאולה תובטח? שאלות אלה נכונות למסורות דתיות רבות, והן עדות לתפישת שחרור דינמית, כלומר להבנה שיש יותר מפשר אחד ומוחלט למהותו של השחרור. יתכן שדרך הזן היא מהחתרניות שבדרכים אלה.

כדי לנסות ולהבין את העומד בבסיס היחס הלא-תועלתני לדרך שלימד דוגן, אני מציע לעצור לרגע ולחשוב על הסוגייה הזאת דרך בחינה חיצונית, שתושתת על מסורת מרכזית בהגות המערבית המודרנית – האתיקה של קאנט. כפי שנראה, מסתמן דמיון מעניין בין הרגישות הלא-תועלתנית של השניים, גם אם כמובן המרחק ההגותי ביניהם גדול והמפגש חטוף, אם כי מרתק.

ההשוואה בין קאנט והפילוסופיה הבודהיסטית אינה תחום חדש. הוגים יפנים, בעיקר מ"אסכולת קיוטו", עסקו בקאנט מראשית המאה העשרים וזיהו בו רגישות אתית שהולמת את עיקרי המהאיאנה ומסורת הזן (הנה מאמר של אחד ממשיכיהם). גם במערב עסקו רבות בקאנט תוך השוואה למגמות מסויימות בפילוסופיה הבודהיסטית. באופן ספציפי, ההשראה לדברים שלהלן עלתה בי תוך כדי הקריאה בספר  The Discipline of Freedom: A Kantian View of the Role of Moral Precepts in Zen Practice, והנאמר במאמר: A Metaphysics of Morality: Kant and Buddhism.

ובכן, קאנט טען כי כבני אדם, אין לנו ידע בלתי תלוי על המציאות לכשעצמה. אין לנו יכולת לידיעה ישירה שלה. אנחנו לא יכולים לדעת, ודאי שלא לנסח, את המציאות כמות שהיא, מפני שההכרה שלנו מוגבלת ביכולתה להקיף את כוליות המציאות. הידיעה שלנו תלויה פחות בשפה ויותר בהתנסות. ההתנסות, טוען קאנט, נגזרת מקטגוריות ההכרה שלנו, כלומר מהשפה שמבנה את ההכרה. לדוגמה: אנחנו אף פעם לא מתנסים בזמן או בחלל לכשעצמם, אלא תמיד ההתנסות שלנו היא בזמן-חלל גם יחד. קטגוריות ההכרה ("זמן" ו"חלל") הן שמבנות את החוויה הקיומית שלנו. אנחנו גם אף פעל לא מתנסים בסיבתיות בפני עצמה, למשל רק בסיבה או רק בתוצאה, אלא מתנסים תמיד בהדדיות הסיבה והתוצאה.

כך קאנט, במעין חכמה בודהיסטית חדה כתער, מלמד שאין "תבונה טהורה" שבאמצעותה נוכל להתנסות, להבין ולהוכיח את המציאות לכשעצמה. התבונה לא יכולה ללכוד את המציאות. ובכל זאת, ההכרה שלנו חייבת איזושהי נקודת עיגון שתהיה ממשית ועקבית, ואת התפקיד הזה ממלאת השפה. כך שלפי קאנט, אין עבורנו מציאות מעבר לשפה. כמעשה ההוגה ההודי נגרג'ונה בן המאה השנייה, קאנט מצביע על מוגבלותה של השפה, אך מדגיש את הכרחיותה.

כאן נשאל: מה עם המציאות המטפיזית או קיומו של המוחלט או האלוהי? האם ניתן להתנסות בהם? קאנט טוען שלא ניתן להוכיח את קיומם של אלה מפני שגם הם חורגים משפה וממילא מהנמקה. כך כל ניסון להוכחה של המוחלט מוביל לסתירות, וזאת מפני שהשפה לא יכולה ללכוד את המוחלט בפני עצמו (שכן הוא מעבר לשפה). כך שאם קאנט היה אדם דתי, היינו יכולים לטעון שעבורו האל הוא בבחינת אידיאה לא מוכחת שמכוונת את החיים הדתיים. האל כרעיון לא מוכח שלא ניתן לעגן אותו, אבל הוא בכל זאת מנחה אותנו. כך קאנט ערער למעשה את הטענה שנפוצה מימה"ב, כי ניתן להשתמש בפילוסופיה בעבור הוכחת טענות הדת, וזאת בשונה למשל מרב סעדיה גאון ובמיוחד מרמב"ם, שטענו שלפילוסופיה יש תפקיד בחיי הדת עצמם. קאנט שולל כל תפקיד דתי לשפה וממילא לשכל.

ובכל זאת, היכן ניתן לאתר אצל קאנט היבט רוחני כלשהו או כזה שאפשר לכנותו דתי? את אלה מוצאים בתורת המוסר שניסח. עבור קאנט, המוחלט הוא האתיקה, והאתיקה מובנת כחובה בלתי-מותנית.

עבור קאנט, לנהוג בצורה מוסרית פירושו להיענות לצו בלתי-מותנה. זהו צו שחורג מהקיום הארעי, הקונטינגנטי והיחסי של חיינו. כלומר שהאתיקה עבורו אינה תלויה באינטרסים, חשקים וכולי. לכן שיקולים פרגמטיים, מעשיים ואינסטרומנטליים שכאלה אינם אתיים. עניינם אינו האתיקה אלא שכר האתיקה. הם תלויי תמורה. האתי הוא הלא-תועלתני. קאנט טען שאנחנו צריכים לפעול מתוך תחושת חובה בלתי-תלויה: לעשות את הראוי פשוט מפני שהוא הראוי.

אך כיצד נדע מהי החובה הבלתי-מותנית ומהו הראוי? בתשובה לכך קאנט מציע את מה שכינה כצו הקטגורי, אותו ניתן לנסח בצורה הבאה: האם אוכל להכליל את עיקרון הפעולה שלי על כל בני האדם? כלומר האם ארצה שכולם יפעלו כמוני? האם אני יכול לדמיין מציאות בה כולם פועלים באופן בו אני פועל? מה יקרה אם כולם יפעלו כך?

הצו הקטגורי משקף אינטואיציה עמוקה: אם אתיקה תבוסס רק על שיקולים תועלתניים, כלומר אינטרסים וכולי, הרי שהאתיקה תרוקן מערכה. היא לא תהיה אתית. אם כולם ישקרו, לא יהיה ערך לקטגוריה "אמת" וממילא לא יהיה ערך לקטגוריה "שקר". לפעולה האתית יש ערך רק בהשתחררותה משיקולים פרגמטיים ופרטיים, אשר במהותם הם אינסטרומנטליים. אתיקה היא החריגה מכל אלה. כך קאנט מלמד שכשאנחנו שואלים שאלה אתית, אנחנו צריכים בעצם לצאת מנקודת מבטנו הפרטית. לצאת מעבר לשיקולים המותנים שמנהלים אותנו.

אני חושב שזאת אינטואיציה עמוקה שמשותפת לרבים – מחויבות אתית אינה נגזרת מצרכים. היא חלה עלינו, ולא נובעת מהצרכים המותנים שלנו. בשונה מאתיקה תועלתנית, קאנט מלמד כי אתיקה היא בראש ובראשונה ערך ואינה צורך. הרעיון הזה הדהד לאורך ההיסטוריה בצורות שונות, מימיו של קאנט, דרך קירקגור והרמן כהן, ועד לרב סולבייצ'יק וישעיהו ליבוביץ. לטענתי, ניתן למצוא רגישות כזו גם בהיסטוריה הבודהיסטית ובפרט במסורת הזן.

אם לא בעבור הישג, מדוע לשבת?

 

חשוב להדגיש שקאנט מוצא קשר בין אתיקה לא-תועלתנית וחירות. היכולת לפעול פעולה מוסרית שאינה מותנית בשיקולים פרגמטיים או שנעשית מתוך אינטרס, מעידה על יכולתו של האדם לחרוג מנקודת המבט הפרטית שלו. למשל: כשאנו רואים מישהו פועל באופן לא תועלתני, אלא פשוט פועל מתוך רצונו לפעול כראוי, ומצליח לגבור על הביוגרפיה שלו וכל האינטרסים שמנחים אותו, זה מרשים אותנו. אנחנו מתרשמים בדיוק מפני שאותו אדם מחל על כבודו, ופעל בהגינות גם אם הפסיד מכך מעמד, שם טוב או עסקה טובה. קאנט טוען שיש יכולת אנושית לפעול כך, מתוך החובה. יש לאדם את היכולת להשתחרר מעול האינטרסים. כך שהמעשה האתי הלא-תועלתני הוא עדות לחירות.

קאנט רואה בחירות הזאת את הבסיס למה שהוא מכנה "כבוד האדם". כלומר היכולת להתייחס לכל אדם לא רק בבחינת אמצעי, אלא כתכלית העומדת בפני עצמה. להתייחס למישהו כאדם, פירושו לכבד אותו כתכלית ולא רק כמכשיר. לפגוש אותו שלא רק לפי חישובי תועלת. האדם חורג מהשוק. כך שהיחס האתי מתבטא בראש ובראשונה ביחס הלא-מכשורי אל האחר. הסגולה האתית הלא-תועלתנית, המאפיינת לדעת קאנט רק את האדם, היא המקור לכבוד האדם.

ברשימה הבאה אתאר כיצד המהלך הזה של קאנט יכול לסייע בהבהרת מורכבותו של היחס הלא תולעתני לדרך הזן, כפי שלימד דוגן. שכן אם הישיבה  במדיטציה אינה צורך, מדוע לשבת?

קטגוריות
דוגן כללי מהאיאנה תרגום תרגומים

האם שליטה היא הישג רוחני להתהדר בו? – תרגום מתוך ספר בכתובים

האם יש צורך להסדיר את הנשימה בעת הישיבה? האם יש טעם בניסיון לשלוט על הנשימה? האם צריך לבצע עליה מניפולציה כלשהי? האם מטרת הישיבה היא להגיע להסדרה, ייצוב ואולי אף לשליטה על הנשימה ובכך על התודעה? האם כל העיסוק הזה אינו בעצם אותו ספורט אתגרי קדום, שהיה מנת חלקם של הפרושים האופנישדים והיוגים, כמו גם של סגפני הסטואה? אותה גבורה זולה המרכינה את ראשה בפני הצו הרוחני העליון (וההיבריס העתיק): "שלוט בתודעתך ואל תרפה ממנה!"  האם שליטה היא הישג רוחני להתהדר בו? האם לא כואב הראש מרוב עיסוק בתודעה? האם נשימתנו אינה נעתקת מרוב עיסוק בנשימה? הנה: שאיפה, נשיפה. אין בהיר מכך. אין עמוק מכך. 

אחד מהקטעים היפים והעמוקים שיצא לי לתרגם לאחרונה נוגע בשאלות אלה. זהו קטע מתוך שיחה המופיעה באוסף דרשותיו של איהי דוגן. להלן קטע קצר מתוכה, בו דוגן מסביר על אודות אופן הנשימה שלמד ממורהו רוּגִ'ינְג 如浄 בעת הישיבה. 

מקור:

Kagamishima Genryū 鏡島元隆, ed. Eihei kōroku 永平広録 2. In: Genbun taishō gendaigoyaku Dōgen Zenji Zenshū 原文対照現代語訳道元禅師全集 11 (Tokyo: Shunjūsha, 2011), pp: 113-4

על הנזיר בישיבתו לייצב תחילה את גופו, לזקוף את גבו ולהסדיר את נשימתו ואת תודעתו. במסורת הרכב הקטן נהוגות שתי דרכים: ספירת נשימות והרהור במזהמים. תלמידי הרכב הקטן סופרים את נשימותיהם כדי להסדיר את נשימתם, ואילו במסורת האבות והמורים הלימוד שונה לאין ערוך.

אחד מאבותינו אמר: "גם אם מתעוררת בך תודעתו של שועל לבן ופראי, עליך להימנע מאימוני השליטה בה, כפי שנהוג בשני הרכבים".

גם במסורת הרכב הגדול נהוגה שיטה לייצוב התודעה והנשימה, והיא ההבחנה מתי נשימתנו ארוכה ומתי היא קצרה; מתי היא מעמיקה עד לתחום הבטן התחתונה ומתי היא שבה ועולה עד ליציאתה. השאיפה והנשיפה משתנות בכל פעם, אך שתיהן נובעות מתחום הבטן התחתונה. […] מורי נהג לומר: "נשימתי מעמיקה אל הבטן התחתונה, אך אינה באה משום מקום. לכן נשימתי אינה ארוכה ואינה קצרה". כך אמר מורי.

אם מישהו ישאלני כעת מה הייתה שיטתו של מורי בעת ישיבתו, כל שאוכל לומר הוא כי שיטתו אינה של הרכב הגדול, אך גם לא של הרכב הקטן. עוד אומר כי שיטתו אינה של הרכב הקטן, אך גם לא של הרכב הגדול. אם אדרש שוב לבאר את שיטתו של מורי, כל שאוכל לומר הוא כי שאיפה ונשיפה אינן ארוכות ואינן קצרות.

  • אב הזן אליו דוגן מתכוון הוא נָגָּרְג'וּנָה, בן המאה השנייה לספירה לערך. דוגן מצטט מתוך החיבור המיוחס לו (Mahāprajñāpāramitāśāstra). 
  • "שני הרכבים" (נִיג'וֹ, 二乗) – סיווג סוטריולוגי רווח בכתבי המהאינה. הכוונה ל"רכב השומעים", קרי רכב התלמידים המאזינים לדברי הבודהה (שוֹמוֹנְג'וֹ, 聲聞乘, סנסקריט: śrāvakayāna), ורכב "הזוכים להתעוררות בחסד הנסיבות", כלומר המתעוררים בחסד ההתהוות המותנית וסגולות הסיבתיות (אֶנְגַקוּג'וֹ, 縁覚乗, סנסקריט: pratyekabuddhayāna). רכבים אלה זכו לביקורת במרוצת הדורות, שכן האידיאל המכונן להם הוא התמרה מוחלטת בעבור שחרור והטבה בלעדית עם העצמי (גִ'ירִי, 自利, סנסקריט: ātmârtha), ולא שיבה ושכינה בסמסרה בעבור שחרור האחר ("רכב הבּוׁדְּהִיסָטְוָוה", 菩薩乗, סנסקריט: bodhisattvayāna). הדיאלקטיקה בין שחרור מכשורי-פרטי לבין שחרור אשר אינו רק מכשורי ואתי בבסיסו, היא מהגורמים לריבוי הקולות המאפיין את בודהיזם המזרח-אסייתי ותפישות השחרור השונות בו. 

קטגוריות
דוגן כללי מהאיאנה מוסר תרגום

לידה ומוות במסורת הזן – הקלטת שיחה ועיון בכתבים

אני שמח לשתף כאן שיחה שקיימתי עם דליק ווליניץ ושמואל שאול בנושא תפיסת הלידה והמוות במסורת הזן. בתוך כך דיברנו על מגוון נושאים: מורכבות תפיסת השחרור הבודהיסטית, ההבדלים הדקים (אך העמוקים) שבין האידיאלים של הבודהיזם ההודי המוקדם לאלה של אסכולות מזרח-אסיה, על אודות תפיסת המוות בזן-בודהיזם היפני, על כתביו של דוגן, על תרגום ופרשנות וכולי. 

אני מודה לדליק, שמואל ולמפיקה אורנה יקיר, על הזמנתם הנדיבה.