קטגוריות
חמלה כללי שירה תרגום תרגומים

הברור מאליו

אחד מהביטויים החביבים עלי בשפה היפנית הוא "אַטַרִי מַאֶה נוֹ קוֹטוֹ" (当たり前のこと). ניתן לתרגמו כ"מובן מאליו", "ברור מאליו" או "דבר-מה ידוע ומוכר". אך מעבר להיותו ביטוי שגור בשפה המדוברת, הוא טעון בחוכמה קיומית עתיקה, כזו שכלל אינה ברורה מאליה. שכן, אם חושבים על כך, מהו הברור מאליו? 

הברור מאליו הוא את. הברור מאליו הוא אתה. האין-סוף הקונקרטי שהוא את. האין-סוף הקונקרטי שהוא אתה. כולנו ברורים מאלינו. אין דרך לחמוק מעצמך כי האמת הזו, כלומר היותך-עצמך, כוללת גם את הניסיון שלך לחמוק ממנה, כלומר את הניסיון שלא להיות עצמך. "כל המתרחש הינו ידוע ומוכר כוורד באביב וכפירות בקיץ", כתב מרקוס אורליוס (מחשבות לעצמי. תרגום: אברהם ארואטי).

מילותיו האחרונות של מרקוס אורליוס (אז'ן דלקרואה)
מילותיו האחרונות של מרקוס אורליוס (אז'ן דלקרואה)

ברור מאליו שכולנו מנסים, בשלב כזה או אחר, שלא להיות מי שאנחנו. יתכן וזה אחד ממאפיינה הבולטים של הנפש: הרצון לפריצה; להיות מישהו אחר. ההיסטוריה העתיקה של התשוקה. כי קשה, ומורכב ומפתה שם בחוץ. שהרי מה נעשה אם לא נשתנה; אם לא "נמצא את עצמנו" במקום אחר בעוד שעה או שנה? לא לחינם נפוץ מטבע הלשון "בואו נתקדם". הרי זה מה שאנחנו עושים. אתוס הפרקטיוּת מרחף מעל המים והמים עצמם מותפלים. להתקדם, להשיג ולהצליח. אז אנא התפתחו, חפשו, מפו, גלו, השיגו וגאלו את עצמכם. 

למעשה, אחד מהדברים הכי לא ברורים מאליהם, כלומר דבר נדיר בפני עצמו, הוא רגע ההיוודעות לכך שאיני יכול להיות אלא מי שאני. החל מלבטי הלב המטגן בלהט החרטות ועד לזקיפות קומתו של האגו: לא משנה כמה אנסח את מאמצי כ"התפתחות" ו"תהליך", בסופו של דבר איני אלא מי שאני בהכרחיותה המידית של הדמות הכה מוכרת, הנשקפת בראי.

זהו רגע של ענווה גדולה, החותרת תחת ההיבריס האובססיבי של תרבות השיפור עצמי וההעצמה העכשוויים. בפרפרזה לדבריו של מישל דה מונטין על מהותה של פילוסופיה: ללמוד כיצד לחיות פירושו להמית את הצורך לברוח מעצמנו. סוקרטס, כפי שתועד בדיאלוג פיידון לאפלטון, אמר: "מתאמנים הפילוסופים האמיתיים בכך שיהיו מתים" (תרגום ליבס, 67-8). בהמשך הדיאלוג אנו למדים כי כוונתו למוות הנעוץ בהשגת הסגולה הטובה, התבונה, האומץ ובעיקר – ישוב הדעת. כלומר מוות שפירושו שיבה אל הערכת המופלא שבברור מאליו. אפלטון ראה בפליאה הזו את ראשית הפילוסופיה.

המשורר היפני אִישִיקַווַה טַקוּבּוֹקוּ (1912-1886) כתב:

"כשאני נושם/בוקעת מתוך חזי נהמה/הצליל בודד אף יותר/מרוח חורף קפואה."

בשיר נוסף, סמוך למותו בטרם עת ממחלת השחפת, כתב:

"אני עוצם את עיני/דבר אינו עולה בעיני רוחי/בבדידותי/אני שב ופוקח אותן"  (תרגום: איתן בולוקן).

לא ניתן לחמוק מן הברור מאליו שכן אנו חיים אותו. מבט חטוף בראי, לבד עם עצמי; שעה שקטה באמצע הלילה, לשבת כך בסלון השומם. אני מי שאני. 

תיאורים מעין אלה אינם אטרקטיביים מפני שהורגלנו לסלוד מעצמנו במקום לראות את עצמנו. ב"לראות את עצמנו" איני מתכוון ל"התבוננות" מדיטטיבית או בחקירה אנליטית. איני מתכוון להצצה אל מאחורי הפרגוד הקוסמי או להסקת המסקנה הנצחת. כוונתי בעיקר לנכונות להכיר במי שאנחנו. באתיקה של חמלה ויושרה עצמית ולא של הלקאה עצמית ובהלה ספיריטואלית.

המשורר אישיקווה טקובוקו

כאן מומלץ להיחלץ מלפיתת הכריזמה של המורה הרוחני התורן (או איש המכירות האקראי), וללמוד להתרווח בחיינו כאותו אחד שאינו יכול להיות אלא מי שהוא. אני כותב "להתרווח" לא במובן הפטליסטי, המתיר פריקת עול מוסרית או הקניית פשר נרטיבי אחד וקבוע לחיינו, אלא להתרווח בעיקר במובן הלשוני – הצורך בהרחבת השפה בה אנו מתארים את מה ומי שאנחנו. הרחבת השפה ולא החרבתה.

הנה דוגמה פשוטה. במקום המילה הדרמטית "סבל", שהצרה את המנעד הלשוני, הרעיוני והאסתטי בו הרוחניות העכשווית מנסחת ומתארת את עצמה (ברדוקציה הפסיכולוגיסטית-קוגניטיבית לחוכמת דתות אסיה בתרגומן למערב), אמליץ להשתמש במילים מכוננות ופועלות לא פחות כמו "כמיהה". "סבל" היא מילה חד-משמעית מדי. מוחלטת עד כדי יוהרה. היא רומזת על הצורך במצב כלשהו אחר, חד-משמעי באחרותו לפחות כמוה. כלומר גאולה. צריך לזכור ש"סבל" הוא מושג תאולוגי בבסיסו, גם במסורת הבודהיסטית.

לעומת המילה "סבל", הרי שהמילה "כמיהה" היא אינסופית. היא אינה מבקשת גאולה אלא התנסות, קרבה, רצון טוב ובעיקר את אפשרויותיו של הדמיון. כלומר את בגרותו של האופי ואת חוכמת הניסיון. היא אינה אטומה וחד-משמעית כ"סבל", אלא פתוחה ועמוקה, ובעיקר יפה, כמילות שיר או תפילה.

ספרי השירה – הם שמבהירים עד כמה שפתנו ואוצר דימויינו, ובכך גם חיינו, הפכו לבבואה החלולה של אתוס הפרקטיות, העזרה העצמית וה-Wellness. בהיותם רחוקים מכל טלאולוגיה, ספרי השירה והתפילה, כתבי הווידוי ויומני המסע – ספרות המיתוס והאנקדוטה – הם אוצרות הזיכרון מהם אנו למדים כיצד לנסח את עצמנו ואת עולמנו מעבר להכרח התרפויטי. שכן, מה קורה כשאין מענה? מה עושים כשאין תשובה; כשאין מה לומר?

המשורר הקנדי אירווינג לייטון כתב: "מגרש הגרוטאות קורא בשמי". הוא כתב "קורא בשמי" ולא "מאבחן אותי". איני מתכוון לכך שאבחון הוא טכניקה לא יעילה. אך אני שואל מה השפה שתומכת באתוס של הטכניקה? מה השפה שבה האדם המאבחן מגדיר את מהותו ומטרתו של האבחון ואת מקומו בו? האם יש בה בכלל מקום למילים כמו כמיהה? האם יש בה אפשרות ליופי? האם יש בה כבוד לליריקה?

האם כוונתי לכך שאין התפתחות עצמית? האם אין שינוי? האם תרפיה לא תתכן? ברור מאליו שישנם וכי כל אלה חיוניים. אך יתכן שכל התפתחות מעידה יותר מכל על העצמי שהיה שם עוד בטרם הגדרנו לאן התפתחנו; אותו עצמי שאפשר את "החדש", ושבלעדיו לא היינו מזהים את עצמנו מעברה השני של ההתפתחות (היכן זה?).

אירווינג לייטון

בתפיסת ההתפתחות הזו אין מעמד של חלוקת תעודות סיום. למעשה, אין רגע דל. אלא יש חשיפה של רבדים חדשים, נסתרים, ושל משמעות חדשה באותו עצמי, ועבור אותו עצמי, שאנחנו כל הזמן. כפי שכתב ט.ס. אליוט: "הסוף הוא המקום ממנו אנו באים" (ארבעה קוורטטים, תרגום: אסתר כספי). התפתחות אינה רק מהלך ליניארי. 

לעיתים אנו מתוודעים אל המופלא שבברור מאליו בעמדנו מול נוף בלתי מוכר. לעיתים במהלך שיחות או שתיקות, קצרות או ממושכות. לעיתים לימוד מעורר השראה יכול להניע אותנו אל עבר מה שתמיד היה נוכח ולא ידענו כיצד לראותו או לנסחו. לעיתים גם תחושות של דחיפות והתגברות עצמית, ויתכן שבעיקר התשישות שלאחריהן.

אך יתכן וההתפתחות העמוקה והמזעזעת, ולכן גם החיונית ביותר, היא לדעת כי לרוב, בנוגע לשאלות הנצחיות והבוערות ביותר בנפשנו, פשוט אין תשובה; שאנחנו אף פעם לא באמת יודעים – או יכולים לדעת – מי אנחנו. כל שנותר, כפי שכתב רילקה, הוא הברור מאליו: "לחיות את השאלה, כדי שיום אחד, אולי, […] נחייה אל תוך התשובה."

קטגוריות
כללי תרגום תרגומים

"ראו את החיים הללו"

אחד מענקי הרוח של ראשית המאה העשרים באקדמיה האמריקאית, היה הפילוסוף ג'וֹשִיה רויס מאוניברסיטת הרווארד (1916-1855, Josiah Royce). רויס היה לחברו, וכן למבקרו, של חוקר הדתות והפסיכולוג וויליאם ג'יימס, ולשניים שמורות זכויות רבות בעיצוב פניו של המחקר האקדמי המתפתח של מדע הדתות. אך בעוד שכתביו של ג'ימס נודעו למרחוק ותורגמו לשפות רבות כולל לעברית, הרי שכתביו של רויס לא זכו לאותה עדנה.

ג'ושיה רויס

לאחרונה קראתי את ספרו "היבטה הדתי של הפילוסופיה", שפורסם בשנת 1885. שתי הפסקאות להלן לכדו את תשומת ליבי (עמ' 157-162, תודתי לדרור בורשטיין על הסיוע בתרגום):

כולנו מודעים לכך, אם אי פעם ניסינו זאת, עד כמה ריקים הם חיי הרפאים של אותו אדם שחי תקופות ממושכות בהתבודדות מוחלטת. כאילו אומר: "שחררו אותי מרעיי, הניחו לי לפענח לבדי את גאולת נפשי המפוארת; לבטח רק אז (אם יורשה לי) אראה לראשונה מי אני." ובכן לא; לא כך. כי אם בדיוק להיפך. במקרה כזה אני רק מראה את מי שאינני. כבר איני חבר, אינני אח, אינני בן זוג, אינני עמית למקום העבודה, אינני נושא משרה, אינני אזרח, אינני אבא, אינני בן. כלומר אינני קיים יותר עבור אף אחד. ולארוך הזמן, יתכן שלהפתעתי ולרוב לאימתי, אני אכן מגלה שכבר איני אף אחד.

[…] 

אם כן, מהו שכנינו? עד כה התייחסת למחשבתו ולרגשותיו של שכנך כדבר מה שונה משלך. אמרת לעצמך: 'כאבו אינו ככאבי, אלא משהו שקל הרבה יותר לשאתו.' הוא נראה לך פחות חי ממך: חייו מעומעמים, קרים, אש חיוורת לעומת חשקי-חייך הבוערים. […] כך, בעמימות ומכוחו של הרגל חיית לצד שכנך ולא ידעת אותו, בהיותך עיוור. עשית אותו לכדי דבר מן הדברים; נטלת ממנו את עצמיותו. הפסק מאשליה זו ופשוט נסה ללמוד את האמת: כאב הוא כאב, שמחה היא שמחה – בכל מקום – ממש כפי שהם בקרבך. בכל השירים שמזמרות ציפורי היער; בכל זעקותיהם של הפצועים והגוססים, הנאבקים בכוחו של שובם; ברחבי הים חסר הגבולות בו אינספור יצורי המים משגשגים ולבסוף מתים; בחיי השבטים הפראיים הרבים מספור; בכל חולי וצער; בכל התרוממות רוח ותקווה, כך בכל אשר תפנה, מהנמוך ביותר ועד האצילי ביותר, תמצא את אותם חיים מודעים, בוערים, מלאי רצון, רבי פנים כאין סוף צורתם של בעלי החיים; חיותם אינה ניתנת לכיבוי כאש השמש ואמיתית ככל הדחפים הפועמים כעת בליבך הקטן והאנוכי. שא עיניך, ראה את החיים הללו, ושכח אותם אם תרצה. אך אם [אכן] תכיר בהם, משמע שהתחלת לדעת את חובתך. 

שתי הפסקאות הללו מבטאות קו מובחן בכתיבתו של רויס ואת סגנונו הפואטי, השונה מניסוחיו של חברו ג'יימס. רויס מבקר את אידיאל חיי הפרישות, המפנה לטענתו גב לעולם ומוותר על הזיקה לאחר. באופן עמוק ולא פחות מכך אירוני, אלה חיים שהמוקד שלהם הוא הם-עצמם, שכן יש בהם סלידה מעצמיותם-שלהם, והרי אין דבר שממצק יותר את העצמי מאשר הרצון לאיונו. במובן הזה, הפרישות כנתיב לגאולה עצמית תמיד כרוכה בוויתור על העצמי המידי, הראשוני, הבלתי ניתן להכחשה; אותו עצמי הנושא את "חותם העולם" שאינו אלא צלקות העצב, הצער והכמיהה, הממשיים כל כך בליבנו. היות ואיני יכול להיות מי שאני, אתור אחר עצמי נכון יותר, טוב יותר, יציב יותר, אמיתי יותר. היות ואיני יכול לשאת את עצמי, אקדיש את חיי לעיסוק בעצמי. לכל מקום אליו אפנה לא אראה אלא אותי. 

לעומת זאת, תביעתו של רויס: "ראה את החיים הללו", היא שיבה אל הפליאה האפלטונית, המלמדת כי ערכה הקיומי של הפילוסופיה אינו בהכרח בגאולת הנפש, בהקלה וודאית על קשיי היום-יום או בסיפוק "כלים" תרפויטיים. לאו דווקא. תפקידה של פילוסופיה הוא לאפשר לנפש האדם להיוודע למסתורין העמוק והמפעים שעומד בלב קיומו כבן אדם. "למד את עצמך" ולא רק "רפא את עצמך"; "התפכח מעצמך" ולא רק "עסוֹק בעצמך". המלאכה נעשית באמצעות שליחיה העתיקים והנאמנים של הנפש: העזה, סקרנות, יצירתיות, חשיבה מופשטת, דמיון, ניסיון חיים, בגרות; כמו גם רגישות פואטית וביקורתיות.

כל אלה מעצבים את דרכו של אדם ואת אופיו, בניסיונו האינסופי ללמוד את עצמו; להתקרב ואז שוב לסגת; להכיר בערך התבונה ולא פחות מכך במעלתה של אי-הידיעה החושפת את הנעדר המתמיד, הנוכח והמסתורי, המישיר מבטו מכל עבר. אותו סוד המזכיר לנו, כדברי רויס, "ראו את החיים הללו"; "ראו את שכנכם". 

קטגוריות
כללי שירה תרגום תרגומים

קצוות העלים והזרדים

מתוך מכתב מאת ג'ון קיטס:

יש לי רעיון שאפשר לו לאדם להעביר חיים נעימים ביותר באופן כזה, שמִדי פעם יקרא עמוד איזשהו של שירה מלאה או של פרוזה מזוקקת וישוטט איתו, ויהרהר בו, וזה ישמש לו מוצא למחשבותיו, וישכנע אותו, והוא יתנבא עליו, ויחלום עליו – עד שיתעפש – אם כי מתי יתעפש? לעולם לא. משהגיע אדם לבשלות מסוימת של השכל, יכול כל קטע רוחני נשגב לשמש לו נקודת מוצא בדרכו אל "שניים ושלושים ההיכלות" (כל כיווני המצפן, א"ב). כמה אושר יש במסע התעברות כזה, איזו עצלות חרוצה מופלאה! נמנום על ספה לא יעכבוֹ, ושינה חטופה באספסת תוליד רמיזות שמימיות – פטפוט ילדים יצמיח לו כנפיים ושיח גיל העמידה כוח להניען. […] מגע חסכוני זה בספרים נאצלים אין בו משום אי כבוד לכותביהם, שכן הכבוד שאדם חולק לאדם איננו אולי אלא דבר של מה בכך בהשוואה לתועלת שמביאות יצירות גדולות […].
נראה לי שכל אדם יכול, כמו עכביש, לטוות מפנימיותו את מצודתו שלו באוויר. קצוות העלים והזרדים שמהם מתחילה העכבישה את עבודתה מעטים, והיא ממלאת את האוויר הקפות נאות: לאדם אין צורך במספר רב מזה של קצוות לגעת בהם בקורי נשמתו העדינים, ולארוג שטיח קוסמי מלא סמלים לעין רוחו, רכוּת למגע רוחו, מרחב לשיטוטיו, נבדלות לרווחתו. 

(ג'ון קיטס. מכתב לג'ון המילטון ריינולדס. 19 בפברואר 1818. מתוך: ג'ון קיטס: מבחר מכתבים. מאנגלית: דן דאור. ת"א: הוצאת פועלים, הקיבוץ המאוחד, 1984. עמ' 26-27). 

ג'ון קיטס – פורטרט מאת וויליאם הילטון

קטגוריות
אירועים שירה תרגום תרגומים

הקלטת הרצאה – תרגום הייקו לעברית

כמה מילים ומחשבות על שירת הייקו ועבודת התרגום, כפי שהצגתי בפני פורום לימודי יפן של אוניברסיטת חיפה. תודתי לפורפ' מיכל דליות-בול מהחוג ללימודי אסיה על ההזמנה האדיבה והאירוח החם.