קטגוריות
אירועים כללי שירה תרגום תרגומים

חכמת השנים: שיחה על שירת שִיבַּטַה טוֹיוֹ

ביום חמישי האחרון התארחתי במפגש שאורגן על ידי "חכמת ההזדקנות" כדי לדבר על שירתה של שיבטה טויו. בין השאר, דיברנו על חשיבות הזיכרון, הכמיהה, השירה והכתיבה לרווחתן של אוכלוסיות מבוגרות. המפגש הוקלט ותוכלו לצפות בו כאן למטה. אני מבקש להודות לרחל שקדי, לזאב בן אשר ולכל החברים שטרחו בדבר. כדי להכיר את פעילות העמותה אנא בקרו באתר הזה

קטגוריות
אירועים אקטואליה כללי שירה תרגום תרגומים

כנס: מהם תרגום וקריאה השוואתית?

ביום שלישי, 16 בחודש, אשתתף בכנס החוג לספרות "משפה לשפה" באוניברסיטת תל אביב 2021, שיעסוק בשאלת התרגום והקריאה ההשוואתית. המושב בו אשתתף יתקיים בין השעות 11-12 (גילמן 496), ואת דבריי אקדיש להערות ולקחים מעבודתי כמתרגם. שותפיי למושב הם מנאר מח'ול, גלילי שחר ועדי סורק. 

הכנס פתוח לקהל הרחב ואני ממליץ למי שיכול/ה להשתתף. המושבים מגוונים מאד ועוסקים בנושאים מרתקים לכל מי שכתיבה, תרגום והגות השוואתית מעניינים אותו/ה. 

קטגוריות
אירועים כללי שירה תרגום תרגומים

שיחה על שירה, כמיהה, חמלה וחסד

ביום חמישי 18 בנובמבר בשעה 19:00, אתארח במפגש זום המאורגן על ידי "חוכמת ההזדקנות", לשיחה על שירתה של המשוררת היפנית שיבטה טויו. במפגש נכיר את סיפור חייה של המשוררת ונקרא יחד בספר שיריה הראשון: "הבוקר בא תמיד" (לוקוס, 2017). תוך קריאה ושיחה, נבקש להאיר את ייחודיות כתיבתה ואת הדרכים בהם חוכמת השנים באה לידי ביטוי במילותיה הפשוטות והעמוקות. במוקד המפגש יעמדו חשיבותם של זיכרונות, חלומות, תשוקת היצירה, רגעי כמיהה ודימיון, כמו גם רגעי חשבון נפש וחרטה, עבור רווחתם של הבאים בימים. 

כל ההכנסות מוקדשות לתמיכה בפעילות "חוכמת ההזדקנות". לפרטים ורישום לחצו כאן

שיבטה טויו

קטגוריות
חמלה כללי שירה תרגום תרגומים

הברור מאליו

אחד מהביטויים החביבים עלי בשפה היפנית הוא "אַטַרִי מַאֶה נוֹ קוֹטוֹ" (当たり前のこと). ניתן לתרגמו כ"מובן מאליו", "ברור מאליו" או "דבר-מה ידוע ומוכר". אך מעבר להיותו ביטוי שגור בשפה המדוברת, הוא טעון בחוכמה קיומית עתיקה, כזו שכלל אינה ברורה מאליה. שכן, אם חושבים על כך, מהו הברור מאליו? 

הברור מאליו הוא את. הברור מאליו הוא אתה. האין-סוף הקונקרטי שהוא את. האין-סוף הקונקרטי שהוא אתה. כולנו ברורים מאלינו. אין דרך לחמוק מעצמך כי האמת הזו, כלומר היותך-עצמך, כוללת גם את הניסיון שלך לחמוק ממנה, כלומר את הניסיון שלא להיות עצמך. "כל המתרחש הינו ידוע ומוכר כוורד באביב וכפירות בקיץ", כתב מרקוס אורליוס (מחשבות לעצמי. תרגום: אברהם ארואטי).

מילותיו האחרונות של מרקוס אורליוס (אז'ן דלקרואה)
מילותיו האחרונות של מרקוס אורליוס (אז'ן דלקרואה)

ברור מאליו שכולנו מנסים, בשלב כזה או אחר, שלא להיות מי שאנחנו. יתכן וזה אחד ממאפיינה הבולטים של הנפש: הרצון לפריצה; להיות מישהו אחר. ההיסטוריה העתיקה של התשוקה. כי קשה, ומורכב ומפתה שם בחוץ. שהרי מה נעשה אם לא נשתנה; אם לא "נמצא את עצמנו" במקום אחר בעוד שעה או שנה? לא לחינם נפוץ מטבע הלשון "בואו נתקדם". הרי זה מה שאנחנו עושים. אתוס הפרקטיוּת מרחף מעל המים והמים עצמם מותפלים. להתקדם, להשיג ולהצליח. אז אנא התפתחו, חפשו, מפו, גלו, השיגו וגאלו את עצמכם. 

למעשה, אחד מהדברים הכי לא ברורים מאליהם, כלומר דבר נדיר בפני עצמו, הוא רגע ההיוודעות לכך שאיני יכול להיות אלא מי שאני. החל מלבטי הלב המטגן בלהט החרטות ועד לזקיפות קומתו של האגו: לא משנה כמה אנסח את מאמצי כ"התפתחות" ו"תהליך", בסופו של דבר איני אלא מי שאני בהכרחיותה המידית של הדמות הכה מוכרת, הנשקפת בראי.

זהו רגע של ענווה גדולה, החותרת תחת ההיבריס האובססיבי של תרבות השיפור עצמי וההעצמה העכשוויים. בפרפרזה לדבריו של מישל דה מונטין על מהותה של פילוסופיה: ללמוד כיצד לחיות פירושו להמית את הצורך לברוח מעצמנו. סוקרטס, כפי שתועד בדיאלוג פיידון לאפלטון, אמר: "מתאמנים הפילוסופים האמיתיים בכך שיהיו מתים" (תרגום ליבס, 67-8). בהמשך הדיאלוג אנו למדים כי כוונתו למוות הנעוץ בהשגת הסגולה הטובה, התבונה, האומץ ובעיקר – ישוב הדעת. כלומר מוות שפירושו שיבה אל הערכת המופלא שבברור מאליו. אפלטון ראה בפליאה הזו את ראשית הפילוסופיה.

המשורר היפני אִישִיקַווַה טַקוּבּוֹקוּ (1912-1886) כתב:

"כשאני נושם/בוקעת מתוך חזי נהמה/הצליל בודד אף יותר/מרוח חורף קפואה."

בשיר נוסף, סמוך למותו בטרם עת ממחלת השחפת, כתב:

"אני עוצם את עיני/דבר אינו עולה בעיני רוחי/בבדידותי/אני שב ופוקח אותן"  (תרגום: איתן בולוקן).

לא ניתן לחמוק מן הברור מאליו שכן אנו חיים אותו. מבט חטוף בראי, לבד עם עצמי; שעה שקטה באמצע הלילה, לשבת כך בסלון השומם. אני מי שאני. 

תיאורים מעין אלה אינם אטרקטיביים מפני שהורגלנו לסלוד מעצמנו במקום לראות את עצמנו. ב"לראות את עצמנו" איני מתכוון ל"התבוננות" מדיטטיבית או בחקירה אנליטית. איני מתכוון להצצה אל מאחורי הפרגוד הקוסמי או להסקת המסקנה הנצחת. כוונתי בעיקר לנכונות להכיר במי שאנחנו. באתיקה של חמלה ויושרה עצמית ולא של הלקאה עצמית ובהלה ספיריטואלית.

המשורר אישיקווה טקובוקו

כאן מומלץ להיחלץ מלפיתת הכריזמה של המורה הרוחני התורן (או איש המכירות האקראי), וללמוד להתרווח בחיינו כאותו אחד שאינו יכול להיות אלא מי שהוא. אני כותב "להתרווח" לא במובן הפטליסטי, המתיר פריקת עול מוסרית או הקניית פשר נרטיבי אחד וקבוע לחיינו, אלא להתרווח בעיקר במובן הלשוני – הצורך בהרחבת השפה בה אנו מתארים את מה ומי שאנחנו. הרחבת השפה ולא החרבתה.

הנה דוגמה פשוטה. במקום המילה הדרמטית "סבל", שהצרה את המנעד הלשוני, הרעיוני והאסתטי בו הרוחניות העכשווית מנסחת ומתארת את עצמה (ברדוקציה הפסיכולוגיסטית-קוגניטיבית לחוכמת דתות אסיה בתרגומן למערב), אמליץ להשתמש במילים מכוננות ופועלות לא פחות כמו "כמיהה". "סבל" היא מילה חד-משמעית מדי. מוחלטת עד כדי יוהרה. היא רומזת על הצורך במצב כלשהו אחר, חד-משמעי באחרותו לפחות כמוה. כלומר גאולה. צריך לזכור ש"סבל" הוא מושג תאולוגי בבסיסו, גם במסורת הבודהיסטית.

לעומת המילה "סבל", הרי שהמילה "כמיהה" היא אינסופית. היא אינה מבקשת גאולה אלא התנסות, קרבה, רצון טוב ובעיקר את אפשרויותיו של הדמיון. כלומר את בגרותו של האופי ואת חוכמת הניסיון. היא אינה אטומה וחד-משמעית כ"סבל", אלא פתוחה ועמוקה, ובעיקר יפה, כמילות שיר או תפילה.

ספרי השירה – הם שמבהירים עד כמה שפתנו ואוצר דימויינו, ובכך גם חיינו, הפכו לבבואה החלולה של אתוס הפרקטיות, העזרה העצמית וה-Wellness. בהיותם רחוקים מכל טלאולוגיה, ספרי השירה והתפילה, כתבי הווידוי ויומני המסע – ספרות המיתוס והאנקדוטה – הם אוצרות הזיכרון מהם אנו למדים כיצד לנסח את עצמנו ואת עולמנו מעבר להכרח התרפויטי. שכן, מה קורה כשאין מענה? מה עושים כשאין תשובה; כשאין מה לומר?

המשורר הקנדי אירווינג לייטון כתב: "מגרש הגרוטאות קורא בשמי". הוא כתב "קורא בשמי" ולא "מאבחן אותי". איני מתכוון לכך שאבחון הוא טכניקה לא יעילה. אך אני שואל מה השפה שתומכת באתוס של הטכניקה? מה השפה שבה האדם המאבחן מגדיר את מהותו ומטרתו של האבחון ואת מקומו בו? האם יש בה בכלל מקום למילים כמו כמיהה? האם יש בה אפשרות ליופי? האם יש בה כבוד לליריקה?

האם כוונתי לכך שאין התפתחות עצמית? האם אין שינוי? האם תרפיה לא תתכן? ברור מאליו שישנם וכי כל אלה חיוניים. אך יתכן שכל התפתחות מעידה יותר מכל על העצמי שהיה שם עוד בטרם הגדרנו לאן התפתחנו; אותו עצמי שאפשר את "החדש", ושבלעדיו לא היינו מזהים את עצמנו מעברה השני של ההתפתחות (היכן זה?).

אירווינג לייטון

בתפיסת ההתפתחות הזו אין מעמד של חלוקת תעודות סיום. למעשה, אין רגע דל. אלא יש חשיפה של רבדים חדשים, נסתרים, ושל משמעות חדשה באותו עצמי, ועבור אותו עצמי, שאנחנו כל הזמן. כפי שכתב ט.ס. אליוט: "הסוף הוא המקום ממנו אנו באים" (ארבעה קוורטטים, תרגום: אסתר כספי). התפתחות אינה רק מהלך ליניארי. 

לעיתים אנו מתוודעים אל המופלא שבברור מאליו בעמדנו מול נוף בלתי מוכר. לעיתים במהלך שיחות או שתיקות, קצרות או ממושכות. לעיתים לימוד מעורר השראה יכול להניע אותנו אל עבר מה שתמיד היה נוכח ולא ידענו כיצד לראותו או לנסחו. לעיתים גם תחושות של דחיפות והתגברות עצמית, ויתכן שבעיקר התשישות שלאחריהן.

אך יתכן וההתפתחות העמוקה והמזעזעת, ולכן גם החיונית ביותר, היא לדעת כי לרוב, בנוגע לשאלות הנצחיות והבוערות ביותר בנפשנו, פשוט אין תשובה; שאנחנו אף פעם לא באמת יודעים – או יכולים לדעת – מי אנחנו. כל שנותר, כפי שכתב רילקה, הוא הברור מאליו: "לחיות את השאלה, כדי שיום אחד, אולי, […] נחייה אל תוך התשובה."