קטגוריות
אקטואליה כללי שירה תרגום תרגומים

כמה תזכורות

[מוקדש להדסה טרון ולשלומי גורנלר, על אדיבותם וחוכמתם]

אולי יותר מכל, העבר נוכח בחיינו במילותיהם ובאמירתם של מי שאינם. גם בחיינו הפשוטים, ביום יום הבוהק הזה שכולנו נוטלים בו חלק בתשישות מסוימת, המילים הן שמותירות חותם על הלב.

נכון, טוב מעשה אדיב ממתק שפתיים מזויף, ונראה כי נכון לטעון שאדם הוא קודם כל מעשיו והרגליו, הרבה יותר מאשר יומרת הצהרותיו. אבל כוחן של מילים כנות, כאלה שמעוגנות לרוב בכאב ובתבונת הלקחים שאנחנו לומדים במהלך הזמן, אינו פוחת מכוחו של כל מעשה. 

פרוטגורס הסופיסט, בן המאה החמישית לפנה"ס, ונגרג'ונה ההודי, בן המאה השנייה לספירה, ידעו היטב עד כמה המילים הן חסרות ממש. "לך דומיה תהילה" נכתב בתהילים ובצדק. כמובן, גם מסורות אסיה שמרו את מסקנותיהם של חכמים רבים שערערו על תוקפן של מילים. ובכל זאת, נדמה שלפעמים הם החמיצו את האירוניה המופלאה של התובנה הסקפטית עצמה – היותה מושגת הודות למילים. צריך להאמין היטב בכוחן של טענות כדי לטעון שאין תוקף לאף טענה. 

זכור לטובה סיפורו של מורה הזן דוגן, בן המאה ה-13. כששב ליפן משהותו בסין, אי שם בסתיו של שנת 1227, ציפו לו והמתינו למוצא פיו במנזר הגדול שבעיר קיוטו. "מה למדת?" שאלו אותו, "איזו תובנה רכשת?". דוגן השיב: "כל שהבנתי מן השהייה במחיצת מורִי טֶנְדוֹ נִיוֹג'וֹ [ר'וּ־גִ'ינְג] הוא כי העיניים במאוזן והאף במאונך. כעת איש אינו יכול להטעות אותי" (מתוך "אוסף הדרשות הרחב לאיהי" , תרגום: איתן בולוקן). 

אף ועיניים. אות ומילה. אני ואתה. אני ואת. אדם ועולם. שתיקה ודיבור. דממה ומבע – לכל אחד מאלה תוקפו המלא. לכן אני חושש מאד מתרבות שמטה את הכף ובזה למילים; שמוותרת עליהן מדעת ומרצון. זו תרבות שמאדירה עילגות וגסות רוח. תרבות שמרכינה את ראשה לכוחה של הדממה במובנה המסוכן.

עם מותן של מילים גם מתות המחשבות, ועמן יכולת הדמיון וההשערה, הפרספקטיבה וההקשה. באופן כמעט פרגמטי, מילים הכרחיות לנו לא מפני שהן "אמיתיות" במובן הצר (והפוזיטיביסטי), אלא פשוט מפני שהן מה שהופך את "שק העור והעצמות הזה", כפי שמתואר בחן רב בכמה מסורות בודהיסטיות, לבן אדם. 

אם כן, הנה כמה תזכורות למילים כנות, עמוקות, שגם אם אינן לוכדות את כל האמת (מי מסוגל לכך ומדוע שירצה בכך?), יש בהן מן האמת. האמירות הללו הן הצבעות למה שכולנו מרגישים לעיתים אך מתקשים לנסח. העבר יכול ללמד אותנו לדבר, אם רק נטה לו אוזן בסקרנות ובפליאה. 

כל דת עונה בעיקרה על השאלה, לשם מה אדם חי ומה הוא יחסו אל העולם האין-סופי המקיפו. אין דת, מהנעלה עד הגסה ביותר, שלא יהיה ביסודה היחס הקבוע הזה של האדם לעולם המקיפו או למקורו. רגש דתי, הקיים במידות שונות אצל בני האדם […], הרי הוא מין ראיה, הכרה ברורה, של מה שראוי להיות, והכרה זו משמשת מורה דרך בחיים.  […] כדי שימצא אדם שמחה במעשים טובים שיעשה לבני האדם ולכל יצור חי, עליו להתרגל קודם כל להימנע ממעשים רעים לבני אדם ולכל יצור חי, ולא לקיים את חייו במחיר סבלם וחייהם של אחרים. [ל. טולסטוי]
דתו של אדם אינה בדברים הרבים שהוא מטיל בהם ספק ומשתדל עם זאת להאמין בהם, אלא בדברים שהוא בטוח בהם ושהוא מאמין בהם בלי כל קושי. [תומאס קארלייל]
לא תמיד הכרחי הוא שהאמת תתגשם. די שתרחף לפני רוחנו ותביא לידי הסכמה, שכמו פעמון תהמה באוויר באון, אך גם בחסד. השלמות היא מידת השמיים; לשאוף לשלמות היא מידת האדם.    [יוהאן וולפגנג פון גתה] 
קרפד זעיר/ החזק מעמד/ איסה כאן איתך!  [קוביאשי איסה]
פרוטגורס (מימין) מאת סלבטור רוזה

 

 

קטגוריות
כללי שירה תרגום

על ספרות ורוח האדם: שיחה

לפני כשבוע התארחתי בפודקאסט "ספרות זה הקול" של המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון. שוחחנו על מגוון רחב של נושאים, החל משירת יפן ועד לרוחניות העכשווית. אני מבקש להודות מקרב לב לד"ר תמר סתר ולגלי סיטון על ההזמנה החמה ועל כל מאמציהן בטיפוח השיח על אודות ספרות, שירה ורוח האדם בכללה. 

 

קטגוריות
כללי שירה תרגום תרגומים

לצייר תרגום

אוגוסט מאקה

כמה מחשבות על מעשה התרגום, מתוך מאמר שכתבתי והופיע זה מכבר בכתב העת "אלכסון":

הפילוסוף פלוטינוס, בן המאה השלישית, כתב כי פילוסופיה היא "תנועת החושב לקראת הטוב שאליו הוא שואף". בכתביו המאוחרים התוודה ז'אן-פול סארטר כי "תמיד בפילוסופיה חבויה פרוזה בעמימות המונחים עצמם". בהתייחסו לשירתו של פול וואלרי, כתב מבקר הספרות אמיל אוגוסט שארטייה כי "כל חשיבה מתחילה בשיר". כלומר שבבסיס חשיבתנו מצוי המיתי והפואטי. בדבריי להלן אבקש לטעון כי שלוש התובנות הללו: התנועה לקראת, עמימותו של הנוכח וקדימותו של הפואטי, מאפיינות את עבודתו של המתרגם ורומזות על אפשרות שרטוטה של מתודולוגיית תרגום אותה אכנה פואטית.
[להמשך קריאה הקישו כאן]

*

 

 

קטגוריות
כללי תרגום תרגומים

אמיתי

*
כשאתה מגיע לגיל מסוים אתה מבין שזמן הוא כל מה שיש לנו. אני מתכוון לרגעים האלה, כמו האווזים שעפו מעלינו הבוקר או לראות את אמא שלך נולדת; לשבת כאן לצד שולחן האוכל ולחכות שהטלפון יצלצל ויודיע שנולד איזה תינוק (אתה). או היום ההוא בו כולנו טיילנו בשמורת פוינט לובוס. העופרים שראינו שם, כלב הים שהרעיש כל כך, הצעיף של אחותך שעף למטה אל הסלע השחור והמלוח, הצעיף החלופי שקנית לה בכזו נדיבות במונטריי. כמה שימחת אותה באדיבות הזו. הדברים האלה היו אמתיים. וזה מה שיש לנו. זה כל מה שיש לנו.

[סב כותב לנכדו. מתוך הסיפור הקצר "מכתב אהבה" מאת ג'ורג' סונדרס שהופיע ב- New Yorker במרץ 2020. תרגום: איתן בולוקן]