פעמים רבות מלאכת התרגום משמימה וקשה, ומאפילה עליה התובנה ששלמות התרגום אינה בהישג ידו של המתרגם. פירושה שעות ארוכות של הסרת האבק מעל כתבים עתיקים, כשלעולם אינך בטוח עד כמה אתה אכן מבין את הכתוב (או בכלל מסוגל להבין). אתה תמיד מודע לכך שתפיסתך היא השתקפות חלקית, משובשת ומעורפלת, בזכוכית כהה. […] ובכל זאת, יש כל כך הרבה עבודה לעשות. נותרו כל כך הרבה כתבים דתיים לתרגם; כל כך הרבה מילים מתמיהות, ביטויים ורעיונות שמצריכים הבהרה; כל כך הרבה אוצרות ממתינים לחילוץ ממעמקים. אחרי הכל, תרגום של כתבים דתיים דומה לחפירה ארכיאולוגית: שעות רבות של סינון עפר וסילוק האבק שמסתכמות לרוב בגמול זעיר ביותר. הגם שלרוב, התוצאות אינן חד משמעיות ועמומות, והעבודה מתסכלת ומעיקה. אך המטרה – יצירתם של תרגומים מוצלחים ובעלי משמעות – אינה חסרת תקווה או תועלת. תרגום אפשרי כל עוד אנו יכולים להיות בטוחים שהמקור הועבר בצורה מדויקת (אם לא בשלמות, אז לפחות בצורה מספקת). תהליך התרגום מספק רגעים מיוחדים המלאים בחדוות הגילוי, והתוצאות, עודי מקווה ומאמין, מעניקות גמול בעצם כך שההישגים מצדיקים את המשך המאמץ.
כתביו של פול סוונסון על אודות הגות אסכולת טיין-טאי של הבודהיזם הסיני וממשיכיה ביפן תמיד עוררו בי השראה. סוונסון אינו רק חוקר מעמיק, אלא גם מתרגם בחסד. כשקראתי את ספרו האחרון, זה אשר מתוכו תרגמתי את המובא כאן למעלה, דבריו נגעו בי מאד. יתכן ורק מי שמכיר ואף התנסה במלאכתו הסיזיפית של המתרגם, המוטח פעם אחר פעם בין ספק והשלמה; בקיאות ומבוכה, יכול לרדת לעומק הכאב והיופי שסוונסון מתאר במילותיו. אכן, כל התרגומים שבורים. רק יש השבורים באופן שלם יותר מן השאר.
ביום שלישי בשבוע הבא (ה-5 בחודש), בין השעות 17:30-19:00, אדבר בפורום ללימודי יפן של החוג ללימודי אסיה שבאוניברסיטת חיפה על תרגום שירת הייקו יפנית לעברית. כוונתי לשתף את מחשבותיי על אודות כמה קשיים חוזרים ונשנים בתרגום הסוגה הזו, תוך העמקת היכרותנו עמה. ההרצאה, המיועדת לתלמידי החוג אך הפתוחה גם לציבור הרחב, תלווה בקריאה בתרגומים רבים ובשיחה, והיא תועבר בזום (הנה הקישור).
אני שמח להודיע כי בימים אלה רואה אור בהוצאת ספרי לוקוס תרגומי להרצאתו של הסופר קוובטה יסונרי (川端康成), אותה נשא במעמד קבלת פרס נובל לספרות לשנת 1968.
ההרצאה, שכותרתה "אני, בן יפן היפה", היא אחד מהטקסטים העמוקים והמורכבים שיצא לי לעבוד עליהם. זהו טקסט קצר למדי, אך עתיר באזכורים ובציטוטים מהמקורות הקלאסיים. קוובטה, שהיה אידיאליסט גדול שנכסף כל חייו ליפן של ימים עברו, מסביר על אודות שירתם של מורי הזן ושל הנזירים הנודדים, ומבאר את תפיסת היופי העדינה של אמנויות סידור הפרחים, הקדרות וציורי הדיו. הרצאתו מהווה שער נהיר, רחב ומעורר מחשבה לתשתית תפיסת היופי היפנית ולרוחן של האומנויות העתיקות.
אני מקווה שהטקסט המיוחד הזה ייגע בלבם של קוראות וקוראים, במיוחד בימים אלה שבהם כולנו זקוקים למעט השראה ויופי.
להלן תרגום חלקי שהכנתי לאחד מחיבוריו המרתקים של הפילוסוף וההיסטוריון היפני אִינוֹאוּאֶה אֶנְרִיוֹ (1858-1919), כפי שמופיעים בספרו "הצעה חדשה לפילוסופיה" (哲学新案), שפורסם בתחילת המאה העשרים.
השאלה האם בודהיזם הוא פילוסופיה או שמא דת נשמעת לעיתים קרובות גם כיום. דבריו של אינואואה מערערים על ההבחנה הבינרית בין שדות אלה, ומציעים לראות בבודהיזם כתרבות המכילה היבטים רליגיוזיים וכן גם היבטים פילוסופיים-עיוניים.
הקטע להלן הוא ניסיון מעניין ומוקדם למדי, לפחות בכל הקשור לאקדמיה היפנית, להבהיר את הסוגיה. כמו כן, הוא נוגע בסוגיות רבות שמהוות עד היום את עיקר העיון והמחקר הפילוסופי בין מזרח ומערב: תוקפה של השפה, מהותה של ידיעה וכן ההבדל שבין רטוריקה פילוסופית חיובית ומאשררת ידיעה (קטפטית) לבין רטוריקה מערערת הדוגלת בשלילה ואי-ידיעה (אפופטית). הקטע הזכיר לי מהלכים וטיעונים מתוך עבודתו של הרמן כהן, בן זמנו של אינואואה, וכן את הדיון הידוע בין תבונה ודת בימה"ב, בעיקר אצל רס"ג ורמב"ם.
—
אחת השאלות הניצבות בפנינו כעת היא האם בודהיזם הוא פילוסופיה או דת. אחד שומע זאת וטוען "בודהיזם הוא דת אך אינו פילוסופיה", או ש"בודהיזם הוא פילוסופיה אך אינו דת". שתי הטענות האלה נוטות לקיצוניות. הרי ניתן להגדיר היבטים מסוימים של התורה הבודהיסטית כדתיים, ואילו היבטים נוספים ניתנים להגדרה כפילוסופיים.
הטענה שבודהיזם אינו דת מבוססת על הנחות רומנטיות ונאיביות, ואילו הצידוד בכך שבודהיזם אינו פילוסופיה משקף היאחזות אורתודוכסית רדוקטיבית. בודהיזם תמיד נותר שילוב בין פילוסופיה לדת.
כאן אני מבקש להתמקד בהיבט הפילוסופי הבסיסי למה שאני מבין כ"פילוסופיה בודהיסטית." כוונתי לאינטואיציה הבודהיסטית כי ניתן להתייחס אל עולמנו כמושתת על שני מישורים: הידוע והבלתי-ידוע. בשפה פשוטה, הכוונה לעולם שניתן לידיעה באמצעות התבונה האנושית לעומת העולם החומק מכל עיון תבוני.
העולם הידוע לתבונה הוא עולם התופעות הגלוי לנו. העולם הבלתי-ידוע הוא עולם הנומינוס (הקודש, המוחלט, א"ב). עולם התופעות מעיד על הנומינוס, ואילו הנומינוס מעיד בתורו על התופעות. עולם התופעות, הניתן לידיעה ולעיון התבונה, שזור ונובע מתוככי העולם החומק מהתבונה. עולם התופעות הוא סופי, בעוד עולם הנומינוס הוא נצחי.
מגוון הצורות הנגלות לנו כעולם הידוע מוגבל במרחב ובזמן, ואילו עולם הנומינוס נותר חבוי וחומק מכל אמת מידה ושקלול. העולם הסופי הוא העולם היחסי, ואילו העולם הנצחי הוא מוחלט. זאת מפני שמהותו של העולם הסופי מושתתת על נבדלות המתקיימת לאורה של התהוות הדדית המאשררת שניות (דואליזם), בעוד שהעולם הנצחי חומק מכל קטגוריזציה דואליסטית. כך שהעולם היחסי הוא עולם ההבדלות, בעוד שהעולם הנצחי הוא עולם השוויון והאחדות. יש בבודהיזם עיון מעמיק בשני הפנים האפיסטימיים-אונטולוגיים האלה לקיום האנושי.
[…] בתורה הבודהיסטית התופעות מכונות פעמים רבות בשם "צורה" ומהותן מכונה בשם "טבע". עם זאת, התופעות מכונות גם בשם "דהרמה" ומהותן מכונה בתואר "ככות". ההבדל הזה בניסוח הוא ההבדל שאני מוצא בין דת ופילוסופיה. כוונתי שבסיסן שונה: פילוסופיה היא התנועה מהידוע אל הלא-ידוע, ואילו דת היא התנועה מהלא-ידוע אל הידוע. הפילוסופיה מכירה בכך שהלא-ידוע קיים, בעוד שהדת היא הניסיון להסביר ולתאר את אותו לא-ידוע. כך שפילוסופיה ודת שונות במגמתן. הפילוסופיה היא הניסיון לחשוף, ואילו הדת היא הכמיהה של המוחלט להיחשף.
זיקה בין דת ופילוסופיה קיימת גם מבחינה פסיכולוגית: בעוד שפילוסופיה מבוססת על תפקוד התבונה, הדת מבוססת על תפקוד רגשי ותחושתי – מה שאנו מכנים לעיתים כ"אמונה". אך מגמות אלה שזורות: הרגשות והתחושות מעורבות בעבודה הפילוסופית, בדיוק כפי שבמקרים רבים התבונה היא עיקר גדול של הדת.
אכן, פילוסופיה עוסקת בעולם הידוע לנו. היא עבודת הידיעה. אך לעיתים קרובות העיסוק בידוע, באם הוא רציני, מוביל אותנו באופן טבעי אל פאתי התחום הלא-ידוע. וכאן ניתן לשאול: כיצד התבונה יכולה לדעת את מה שמעבר לה? […]
אנו יכולים להתחיל את הלימוד מהידוע ולהגיע אל פתחו של הלא-ידוע, ואולי אף לנסות ולתאר את טיבו. במובן הזה, העבודה הפילוסופית היא חקירה שמובילה לגבולותיו של הידוע ואל פתחו של הלא-ידוע, אך תמיד מותירה אותנו בשעריו מבחוץ. וגם אם ננסה לתאר את הלא-ידוע, הרי שתיאורנו אותו הם בשפה ההולמת את הידוע, ולכן הלא-ידוע חומק מאיתנו בו ברגע בו אנו מנסים לנסח אותו או ללכוד אותנו בסמל כזה או אחר. סוטרות, כתבי שירה, אוספי קואנים, רשומות של שיחות בין מורה ותלמיד – לכולם הערך הפילוסופי של ידיעה היודעת כי אינה יודעת (無知の知識).
