קטגוריה: חמלה

לאחרונה קראתי את ספרו החשוב של פרופסור דייל רייט: Philosophical Meditations on Zen Buddhism. הדבר גרם לי לחשוב ביתר שאת על כמה סוגיות שנוגעות לטיבה של מלאכת הפרשנות והיכולת לעמוד בפני מחלוקת, בכל הקשור לקולות המגוונים שמקיימים את ההגות הבודהיסטית לדורותיה.

חלק גדול מהעיסוק בפילוסופיה הבודהיסטית – על גווניה וזרמיה – הוא במחשבה על אודות אופני הניסוח לדהרמה ותמונת העולם הבודהיסטית עצמה. מעין מטא-פילוסופיה, בה הפילוסופיה הבודהיסטית בוחשת ומפרטת את ההיבטים השונים שמופיעים בה לאורך הדורות. הפעילות הזו, שניתן להגדירה כפעילות פרשנית, משמשת כזרז ליצירת רעיונות חדשים, כמו גם לערעור על רעיונות מוקדמים.

יפה לראות כי ההיסטוריה הבודהיסטית עצמה מראה כי מחלוקת אינה פגם בשיח הדהרמה, אלא ביטוי נוסף לריבוי המובנים האפשריים לה. מכאן, שהשאלה בדבר עקביותה של דהרמה הינה מלאכותית במידת-מה לחיותה ולמופעיה לאורך הדורות. בעוד ישנם ניסיונות כנים ליצור רושם של עקביות ומסר אחיד, הדהרמה (על כל זרמיה) זולגת ושוצפת מעבר לכל הגדרה סגורה.

ראו למשל את המתודה הרדיקלית של "תשובות ושאלות" בין מורה לתלמיד בעולם הצ'אן. אין זו מסגרת רציונלית שנועדה להביא את התלמיד למסקנה וודאית כלשהי (למשל בדבר 'הדרך הנכונה'), אלא מרחב דיאלוגי שמאפשר את פריצתן של הנחות יסוד, דעות והשקפות, ובכך משיב את הנוטלים בו חלק לפסיעה רעננה יותר, וערה יותר בדרכם. ניתן אף לומר כי הדיאלוגים האלה הם עצמם "תרגול במחלוקת".

ובכל זאת, כיצד אנו מבינים את תהליך הפשרנות הפנים בודהיסטי? האם יש "בודהיזם נכון לעומת לא נכון" האם ישנה אמת מידה אחת הכרחית לדהרמה? האם הכל פרוץ, או שמא הכל שב אל הקאנון הפאלי? שאלות גדולות בהחלט.

ישנם קולות שגורסים כי מאז ימיו של הבודהה שאקימוני קיים רצף נהיר ומוגדר של מסורת מהימנה, ומכאן גם סמכותה על יתר המסורות המאוחרות לה. כאן, דרשותיו של שאקימוני מובנות כאוצר ידע שמכיל את הדהרמה כולה, ואילו פעולת הפרשנות מובנת כהבהרת התוכן שניתן בהן ולא כיצירת תוכן חדש. הפרשנות היא מעין שחזור של הידע הראשוני, ולכן הסמכות היא של הקולות המוקדמים והגלויים ביותר (בין אם אוראלית ובין אם טקסטואלית).

עמדה זו הינה שמרנית למדי. לרוב היא תוחמת את הדהרמה לתוכנו של הקאנון הפאלי. בנוסף, המחלוקות הרעיוניות, הדעות השונות ואף הקולות הספקניים, נתפסים כביטוי לחוסר הבנה, ולא כתגובה טבעית לאוצר ידע ראשוני. ניתן לומר כי העמדה השמרנית מבינה את הפרשנות כפעולה משחזרת אך לא מחדשת, והדבר מבנה תפיסת סמכות מובלעת אשר מפרידה בין מקורות הידע (שאקימוני) לבין קולות מאוחרים המגיבים להם (למשל: הבודהיזם המזרח אסייתי). על הפרשן להבהיר את תוכן הדרשות ומשמעותן. לא לאתגרן.

החולשה של עמדה זו היא בהתעלמותה מעובדת המחלוקת. התעלמות מכך שההיסטוריה הבודהיסטית היא עצמה מחלוקות על גבי מחלוקות (כמו גם עשית שלום על עשית שלום), זהו שיח ער ורב-פנים, אשר במקרים רבים ערער על הנחות יסוד מרכזיות (ראו למשל ביקורתו של נגרג'ונה אודות הסרווסטיוואדה, או מעט לפניכן – התהוותה של קבוצת המהאסמגהיקה). כך שהעמדה השמרנית, אשר מגבילה את הידע למקורו הראשוני, היא עמדה חלשה מפני שהיא במגננה מתמדת.

דרך אגב, אחת החולשות של כל עמדה שמרנית היא הצורך בהנמקה מתמדת והתמודדות עם עובדת קיומה של מחלוקת. שכן, בעצם פנייתו של אוצר ידע אל קהלו (ובהיסטוריה הבודהיסטית הקהל הינו רב קולות ושפות), ישנו חיכוך מתמיד בין הסמכות הסגורה לבין ערעור מתמיד הגורם לפריצתה. כמובן, אחד מהגורמים האלה – אשר מובילים לפריצת העמדה השמרנית – הוא מעשה התרגום אשר מעביר ומתמיר רעיונות ממערכת לשונית אחת למערכת מארחת.

עמדה פרשנית מרוככת יותר היא זו הרואה, למשל, בקאנון הפאלי את המקור הראשוני לדהרמה, אך סוברת כי יש מקום חשוב לא פחות להתפתחויות שהתרחשו לאורך הדורות עם הנדידה מזרחה. כאן ניתן להגדיר, ובצדק, את אוצר הידע הראשוני כזרע הכרחי, אך הפירות שעולים ממנו אינם פחותים, וודאי שאינם בחזקת טעות או פגם. ראוי להדגיש כי עד היום, בכל האסכולות הבודהיסטיות באשר הן, אין מחלוקת בדבר חשיבותו של אותו גרעין מקורי, הלא הוא סיפור חייו של הבודהה ודרשותיו. הדהרמה אינה מתנתקת ממקור הידע הראשוני, אך לא מגבילה את השיח לבלעדיותו.

עמדה זו מבינה את מלאכת הפרשנות כתהליך יצירתי של דעות והשקפות חדשות על ידי תלמידי הבודהה לאורך הדורות. אך יותר חשובה מכך היא העובדה כי קדימות בזמן אינה נותנת לגורם מסוים שום סמכות מיוחדת על מהותה של הדרך.

כאן מובנת תורת הבודהה כתהליך מתמשך ורב-פנים, מסורת עשירה, אשר נרקמת באמצעות פעולת הפרשנות המגוונת. הפרשנות היא חלק מהמתודה בה הדהרמה חיה. במובן זה, הסמכות הדתית אינה עומדת ביחס לידע שניתן בעבר, אלא ביחס ליעילות, עומק, יצריתיות ותואם למצב ההווה. לא בכדי "אמצעי מיומן" הפך להיות ביטוי מרכזי הן לחכמה הן לחמלה.

עמדה פרשנית רדיקלית אף יותר, היא זו הגורסת כי ריבוי הקולות הבודהיסטיים השונים, הדעות וההשקפות המגוונות, המחלוקות והערעור המתמיד – הם בעצם מהותה של הדהרמה. הריבוי והשינוי הם המהות של הדרך, ולכן הפרשנות יכולה להיות רדיקאלית מאד וכלל אינה מוגבלת לאוצר ידע ראשוני.

זו עמדה פלורליסטית מאד, אשר רואה בקאנון הפאלי נקודת מוצא חשובה, אך ככזו הכוללת והמחייבת את קיומן של דעות מגוונות ואף מחלוקות. בגישה הזו, פרשנות מובנת ככינון של תוכן ולא רק כשחזור של תוכן שניתן בעבר או הבהרתו. הפרשנות היא פעולה מכוננת, המאפשרת את הפשר האחד בסיטואציה נתונה, תוך ידיעה שאין בנמצא פשר בלעדי לכל הסיטואציות.

את העמדה הפרשנית הרדיקלית הזו ניתן להגדיר כבעלת חמלה גדולה הן לדהרמה והן לקולותיה השונים ומחלוקותיה. כאן, הסמכות לפרשנות דברי הבודהה ניתנת לכל אדם, וההתנסות הפרשנית היא-עצמה מגע חי עם הידע המוקדם. אם להשתמש בדימוי ידוע הלקוח מכתבי הרמב"ן, עבודת הפרשנות היא הסרת הלבוש מהטקסט המקורי וגילויו בלבוש אחר. ואין לדבר סוף.

–

הבודהה היה שובר שתיקה: פעם אחת שבר שתיקה ויצא מהארמון בו היה למעשה כלוא. פעם נוספת שבר שתיקה ופרש מהסיגופים. אני מציע לכולנו לתרגל את הדרך העתיקה של שבירת שתיקה: לשאול, להעלות ספק, להעז ולאתגר את המובן מאליו. כיצד נוכל להבחין בכוכב השחר אם לא נישיר מבט?

לפני כמה ימים ראה אור הדו"ח החדש של ארגון שוברים שתיקה. הפעם, מדובר בדו"ח מקיף אשר מתמקד בעדויותיהם הרבות של חיילים ששירתו בגדה המערבית שהתנחלויות ישראליות מצויות בלבה. העדויות מתארות את מערכת היחסים העמוקה והמתמשכת בין המתנחלים ובין כוחות צה"ל, את מאפייניה, אורחותיה ויותר מכל – את התגברותה.

"באותו זמן המתנחלים קוראים לנו נאצים ו׳אתם לא מתביישים? אתם לא עושים את העבודה שלכם, אתם מבולבלים, אתם׳, וזרקו אבנים." (עדות 22, נח"ל, חברון, 2014).

מקריאה בדו"ח עולה תמונת מציאות מטרידה (בלשון המעטה), בה מתנחלים משתתפים באופן פעיל בהשלטת המשטר הצבאי על האוכלוסייה הפלסטינית, וכי הצבא משמש פעמים רבות כלי בידי המתנחלים לשם חיזוק אחיזתם ושליטתם בשטח. הכוח הצבאי הוא מכשיר בידי כוח אידאולוגי-דתי, וכל זאת אל מול אוכלוסיה אזרחית נטולת זכויות.

בנוסף, העדויות שמוצגות בדו"ח מצביעות על כך שמתנחלים (בעיקר רבש"צים) מעורבים באופן שוטף בפעילות המבצעית ומשפיעים עליה במגוון דרכים, לעתים אף כסמכות פיקודית לכל דבר ועניין, ואף לוקחים חלק בהליכי קבלת החלטות בשטח עצמו. עוד עולה כי המתנחלים נוקטים בשתדלנות פוליטית בקרב החיילים באופן המשפיע על השקפת עולמם, שיקול דעתם ותפקודם המבצעי. כמובן, היחסים הקרובים בין חיילי ומפקדי צה"ל ובין המתנחלים מצטרפים להעדר הנחיות ברורות באשר לסמכות החיילים לאכוף את החוק על מתנחלים. אכן, השרירותיות חוגגת. וכשהחוק אינו ברור – אין חוק. יש אגרוף.

מהדו"ח עולה תמונה קשה, לאורה מתבהר הקשר ההדוק שבין המתנחלים לצבא. הרמטכ"ל – בתגובתו לנתונים אלה – טען כי הקשר ההדוק בין המתנחלים לצה"ל נועד להוות גורם משמעותי ביכולתו של צה"ל לממש את אחריותו הביטחונית במרחב. כלומר שהצבא תלוי בכוחות המתנחלים כדי לעשות עבודתו. הוא שם בעבור המתנחלים, תלוי במתנחלים ובעיקר חסר אונים אל נוכח המתנחלים.

בסופו של דבר, הקשר המתמיד בין המתנחלים לצבא מנוצל בכדי לשבש את הפעילות המבצעית התקינה של הנוכחים בשטח, ויותר מכך – משמש משפך אידאולוגי נוח למען הנעת רעיונות ואינטרסים פוליטיים של המתנחלים אל החיילים. פרופגנדה תמיד קלה יותר כשמדובר ב"שגרת חירום", כפי שחווים אותה חיילים רבים.

במקביל לפרסום הדו"ח החמור של שוברים שתיקה, נודע בתחילת השבוע כי החוק להסדרת ההתיישבות ביהודה ושומרון עבר בקריאה שלישית בכנסת. כידוע, החוק מנוגד למשפט הבינלאומי (החל בגדה המערבית), ומנוגד לדיני זכויות האדם הישראליים, אשר מחייבים את רשויות המדינה בכל מקום שבו הן פועלות (סעיף 11 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). החוק, כך עולה, אינו חוקי, וידוע כי גם היועץ המשפטי לממשלה מתנגד לו.

יש קשר עמוק בין ממצאי דו"ח שוברי שתיקה לבין המגמות הלאומניות שהולידו את הצעת חוק הסדרת ההתיישבות. הקשר נעוץ בתאולוגיית העליונות של מצדדי הימין המתנחלי, אשר שואפת לבעלות בלעדית על הארץ כולה, יהיה הדין אשר יהיה. הטקטיקה הצינית של מניפולציה סנטימנטלית על חיילים צעירים שנשלחו לבצע את משימתם, והשלכות הדבר על האוכלוסייה הפלסטינית, הינן כתם גדול ומביש על ראשה של היהדות, ועל כולנו כחברה ישראלית.

הדבר הראוי לעשות אל מול נתוני הדו"ח, אל נוכח המראות האיומים מפינוי עמונה ובפתח אישור חוק ההסדרה, הוא להכיר את הדו"חות הקודמים של שוברים שתיקה, להצטרף לסיורים שלהם ושל ארגונים נוספים (למשל זה), לתמוך בהם כלכלית, לדבר על כך, לכתוב על אודות האיוולת. להשמיע קול.

–

"ערות בחיי היום-יום", סטיבן פולדר. הוצאת פרדס. 218 עמודים.

בפסוק הלקוח מתוך כתבי מסורת הצַ'אן נכתב: "בכל מקום אמת, בכל מקום אמת, האבק שכאן, האבק ששם, כולם האני המקורי" (דרשותיו של המורה דַאהוּי, אסכולת לינג'י, מאה 11).

אבק הינו דימוי נפוץ ורב פנים בפילוסופיה ובפסיכולוגיה הבודהיסטית, הקדומה כמו המאוחרת. מחד גיסא, האבק מסמל את סכסוכי התודעה – טבעה האוחז והחוצץ. אבק הינו עכירות המבט אשר מביאה לכדי חוסר נחת וקושי. מאידך גיסא, בבודהיזם המזרח-אסיאתי אבק הינו ביטוי למציאות כמות שהיא – על כל פניה ומופעיה. אבק אינו בבחינת פגם במציאות וגם אינו בבחינת מציאות עליונה. הוא אינו פגם בתודעה אלא ביטוי נוסף לה. אבק הינו תופעה כמו כל יתר התופעות. במסורת "זר הפרחים" (סינית: הוּאַה-יֶן) אף הגדילו וטענו כי "בכל גרגר אבק מצויים ריבוא עולמות". מכך אנו למדים כי ערכו של אבק אינו פחות מערכו של פרח; כי "אמת" האבק אינה אחרת מ"אמת" הזהב. הרי אין זהב בלי אבק.

דרך האמצע הבודהיסטית היא תנועה מתמדת בין שני מבטים אלה, שתי גישות אשר מהוות, במידה רבה, את שני סוגי היחס שלנו לחיינו (כמובן לא רק כלפי גרגר האבק): קושי וחוסר נחת הם אמת. זו עובדת קיום. אך גם רגעי שמחה ושביעות רצון הם אמת. גם זו עובדת קיום. אך כיצד חיים עם (או את) ההפכפכות הזו?

בספרו החדש, "ערות בחיי היום-יום" (הוצאת פרדס), מציג ד"ר סטיבן פולדר, מייסד עמותת "תובנה", דיון בהיר ומעורר השראה לחיים של אמיתות פשטות אלה, של התנועה המתמדת שהיא חיינו. בפרקים קצרים אך עמוקים, מתאר פולדר את תובנותיו מחקירה אישית נמשכת אשר יונקת מעשרות שנים של תרגול מדיטציית תובנה (סנסקריט: וִיפַּסַנַא), כמו גם ממחקר אקדמי ענף בתחומי מדעי החיים וצמחי המרפא.

יחד עם זאת, תוכן דבריו של פולדר אינו מיסיונרי-בודהיסטי, וכלל אינו מתיימר להציג משנה סדורה ומוחלטת או נוסחאות שיש לשנן. נהפוך הוא: לעיתים נדמה כי דבריו חורגים מההגדרה הצרה של "תרגול בודהיסטי", ומצביעים על עמדה עמוקה אף יותר – כזו אשר אמיצה דיה שלא לאחוז אפילו בקטגוריה "בודהיזם". עולם הדימויים של פולדר רחב מאד, ואכן שעון ברובו על מסורות הבודהה, אך בו זמנית גם שואב ממסורות מערביות רבות. בכך מסתמן ספרו של פולדר כבאר עמוקה של ידע וניסיון, הבאים לידי ביטוי במילים שתפקידן לשמש, לדבריו, "ככוכבים זעירים אשר אינם מסנוורים אך אורם בהיר דיו" (עמ' 11). עוד מסתמן בכך מפגש בין הלך הרוח המאפיין את דבריו של פולדר ובין דברי הסיום של "סוטרת הלב", מהחיבורים הבודהיסטיים המרכזיים להגות מזרח-אסיה: "הָלַךְ, הָלַךְ, הָלַךְ מֵעֵבֶר, הָלַךְ כֻּלּוֹ מֵעֵבֶר, עֵרוּת".

דינאמיות יצירתית שכזו אכן עולה יפה ברבים מפרקי הספר, אשר מחולק לשלושה שערים המקבצים מגוון רחב של נושאים. החל מענייני דיומא כהתנהלות כלכלית, תשישות ואמפתיה, ועד לדיון בשאלות מעודנות יותר כמהותה של אחדות ופירושה של התעוררות. אל אלה מתווספים אפילוג מעניין – ראיון שערך עמיר פריימן עם פולדר – אשר עניינו תמת המורה הרוחני, וכן נספח המציג הנחיות בסיסיות לתרגול המדיטציה.

יחד עם זאת, ואל נוכח העושר שעולה מבין דפי הספר, אני מוצא כי כוחו המרכזי בא לידי ביטוי בכמה פרקים אשר תוכנם מעלה סימני שאלה דווקא בדבר טיבו של המסע הרוחני עצמו. סוגיה זו חשובה במיוחד אל נוכח הפופולאריות הגדולה של תנועות רוחניות שונות, כאן, בישראל המסוכסכת של סוף 2016, ומשמח לראות שפולדר מתייחס לכך בדבריו.

אחד מסימני השאלה העמוקים עולה בפרק אשר דן ברגישות מוסרית וזיקתה אל התרגול הרוחני. פולדר שואל האם עבודה רוחנית הינה פנימית בלבד? האם השקטה, ריכוז, הדממה וכולי הם עיקר התרגול, האם זוהי באמת המטרה הסופית, כך שהעולם ה"חיצוני" נותר בגדר מרחב שולי, שלא לומר בגדר הפרעה שיש להתגבר עליה?

המסורת הבודהיסטית ערערה בדרכים מגוונות על ראייה דואליסטית שכזו, החוצצת בין פנים וחוץ, בין המולה ושקט. ישנם אף זרמים בודהיסטיים אשר עבורם השוק והמזח הרוחשים – ולא המנזר – הם "מקומה של הדרך" (יפנית: דוֹג'וֹ). עם זאת, נראה כי כיום גוברת הנטייה לראות בתרגול כמלאכה פנימית גרידא; עיסוק פסיכולוגי הפנוי ממחויבויות אתיות לעולם "שם בחוץ". אך מה בדבר האחר? מה בדבר השלכות מעשינו על הסביבה? מה בדבר אותה מחויבות אתית אשר אינה יכולה לבוא לידי ביטוי אלא באמצעות פעולות "חיצוניות"?

כאן פולדר מדגיש: "הבסיס העיקרי בדהרמה הוא האיזון המתמיד בין התבוננות פנימית שקטה והתובנות העולות ממנה, לבין הבחירות שאנו עושים בכל רגע בחיינו" (עמ' 38). המילה "בחירה" היא קריטית, ופולדר שב ומבליט את חשיבותה לסוגיות האתיות של התרגול: "אין אלו שאלות פשוטות. […] לפעמים ההתנהגות המקובלת מביאה לאלימות ולסבל מיותר לאחרים, ונדרש אומץ לב על מנת לפעול ברגישות מוסרית. כך קורה למשל בסכסוך בין שני העמים, כאשר אלה המנסים לפעול למען פיוס ושלום עלולים לגלות שבני עמם רואים אותם כבוגדים. האם אנו שותקים במצבים הדורשים זעקה? האם אנו פוחדים להתערב?" (עמ'41).

בצורה זו פולדר מביא לפתחנו שאלות נוקבות אשר אינן בשולי התרגול הרוחני כי אם ניצבות במהותו. טוב לשאול אותן פעם אחר פעם. טוב לבדוק כיצד אנו מנסחים לעצמנו את אשר אנו עושים. מהי השאיפה שלנו במעשינו והאם אנו מוכנים ליטול אחריות. על כך מוסיף פולדר: "אנחנו זקוקים לחוכמה ולתשומת לב, [ולשאול, א"ב] האם אנו תורמים להעצמת הסבל בעולם" (שם). וזו שאלה חוזרת ונשנית.

הדיון בדבר חשיבותה של אתיקה עולה גם בפרק "מלחמה: האם אין לנו ברירה?", אשר כותרתו רומזת היטב על תוכנו. בפרק זה, אשר נכתב לסירוגין בזמן מלחמת לבנון השנייה ולאחר מכן, במהלך מלחמת "צוק איתן", מצביע פולדר באומץ על הלך הרוח שמאפיין את הזירה הציבורית הישראלית. הוא כותב: "קיימת בישראל הסכמה רחבה ש'אנחנו צודקים', ש'אין לנו ברירה' וש'עלינו להגן על עצמנו'. אני תוהה לגבי הקונצנזוס הזה, המאפשר לנו לגרום סבל כה רב לשכנינו. כמובן, גם בצד השני נשמעים קולות האומרים 'אין לנו ברירה'. לכן חיוני לחפש את ההיגיון שבכל זה. […] אם איננו מוכנים לשים את עצמנו בנעליו של האחר, להקשיב לו, להבין את הפחדים, הכעסים והכאב […] כיצד נוכל לומר שאין לנו ברירה? (עמ' 100-101).

כישרונו של פולדר לכנס יחדיו היבטים מגוונים, וכה מורכבים, הן של התרגול הבודהיסטי בכללותו והן של התרגול כפי שפוגש בו המתרגל הישראלי במציאות שהיא אכן לא פשוטה (בלשון המעטה), הופך את הספר למרענן במיוחד. אם שאלת המפתח שרבים מתחבטים בה היא "מי אני?" הרי שהספר שלפנינו מרחיב אותה ומציע שנשאל: "ומי אתה?" ואף "מה שלומך?".

מבלי משים, עולה כעת בראשי דמותו של הבּוֹדְהִיסַטְוַוה, אותה ישות אשר נודרת לממש את התעוררותה הפרטית רק לאחר שתפעל למען רווחתם, ואף שחרורם, של כל היצורים באשר הם. בדבריו של פולדר ישנו שיקוף לאידיאל רוחני זה, אשר כורך יחדיו את השחרור הפרטי בזה הכללי, אשר רואה את גרגר האבק כמו גם את כל העולמות השוכנים בו. יש המכנים זאת חמלה.

–