בחיבור "רק בודהה עם בודהה" (唯仏与仏), שתאריך כתיבתו אינו ידוע אך הוא כלול באסופת ה"שוּבוּגֶנְזוֹ", כתב דוגן את הדברים הבאים:
"בלא כל כתם" פירושו לפגוש מישהו ולא להיתקע במראה פניו. לא לבקש מהפריחה להוסיף על צבעיה, או מהירח להגביר בהירותו. ["בלא כל כתם"] פירושו לא להתכחש לתחושת האביב לעת אביב, או ליופיו הכואב של הסתיו לעת סתיו. דע כי גם אם תחפוץ שאלה יהיו אחרת ממה שהם, הרי שלא תוכל לדעת אותם במבלי שיהיו כמות שהם. אך גם אם עולה הרצון לדעת אותם כמות שהם – ראה כעת כי אינם כפי שהם. [טיוטה בעבודה: א.ב]
*
*
אכן, אחד מהביטויים החביבים על דוגן הוא: "אימון והגשמה – בלא כל כתם" (פוּזֶנַ'ה נוֹ שוּשוֹ 不染汚の修証). הביטוי אינו פרי הגותו של דוגן, אלא לקוח מהדו-שיח המפורסם שנערך בין מורה הצ'אן בן המאה השמינית, נָאנְיוּאֶה הווּירָאנְג, לבין מורהו שלו – הפטריארך השישי – הווּי נֶאנְג.
סיפור דו השיח מופיע במגוון כתבי צ'אן, כולל באספות הקואנים המרכזית לסוטו זן: "רשומות העברת המנורה" (קֶיטוֹקוּ דֶנְטוֹ-רוֹקוּ 景徳傳燈録), ומופיע פעמים רבות גם בכתביו של דוגן. התרגום שלפניכם הוא טיוטה שהכנתי מהגרסה שמופיעה באוסף שיחות הדהרמה הרחב של דוגן (אֶיהֵי-קוֹרוֹקוּ 永平広録, שיחה 374).
כשהתלמיד נָאנְיוּאֶה ביקר לראשונה את המורה הווי נאנג, פנה אליו זה האחרון ושאל: "מהיכן באת?"
נָאנְיוּאֶה השיב: "ממקום מושבו של המורה הלאומי שנמצא בהר סונג".
הווי נאנג שאל: "מה זה בדיוק – שבא כך?"
נָאנְיוּאֶה לא זנח את השאלה הזו במשך שמונה שנים. לבסוף, שב אל הווי נאנג ואמר: "כעת אני יכול להשיב על שאלתך".
הווי נאנג ענה: "כיצד אתה מבין כעת?"
נָאנְיוּאֶה אמר: "כל הסבר אינו קולע".
הווי נאנג אמר: "אם כך, האם אתה סבור שיש אימון והגשמה, או שמא אין?"
נָאנְיוּאֶה ענה: "זה לא שאין אימון והגשמה – אלא שאין ביניהם כל כתם".
הווי נאנג השיב: "ה'אין כל כתם' הזה הוא הדבר עליו מקפידים כל הבודהות. אני כך, אתה כך, המורים תחת שמי המערב [הודו, א.ב] הינם כך".
השאלה הפותחת: "מה זה בדיוק – שבא כך?" היא מסוג האתגורים המפורסמים של מורי הצ'אן. על התלמיד להגיב לאתגר אך לא בהכרח לפתור את השאלה. עליו להשיב, אך לא באופן המאשרר את הנחות המוצא ונטיותיו של השואל. ואף יותר מכך: השאלה "מה זה בדיוק – שבא כך?" היא אולי הבסיסית ביותר אם אנחנו חושבים על תרגול מדיטציה באשר היא: מה בא וכיצד פוגשים אותו? האם אנו כלל רואים מה נוכח?
את המתרחש בשיחות מעין אלה קשה להבהיר בשפה וזה חלק בלתי נפרד מהעיקרון שעומד בלב התרגולת עצמה: התלמיד נדרש להגיב בלא לאחוז בנטיותיו השגורות שדוחקות בו לעצב מענה נהיר (ומוחלט). עליו לענות אך לא לסיים את דו השיח; עליו לחתום את השאלה אך להותיר את השיחה "חיה". השאלה "מה זה בדיוק – שבא כך?" היא אינסופית, ולכן מענה הולם לה יחרוג גם הוא מסופיות. הנה השפה מסתחררת סביב עצמה.
בהמשך מסופר כי נָאנְיוּאֶה לא זנח את האתגר במשך שמונה שנים. לבסוף, הוא ניגש בשנית אל הווי נאנג, והצהיר כי יש בידו מענה הולם. הווי נאנג – כמובן – פנה לשמוע את דברי תלמידו ואמר: "כיצד בדיוק אתה מבין כעת?".
כאן אנו מגיעים לצומת מסועף ביותר. הרי השאלה המקורית נשאלה לפני שמונה שנים, ויאלו נָאנְיוּאֶה מתיימר להשיב עליה "עכשיו". הווי נאנג לוחץ ושואל: "כיצד אתה מבין כעת?", ובכך פותח את דו השיח מחדש.
אין דרך לחמוק מכך: תשובה היא תמיד "עכשיו". במובן זה, אין תשובה למה שנשאל לפני שמונה שנים או בכל זמן אחר, אלא מענה לשאלה שנוכחת כעת. בצורה זו, דו השיח בין השניים הוא חלופת שאלות אינסופית שלא תרה אחר פתרון, אלא מאפשרת מענה הולם אל נוכח מה שהווה.
נָאנְיוּאֶה אינו מתבלבל, ומשיב בכנות: "כל הסבר אינו קולע". מילים אלה הפכו למטבע לשון שמופיע במגוון כתבי זן לאורך ההיסטוריה. הן מסוג האמירות אשר חותרות תחת השפה תוך שהן נותרות בשפה. מגמה זו, של אשרור השפה תוך חתירה מתמדת על עצם תקפותה, מוכרת היטב בזרם המאיאנה והגיעה לשיא בעולם התרגול הסוער של מורי הצ'אן והזן.
אך הווי נאנג לא הניח לתלמידו ושאל: "אם כך, האם אתה סבור שיש אימון והגשמה, או שמא אין?". נָאנְיוּאֶה הגיב מיד: "זה לא שאין אימון והגשמה – אלא אין ביניהם כל כתם". הווי נאנג מאשר את האמירה ואף מוסיף עליה: "ה'אין כל כתם' הזה הוא הדבר עליו מקפידים כל הבודהות. אני כך, אתה כך, המורים תחת שמי המערב [הודו, א.ב] הינם כך".
המונח "אין הכתמה", או "אין כל כתם" 不染汚 , יכול להיתרגם גם כ"אין כל גבול" או "אין כל חיץ". הוא מאיר את היחס ההדדי שבין שני קצוות התרגול: המעשה והפרי, העשייה וההישג, ובכך מקיש על היחס שבין קטגוריות דואליות באשר הן. כמובן, כוחו של הביטוי "אין כל כתם" הוא היותו על לשון השלילה. בכך אין הוא מספק ידע, או תוכן נהיר, בדבר מהות היחס שבין אותם קצוות דואליים.
חוקר הזן, פרופסור אִישִיי שוּדוֹ כתב רבות על המונח והראה שניתן למצוא אותו בכתבי ההוגה וָסוּבָּנְדהוּ, בן המאה הרביעית, ובעיקר בטקסט ה"אָבִּידְהָרְמַה-בְהִישָה". כאן מופיע המונח במקורו הסנסקריטי: akliṣṭa, שפירושו "בלא הכתמה" ואף "בלא זוהמה/זיהום". אִישִיי גם מציין כי המונח דומה לרעיון ה"רעלים" kleśa בבודהיזם המוקדם, ויתכן כי נובע מאותו שורש אטימולוגי. בנוסף, בסוטרת הלָאנְקַוואטָרַה, המרכזית לזן, ניסחו את רעיון אי-ההכתמה בצורת הפתגם "טבעה של מהות [הינו] צלול" (סינית: 本性淸淨).
עוד מסביר אישיי כי פשרו של המושג הציורי "זיהום" הוא אופן פעולת התודעה – המבתרת והמפרידה – זו המולידה קטגוריות דואליסטיות בהן היא גם אוחזת. מצב שהוא "בלא הכתמה" או "צלול" הוא פעולתה של התודעה בלא היאחזות בקצוות דואליים כאלה ואחרים. במובן זה "אין כל כתם" אינו מתאר טהרה, אלא את חוסר ההתקעות בקטגוריות הדואליות (הכתמים) השונות.
כך גם נקשר הביטוי "אין כל כתם" במונח מרכזי אחר למסורת הצ'אן – "אי-עשייה" (מוּאִי 無為). בעוד שהכתמה היא הפיצול התודעתי וההיתקעות בו, "אי-הכתמה" היא שיבה אל "אי-העשייה", אותה נוכחות אשר מכירה בערכן של קטגוריות דואליסטיות, אך ערה להבל שבהן.
ישיבה בעבור ישיבה, למשל, היא "בלא כל כתם". כך גם הטענה: "קיץ הופך לסתיו", וזיקתה לטענה: יש "קיץ" ויש "סתיו". בין העונות אין חציצה, אך בקיץ נאמר "קיץ" ובסתיו נאמר "סתיו". זו דרך אמצע, בה רואים את העונה האחת וגם את יתר העונות שתומכות באותה "אחת".
סתיו אינו קיץ מוכתם, וחורף אינו אביב מזוהם. כל אחת מהעונות תומכת בכל יתר העונות ומסירה את כתמי ההיאחזות המייחלת: "בבקשה, רק אביב" או "בבקשה, רק לא אביב". ההיאחזות היא בלעדיותה של המילה "רק". הנה כתם; הנה חיץ. אך כאן גם חשוב לזכור את מילותיו של מורה זקן, שובב וחכם, שאמר: גָּם דָּגִים לֹא יְכוֹלִים לִחְיוֹת בְּמַיִם צְלוּלִים מִדַּי.
