אני שמח להודיע כי בימים אלה רואה אור בהוצאת ספרי לוקוס תרגומי להרצאתו של הסופר קוובטה יסונרי (川端康成), אותה נשא במעמד קבלת פרס נובל לספרות לשנת 1968.
ההרצאה, שכותרתה "אני, בן יפן היפה", היא אחד מהטקסטים העמוקים והמורכבים שיצא לי לעבוד עליהם. זהו טקסט קצר למדי, אך עתיר באזכורים ובציטוטים מהמקורות הקלאסיים. קוובטה, שהיה אידיאליסט גדול שנכסף כל חייו ליפן של ימים עברו, מסביר על אודות שירתם של מורי הזן ושל הנזירים הנודדים, ומבאר את תפיסת היופי העדינה של אמנויות סידור הפרחים, הקדרות וציורי הדיו. הרצאתו מהווה שער נהיר, רחב ומעורר מחשבה לתשתית תפיסת היופי היפנית ולרוחן של האומנויות העתיקות.
אני מקווה שהטקסט המיוחד הזה ייגע בלבם של קוראות וקוראים, במיוחד בימים אלה שבהם כולנו זקוקים למעט השראה ויופי.
להלן תרגום חלקי שהכנתי לאחד מחיבוריו המרתקים של הפילוסוף וההיסטוריון היפני אִינוֹאוּאֶה אֶנְרִיוֹ (1858-1919), כפי שמופיעים בספרו "הצעה חדשה לפילוסופיה" (哲学新案), שפורסם בתחילת המאה העשרים.
השאלה האם בודהיזם הוא פילוסופיה או שמא דת נשמעת לעיתים קרובות גם כיום. דבריו של אינואואה מערערים על ההבחנה הבינרית בין שדות אלה, ומציעים לראות בבודהיזם כתרבות המכילה היבטים רליגיוזיים וכן גם היבטים פילוסופיים-עיוניים.
הקטע להלן הוא ניסיון מעניין ומוקדם למדי, לפחות בכל הקשור לאקדמיה היפנית, להבהיר את הסוגיה. כמו כן, הוא נוגע בסוגיות רבות שמהוות עד היום את עיקר העיון והמחקר הפילוסופי בין מזרח ומערב: תוקפה של השפה, מהותה של ידיעה וכן ההבדל שבין רטוריקה פילוסופית חיובית ומאשררת ידיעה (קטפטית) לבין רטוריקה מערערת הדוגלת בשלילה ואי-ידיעה (אפופטית). הקטע הזכיר לי מהלכים וטיעונים מתוך עבודתו של הרמן כהן, בן זמנו של אינואואה, וכן את הדיון הידוע בין תבונה ודת בימה"ב, בעיקר אצל רס"ג ורמב"ם.
—
אחת השאלות הניצבות בפנינו כעת היא האם בודהיזם הוא פילוסופיה או דת. אחד שומע זאת וטוען "בודהיזם הוא דת אך אינו פילוסופיה", או ש"בודהיזם הוא פילוסופיה אך אינו דת". שתי הטענות האלה נוטות לקיצוניות. הרי ניתן להגדיר היבטים מסוימים של התורה הבודהיסטית כדתיים, ואילו היבטים נוספים ניתנים להגדרה כפילוסופיים.
הטענה שבודהיזם אינו דת מבוססת על הנחות רומנטיות ונאיביות, ואילו הצידוד בכך שבודהיזם אינו פילוסופיה משקף היאחזות אורתודוכסית רדוקטיבית. בודהיזם תמיד נותר שילוב בין פילוסופיה לדת.
כאן אני מבקש להתמקד בהיבט הפילוסופי הבסיסי למה שאני מבין כ"פילוסופיה בודהיסטית." כוונתי לאינטואיציה הבודהיסטית כי ניתן להתייחס אל עולמנו כמושתת על שני מישורים: הידוע והבלתי-ידוע. בשפה פשוטה, הכוונה לעולם שניתן לידיעה באמצעות התבונה האנושית לעומת העולם החומק מכל עיון תבוני.
העולם הידוע לתבונה הוא עולם התופעות הגלוי לנו. העולם הבלתי-ידוע הוא עולם הנומינוס (הקודש, המוחלט, א"ב). עולם התופעות מעיד על הנומינוס, ואילו הנומינוס מעיד בתורו על התופעות. עולם התופעות, הניתן לידיעה ולעיון התבונה, שזור ונובע מתוככי העולם החומק מהתבונה. עולם התופעות הוא סופי, בעוד עולם הנומינוס הוא נצחי.
מגוון הצורות הנגלות לנו כעולם הידוע מוגבל במרחב ובזמן, ואילו עולם הנומינוס נותר חבוי וחומק מכל אמת מידה ושקלול. העולם הסופי הוא העולם היחסי, ואילו העולם הנצחי הוא מוחלט. זאת מפני שמהותו של העולם הסופי מושתתת על נבדלות המתקיימת לאורה של התהוות הדדית המאשררת שניות (דואליזם), בעוד שהעולם הנצחי חומק מכל קטגוריזציה דואליסטית. כך שהעולם היחסי הוא עולם ההבדלות, בעוד שהעולם הנצחי הוא עולם השוויון והאחדות. יש בבודהיזם עיון מעמיק בשני הפנים האפיסטימיים-אונטולוגיים האלה לקיום האנושי.
[…] בתורה הבודהיסטית התופעות מכונות פעמים רבות בשם "צורה" ומהותן מכונה בשם "טבע". עם זאת, התופעות מכונות גם בשם "דהרמה" ומהותן מכונה בתואר "ככות". ההבדל הזה בניסוח הוא ההבדל שאני מוצא בין דת ופילוסופיה. כוונתי שבסיסן שונה: פילוסופיה היא התנועה מהידוע אל הלא-ידוע, ואילו דת היא התנועה מהלא-ידוע אל הידוע. הפילוסופיה מכירה בכך שהלא-ידוע קיים, בעוד שהדת היא הניסיון להסביר ולתאר את אותו לא-ידוע. כך שפילוסופיה ודת שונות במגמתן. הפילוסופיה היא הניסיון לחשוף, ואילו הדת היא הכמיהה של המוחלט להיחשף.
זיקה בין דת ופילוסופיה קיימת גם מבחינה פסיכולוגית: בעוד שפילוסופיה מבוססת על תפקוד התבונה, הדת מבוססת על תפקוד רגשי ותחושתי – מה שאנו מכנים לעיתים כ"אמונה". אך מגמות אלה שזורות: הרגשות והתחושות מעורבות בעבודה הפילוסופית, בדיוק כפי שבמקרים רבים התבונה היא עיקר גדול של הדת.
אכן, פילוסופיה עוסקת בעולם הידוע לנו. היא עבודת הידיעה. אך לעיתים קרובות העיסוק בידוע, באם הוא רציני, מוביל אותנו באופן טבעי אל פאתי התחום הלא-ידוע. וכאן ניתן לשאול: כיצד התבונה יכולה לדעת את מה שמעבר לה? […]
אנו יכולים להתחיל את הלימוד מהידוע ולהגיע אל פתחו של הלא-ידוע, ואולי אף לנסות ולתאר את טיבו. במובן הזה, העבודה הפילוסופית היא חקירה שמובילה לגבולותיו של הידוע ואל פתחו של הלא-ידוע, אך תמיד מותירה אותנו בשעריו מבחוץ. וגם אם ננסה לתאר את הלא-ידוע, הרי שתיאורנו אותו הם בשפה ההולמת את הידוע, ולכן הלא-ידוע חומק מאיתנו בו ברגע בו אנו מנסים לנסח אותו או ללכוד אותנו בסמל כזה או אחר. סוטרות, כתבי שירה, אוספי קואנים, רשומות של שיחות בין מורה ותלמיד – לכולם הערך הפילוסופי של ידיעה היודעת כי אינה יודעת (無知の知識).
האם יש צורך להסדיר את הנשימה בעת הישיבה? האם יש טעם בניסיון לשלוט על הנשימה? האם צריך לבצע עליה מניפולציה כלשהי? האם מטרת הישיבה היא להגיע להסדרה, ייצוב ואולי אף לשליטה על הנשימה ובכך על התודעה? האם כל העיסוק הזה אינו בעצם אותו ספורט אתגרי קדום, שהיה מנת חלקם של הפרושים האופנישדים והיוגים, כמו גם של סגפני הסטואה? אותה גבורה זולה המרכינה את ראשה בפני הצו הרוחני העליון (וההיבריס העתיק): "שלוט בתודעתך ואל תרפה ממנה!" האם שליטה היא הישג רוחני להתהדר בו? האם לא כואב הראש מרוב עיסוק בתודעה? האם נשימתנו אינה נעתקת מרוב עיסוק בנשימה? הנה: שאיפה, נשיפה. אין בהיר מכך. אין עמוק מכך.
אחד מהקטעים היפים והעמוקים שיצא לי לתרגם לאחרונה נוגע בשאלות אלה. זהו קטע מתוך שיחה המופיעה באוסף דרשותיו של איהי דוגן. להלן קטע קצר מתוכה, בו דוגן מסביר על אודות אופן הנשימה שלמד ממורהו רוּגִ'ינְג 如浄 בעת הישיבה.
על הנזיר בישיבתו לייצב תחילה את גופו, לזקוף את גבו ולהסדיר את נשימתו ואת תודעתו. במסורת הרכב הקטן נהוגות שתי דרכים: ספירת נשימות והרהור במזהמים. תלמידי הרכב הקטן סופרים את נשימותיהם כדי להסדיר את נשימתם, ואילו במסורת האבות והמורים הלימוד שונה לאין ערוך.
אחד מאבותינו אמר: "גם אם מתעוררת בך תודעתו של שועל לבן ופראי, עליך להימנע מאימוני השליטה בה, כפי שנהוג בשני הרכבים".
גם במסורת הרכב הגדול נהוגה שיטה לייצוב התודעה והנשימה, והיא ההבחנה מתי נשימתנו ארוכה ומתי היא קצרה; מתי היא מעמיקה עד לתחום הבטן התחתונה ומתי היא שבה ועולה עד ליציאתה. השאיפה והנשיפה משתנות בכל פעם, אך שתיהן נובעות מתחום הבטן התחתונה. […] מורי נהג לומר: "נשימתי מעמיקה אל הבטן התחתונה, אך אינה באה משום מקום. לכן נשימתי אינה ארוכה ואינה קצרה". כך אמר מורי.
אם מישהו ישאלני כעת מה הייתה שיטתו של מורי בעת ישיבתו, כל שאוכל לומר הוא כי שיטתו אינה של הרכב הגדול, אך גם לא של הרכב הקטן. עוד אומר כי שיטתו אינה של הרכב הקטן, אך גם לא של הרכב הגדול. אם אדרש שוב לבאר את שיטתו של מורי, כל שאוכל לומר הוא כי שאיפה ונשיפה אינן ארוכות ואינן קצרות.
—
אב הזן אליו דוגן מתכוון הוא נָגָּרְג'וּנָה, בן המאה השנייה לספירה לערך. דוגן מצטט מתוך החיבור המיוחס לו (Mahāprajñāpāramitāśāstra).
"שני הרכבים" (נִיג'וֹ, 二乗) – סיווג סוטריולוגי רווח בכתבי המהאינה. הכוונה ל"רכב השומעים", קרי רכב התלמידים המאזינים לדברי הבודהה (שוֹמוֹנְג'וֹ, 聲聞乘, סנסקריט: śrāvakayāna), ורכב "הזוכים להתעוררות בחסד הנסיבות", כלומר המתעוררים בחסד ההתהוות המותנית וסגולות הסיבתיות (אֶנְגַקוּג'וֹ, 縁覚乗, סנסקריט: pratyekabuddhayāna). רכבים אלה זכו לביקורת במרוצת הדורות, שכן האידיאל המכונן להם הוא התמרה מוחלטת בעבור שחרור והטבה בלעדית עם העצמי (גִ'ירִי, 自利, סנסקריט: ātmârtha), ולא שיבה ושכינה בסמסרה בעבור שחרור האחר ("רכב הבּוׁדְּהִיסָטְוָוה", 菩薩乗, סנסקריט: bodhisattvayāna). הדיאלקטיקה בין שחרור מכשורי-פרטי לבין שחרור אשר אינו רק מכשורי ואתי בבסיסו, היא מהגורמים לריבוי הקולות המאפיין את בודהיזם המזרח-אסייתי ותפישות השחרור השונות בו.
שנים רבות עברו מאז שקראתי לראשונה את הקטע הבא, מאת נזיר הזן אוֹזֶקִי סוֹאֶן. אני זוכר שהופתעתי מגישתו הישירה והבהירה לסוגיה כה מרכזית כמו לידה ומוות – נושא שעמד (ועודו עומד) במרכז העיון הפרשני והפילוסופי של אסכולות הבודהיזם המזרח אסייתי, ואסכולת הזן בפרט. לאחרונה יצא לי לתרגם את הקטע כחלק מהכנות לקורס שאני עומד להעביר בנושא, ובשמחה אני משתף אותו כאן.
מקור:
Ozeki Sōen 尾関宗園. Ichinichi ichizen: Ima wo ikikiru zen no kokoro 一日一禅いまを生ききる禅のこころ (Tokyo: Tokuma Shoten, 2007), pp: 55-6.
—
חייו של אדם, מלידתו ועד למותו, הם שעה קצרה ובת חלוף שניתנה לו. גופנו אינו יותר מאשר משכן ארעי. מוות פירושו ששעת חיינו הקצרה הגיעה אל סופה. זה הכול. לא ניתן לומר יותר מכך. אם תבין זאת, לא תשבה בסבך המחשבות אודות הצלחותיך או הישגיך בחיים. חולי, זקנה, מוות. אלה חיינו. יופי ועצב, כפי שכינה זאת הסופר קַוַובַּטַה יַסוּנַרִי.
כל אשר מתקיים ברגע זה מתחולל בחסדו של הטבע הגדול. כל אחד מאיתנו הוא ביטוי מיוחד, עדין ושברירי למשך חיים המתהווה וכלה ללא-הפסק. כך הם חייו של כל אחד מאתנו: כולנו מתעוררים בבוקר אל אור השמש המחייה, ובלילה עוצמים את עינינו. אין דבר יקר יותר. למרות שחייך הם צורה חולפת, אני מאחל שתחיה כל יום במלואו כמו השמש, השבה ונולדת מחדש בכל יום. החיים שניתנו לנו מהורינו; החיים שהם חינכו אותנו וגידלו אותנו אליהם – חשוב להוקיר את כל מה שניתן לנו. להבין עד כמה הוא נדיר. אצטער אם לא תחוש כך. ממש עכשיו, כל מה שנמצא כאן לפניך – אין דבר יקר יותר.
כל אשר קיים נמשך עד לרגע זה, וממשיך לנצח החל מרגע זה. כך שחייך הם שהות קצרה וחולפת במשך אינסופי. לכן, גם אם חיינו מגיעים אל סופם, הרי שלמעשה כולנו שבים למֶשֶך-הנצחי. החיים עוברים וממשיכים מסבים וסבתות להורים, ומהורים לילדים וכך הלאה. כשתבין זאת, שאלות כמו "מה קורה כאשר מתים?" כבר לא יטרידו אותך כשם שהטרידו בעבר.
אם תסכים למות בעודך חי, הרי שהמציאות הזו תיחשף בפניך. למות בכל רגע פירושו לחיות בכל רגע. זה אימון חוזר ונשנה במותנו שלנו. לא ניתן לחיות בצורה מלאה אם אנחנו פוחדים מהמוות. אם אנו מדירים אותו. אם אנו בזים לזקן ולחולה. אם אנו לא מוכנים להכיר בכך שגם אנו יכולים לחלות, כך פתאום. לכן עלינו להעז לחיות בעוד המוות נוכח בחיינו – ממש לצידנו. זה יגרום לנו להכיר בו. יגרום לנו להבין את התהוות הגומלין שמקיימת את כל אשר ישנו. היחס הדתי העמוק הזה נוסח בפתגם הידוע: "לידה ומוות הם אחד".
בחיינו יש קושי רב, אך יש גם שמחה גדולה. חיינו הם חוסר נחת וקושי, אבל גם נחת. הבודהה לימד כי כל מי שחי נתקל בזקנה, חולי ומוות ולא יכול לחמוק מהם. לא משנה כמה תנסה לחמוק מאלה, לא תצליח. לא נותר אלא לפגוש ישירות בזקנה, חולי ומוות, ולחיות את חיינו במלואם. על כך נאמר: "הדרך הגדולה נפתחת". כדי להשתחרר מהדמיונות על אודות המוות, נסה לומר לעצמך "אדם גם מת", ולא רק "אדם חייב למות". נסה שלא לומר לעצמך "אני רוצה לחיות", אלא חשוב: "חיי ניתנים לי בכל רגע". אם תחשוב כך, ליבך יהפוך שקט שכן ליבך יפנה במלואו אל חייך.
