קטגוריה: שירה

לאחרונה יצא לי ללמד את סוטרת הלב, או בשמה המלא "מַהַא פְרַגְ'נִיָא פַארַאמִיטַה הְרְדַיַה סוּטְרַה" ("סוטרת הלב של החכמה השלמה"), בכמה מסגרות שונות. מצאתי כי טוב לגשת אל הטקסט החשוב הזה, שככל הנראה נכתב במקור בסינית במהלך המאות הראשונות לס', לא רק למען לימוד הסוגיות הפילוסופיות המרכזיות שעולות בו, אלא – ואולי בעיקר – ככזה שעוסק בחברות קרובה בין שני אנשים; חברות כנה בין שתי דמויות הלומדות את הדרך.

סוטרת הלב מציגה בפנינו מפגש בין אַוַולוֹקִיטֵשְוַורַה, הבודהיסטווה של החמלה, לבין שָארִיפוּטְרַה, עליו נאמר כי היה החכם ביותר מבין תלמידיו של הבודהה. השניים מתדיינים בדבר טבעה של המציאות וטבעה של ההליכה בדרך. סוגיות כמו ריקותו של העולם והבל הקיום עולות לעיתים קרובות, אך מולן גם מודגשת החמלה כלפי מה שנותר – מה שנוכח.

מחד גיסא, הסוטרה מציגה את המבט החכם שרואה היטב את ההבל, את הארעיות הבלתי נתפסת. את עובדת הקיום חסר כל קביעות. מאידך גיסא, הסוטרה מציגה את המבט החומל, זה המאשרר  את כל שישנו, חרף היותו ארעי, חרף היותו "איננו". כך מוצג בפני הקורא מבט מלא, "שלם", אודות טבעה של המציאות. המציאות איננה, אך הנה היא כאן. האביב חלף, אך הנה אביב בא. הזמן עובר, אך תמיד נוכח. כך הוא ה"אמצע" הבודהיסטי במלוא חריפותו. מזג אויר מעונן חלקית.

להלן טקסט קצר שכתבתי בעקבות סוטרת הלב. זה אינו תרגום מילולי לסוטרה, וודאי שאינו תרגום מלא, אלא תרגום ספרותי חופשי בהשראת המקור. אני מוצא כי בהצגה ספרותית שכזו המציגה את תוכן הסוטרה כסיפור חברותם הטובה של אַוַולוֹקִיטֵשְוַורַה ושָארִיפוּטְרַה, ניתן להבין, להתחבר ואולי אף להכיל את המסר החשוב שעולה בה ביתר קלות.

אז להלן מוצעת פרשנותי לסוטרה, אני מקווה שהיא תועיל עם הקוראים.

בעקבות סוטרת הלב

(חברות טובה)

אמרה אָוולוֹקִיטֵשְוואָרָה: אתה רואה שָארִיפוּטְרַה, כיצד הכל נעלם והולך? כיצד הכל זולג מאתנו וחומק? אתה רואה שאריפוטרה, כיצד הכל נפרם וניתק? כיצד כל הצורות נעות הלאה, עמוק אל כל יתר הצורות? אתה רואה שאריפוטרה, את ענני לבך? כיצד עננים וקרני שמש אינם עוצרים לרגע. אתה מרגיש שאריפוטרה? רעד הגאות והשפל של ים הדם אל הלב. ימה הרוחש של נשימתך. אתה רואה שאריפוטרה? הכל פועם, הכל גועש, אין מקום לשהות, אין היכן לשכון. אתה רואה שאריפוטרה, חכם התלמידים, כל אשר מולך כבר לא.

אמר שאריפוטרה: כן אוולוקיטשווארה, אני רואה. הנה כעת הכל נפרם. כל אשר ישנו נע אל כל עבר. הנה כעת הכל גועש מתחת לרגלי, והנה רגלי שלי כלל אינן רגליי. אני רואה את אורם האדיר של הכוכבים בסיום חייהם, וכיצד סיום חייהם הוא הולדת חיי. אני רואה אוולוקיטשווארה, כפי שאמרת: ההרים כולם – גרגר חול; האדם כולו – טיפת טל. אני רואה אוולוקיטשווארה, כפי שאמרת. כל אשר מולי כבר לא.

אמרה אוולוקיטשווארה: אבל, שאריפוטרה, אמור לי כעת: האם אתה רואה כיצד הכל נולד? כיצד הכל קם? כיצד הכל שב? כיצד הכל נמצא, ולא איננו? האם אתה רואה שאריפוטרה, כיצד הכל ממתין? כיצד הכל ישנו? הכל עומד. הכל שוהה. הכל כאן. הכל מתמיד. הכל תמיד. לכן ראה, אמור, גע, טעם, נשום. אתה רואה שאריפוטרה? הכל נוכח, הכל שותק, עומד כך מולך. ענפים דקים שצומחים מעלה. שמש וירח וכל העונות: צומחים מעלה אל רקיע משלהם. אתה רואה שאריפוטרה? דבר אינו לבד, דבר אינו נשכח. השדות, הימים, הרקיע, האדם, כולם לגמרי לא לבד. אתה רואה? דבר אינו נסתר. הבל נשימתך אמיתי לגמרי.

אמר שאריפוטרה: אכן, אוולוקיטשווארה, אני רואה: ההרים, הדרכים, הבתים הקטנים בפאתי היער. קערת המזון ונתיבי העפר. מקל הקטורת וקרירות הברזל. אני רואה את האנשים בדרך. הנה הוריי וחבריי. אני רואה את צבעי הערב ואת צבעי גלימתי, את אדמת הבור וסימני המלח בייבוש הזיעה. אני רואה, אוולוקיטשווארה, את הגוף, הדיבור, התודעה. כה קרובים. כה ישנם. ובכל אחד מהם את, אוולוקיטשווארה. כל אחד מהם את.

אמרה אוולוקיטשווארה: אך עליך לדעת שאריפוטרה, ישנו סוד. האם אתה רואה?

אמר שאריפוטרה: אנא אוולוקיטשווארה, למדי אותי כראות לבך.

אמרה אוולוקיטשווארה: הסוד נהגה כך: הכל זולג ונאסף. הכל פועם ודומם. הכל נפרם ונרקם. הכל מותר ונשזר. הכל נעלם ומופיע. הכל חדל וקם. הכל נשכח והווה. הכל חסר ומלא. הכל אוזל וגובר. הכל רועש ושוקט. הכל כלה ונולד. הכל נולד וכלה. אתה רואה שאריפוטרה, כיצד הכל יחד? עומד באמצע. אמצע כאן, אמצע שם, אמצע עכשיו. אני ואתה. כמו כוכב הנושק לענפיו של עץ: הענפים אינם נשרפים בחומו; הכוכב אינו מתנפץ על הענף. אתה רואה שאריפוטרה? אני כבר לא ואתה כבר די, אך הנה אני והנה אתה עד בלי די. אתה רואה שאריפוטרה? כה צלול, ולכן לא פוחד. הנה הסוד גלוי כפני; הנה פניי גלויות בפניך.

אמר שאריפוטרה: כן אוולוקיטשווארה, אני רואה, זה כפי שאמרת. אכן הכל מלמעלה למטה. אכן הכל גלוי לפני: ביחד תמיד פנים וחוץ, עכור וצלול, חסר ומלא. ביחד אנחנו שנינו לא-אני-לא-את, אך הנה אני והנה גם את. אני רואה אוולוקיטשווארה, כיצד הנראה כולו נסתר, וכיצד הנסתר הוא בנראה. כמו גלים וקו החוף: לא מתכחשים ולא כופים. לכן לכבודך אומר זאת כך: חכמה שלמה, הלאה והלאה, קדימה והלאה, הכל תמיד קדימה והלאה, הכל הלאה והלאה וחוזר לכאן. הנה הסוד גלוי כפניי; הנה פניי גלויות בפניך.

**

**

אחד מסיפורי הזן הידועים והמרכזיים למסורת נקרא "המכובד מחזיק בפרח" (יפנית: סֶסוֹן נֶאנְגֵה 世尊拈華), או בשמו השני: "מחזיק בפרח-מחייך" (נֶאנְגֵה מִישוֹ 拈華微笑). הסימנית 拈 פירושה "להחזיק בקצות האצבעות", או לאחוז בדבר מה בצורה עדינה, כך שניתן לתרגם את כותר הסיפור גם באופן שכזה.

הסיפור, שנחשב בחוגים מסורתיים לסיפור הזן הראשון, מופיע בכמה אוספי קוֹאָנִים שנפוצו בסין ויפן לאורך ההיסטוריה. הגרסה המוקדמת ביותר שאנו מכירים מצויה בטקסט הסיני בעל השם הקצרצר: "סוטרת מלך רקיע-בראהמה אשר שאל את הבודהה בעבור השקטת ספקותיו" (או ביפנית: דָּאִיבוֹן טֶנְ'נוֹ מוֹן בּוּטְסוּ קֶטְסוּ גִיקְיוֹ 大梵天王問佛決疑経). לא ידוע מתי והיכן נכתב הטקסט, אבל ברור כי הסיפור, שמופיע בו, היה משמעותי דיו כדי להופיע גם בכתביו של צִ'יסוֹנְג (סינית: 契嵩) – מלומד צ'אן ידוע מהמאה העשירית. בנוסף לכך, הסיפור מופיע בכמה אוספים המשויכים למסורת הקואנים של "העברת המנורה" (למשל: 建中靖国續燈録 מהמאה האחת-עשרה).

כיום הסיפור "חי" בצורת הגרסה שמופיעה באוסף הקואנים ה"מחסום ללא שער" (מוּמוֹן קָאן 無門関) מהמאה השלוש-עשרה, וכן בגרסת ההקדמה לאוסף "רשומות מצוק הכחול" (יפנית: הֶקִיגַאן רוֹקוֹ 碧巌録) משנת 1125. בנוסף, הסיפור מופיע באסופת "העברת האור" (יפנית: דֶנְקוֹ רוֹקוּ 伝光録) של פטריארך הסוֹטוֹ זן – קֶיזַאן זֶנְגִ'י – בן המאה הארבע עשרה.

הנוסח שמופיע להלן הוא תרגום שערכתי אל מול הטקסט היפני, ובצמוד למקור הסיני, כפי שמופיע במהדורה המדעית של ה"מחסום ללא שער", בעריכתו של נִישִימוּרַה אֶשִין (יפנית: מוּמוֹן קָאן יאַקוּצ'וּ 無門関訳註, ותודה לחברי ד"ר ארז יוסקוביץ' שהכיר לי את המהדורה הזו). מצורפים כאן גם תגובתו של מוּמוֹן – עורך האסופה – וכן בית השיר שכתב לסיום.

***

המחסום ללא שער. מקרה שישי.

פעם, כשהמבורך שהה במצוק הנשרים, הוא החזיק בפרח [ונופף בו קלות] אל מול האסופה. כולם התבוננו בציפייה דוממת, ורק מָהַאקַאשְּיאפָּה חייך חיוך גדול.
המבורך אז אמר: "לי אוצר עין הדהרמה האמיתית, תודעת נירוואנה המופלאה, צורה שבלא צורה, שער דהרמה מופלא. לא מבוסס על מילים ומשפטים. העברה מיוחדת מחוץ לכל לימוד. [את זה] אני מפקיד כעת אצל מָהַאקַאשְּיאפָּה".

מוּמוֹן אמר:

גָּאוּטָמַה [בודהה, א.ב] הזחוח – את הטוב הפך שפל. מכר בשר כלב במסווה של בשר כבשה. הוא אמנם מצא זאת ראוי, אך נניח וכל הנאספים היו גם הם מחייכים – כיצד אז היה מוסר את אוצר עין הדהרמה האמיתית? ונניח ומָהַאקַאשְּיאפָּה לא היה מחייך כלל – כיצד אז היה מפקיד זאת אצלו? אם תאמר כי אכן ניתן להעביר את אוצר עין הדהרמה האמיתית, אז הזקן בעל פני הזהב אינו אחר מאשר כפרי המקבץ בפתח העיר. אם תאמר כי לא ניתן להעביר זאת, אז כיצד מָהַאקַאשְּיאפָּה הוא היחיד שאושר?

מומון אמר בשיר:

אוחז ומנופף בפרח
הנה זנבו נחשף
מָהַאקַאשִּיפָּה מחייך
בני אדם ואלים בלא מענה

כאן אני רוצה להתייחס במיוחד לחלקו הראשון של המקרה, כפי שמופיע בגרסת ה"מחסום ללא שער".

הסיפור מציג בפנינו את הטענה הבסיסית לאסכולת הזן, ואולי אף לבודהיזם המהאיאני בכללותו: מילים הן כלי יעיל, אך אינן ממצות את המציאות. גאוניותו של הסיפור היא בכך שהחוויה המתוארת היא כל כך פשוטה, עד כי הקהל אשר צפה בה לא הבין – או לא רצה להאמין – שהיא עצמה העניין. בעוד כולם ציפו שהבודהה יאמר משהו, הרי שהוא ביצע משהו.

הבודהה הושיט פרח אל מול האסופה וזו הייתה כל דרשתו. הוא לא הסביר, לא נימק, לא תאר או פרש את מעשיו, אלא הותיר את האסופה אל נוכח המציאות הזו – פרח.

כאן אנחנו עדים למגמה רעיונית ומעשית מרכזית למסורת הזן, לאורה המורה מלמד את התלמיד על ידי הצבעה והדגמה, ולא (רק) על ידי הנמקה וביאור. בודהה הדגים נוכחות, ולא פרש אותה במילותיו. במובן זה, הלימוד הזן בודהיסטי אינו אינפורמטיבי או אינטלקטואלי, אלא הוא הצבעה על המציאות כמות שהיא. הוא נוכחות במציאות, על כל פניה, ולא ניסיון תמידי לסכם או לבאר אותה.

האם ניתן לבאר פרח? האם ניתן לסכם את האביב? האם פרח דורש כלל הנהרה? האם המציאות מבקשת שנתיר את מורכבותה במילים, או שנגיע למסקנה מחולטת? האם מילים – במידה וכבר נאמרו – מקרבות אל המציאות, או שמא מרחיקות? ומהיכן נובע הרצון הזה, לבאר את מה שאנו חווים? הרי בודהה הניף פרח – מה לא ברור?

מסורת הזן ידועה בהיותה מושפעת בצורה רבה מתורתו של ההוגה ההודי נגארג'ונה, בן המאה השלישית. כפי שכתבתי כאן בעבר, נגארג'ונה הצביע על מוגבלותה של השפה ועל עובדת הרצון, האנושי כל כך, לארגן על ידי השפה את אותה מציאות החורגת מכל "ארגון". כזכור למי שעוקב אחר הרשומות בבלוג הזה, נאגארג'ונה תאר את השפה כ"ריקה" מכל תוקף מוחלט, והמשיך והראה כי כל תופעה במציאות, כולל הרעיונות שבראשינו (גם הם שפה), הינם "ריקים".

חשוב להדגיש כי מהלכו של נגארג'ונה לא ביטל את השפה או את המימד השכלתני לקיום, אלא הצביע על מוגבלותם. נגארג'ונה לא טען כי שתיקה היא הפתרון, אלא לימד כי עצם הפירוד בין שתיקה ומלל הוא בעצמו "ריק". הרי השניים תלויים זה בזה. לעיתים יהיה טוב לשתוק אל נוכח פרח, לעיתים יהיה טוב לקרוא בקול: "איזה יופי!".

כפי ששירת ההייקו מראה היטב: מילה יכולה לשתוק, ושתיקה יכולה לרעום. השפה אינה האויב; אינה דבר-מה שיש להכחיד. ההיאחזות בשפה – לעומת זאת – היא המסוכנת, ואליה בהחלט יש לשים לב.

סוג ההוראה או הלימוד המוצגים בסיפורים מעין אלה מכונה "לימוד מלב אל לב" (יפנית: אִישִ'ין דֶנְשִין 以心伝心). בסוג לימוד שכזה המורה אינו יוצק בהכרח מידע לתלמיד, או מלמד אותו את סודות המציאות, אלא מראה כיצד להיות במציאות. כיצד לפעול ולנהוג בעולם.

מימד זה של נוכחות בעולם, ולא פתרון או הנמקת העולם, אפיין את הגותו של נאגארג'ונה והתעצם במסורת הזן לדורותיה (למשל המתרחש בכתבי "החכמה השלמה"). כאן, המילים מקבלות את מעמדן ככלי יעיל ונוח, אך לא כוודאות מוחלטת. אל מול השטפון הגדול של המילים המקיימות את רצף התודעה האנושית – מחשבות על מחשבות וחוזר חלילה – סיפורים כמו הנ"ל מדגימים כיצד ניתן לחתוך את התנועה הזו וזאת על ידי מתן מקום לחוייה עצמה, כולל הספקות השונים לגביה.

לעיתים המציאות מביאה פרחים אל פתחנו. לעיתים גם ענני סערה. ישנם גם פעמים בהם מזג האויר מעונן, ולא ניתן כלל לומר מה בדיוק מתרחש. נקודת המוצא המוצעת לנו בסיפורים מעין אלה היא לראות את מה שקורה, להיות נוכח עם סימני השאלה, ולא להסחף להנמקתם, ניתוחם (העודף) או שלילתם. מָהַאקַאשְּיאפָּה היה אדם אמיץ מאד.

על אודות הסיפור, כתב מורה הזן היפני, קֶייזָאן ג'וֹקִין (1268–1325, 瑩山紹瑾 ), את השיר הבא:

לעץ הדקל העתיק ענפים רעננים וארוכים                                                     אך קוצים עִקשים מופיעים גם הם.

***

הבוקר פורסמה ביקורת משמחת על "ליל טל: שירת ההייקו של מיטסו סוזוקי", במוסף הספרים של עיתון "הארץ". מילים טובות של אמיר בקר לצד מגוון שירים.

לקריאת הביקורת ברזולוציה מלאה לחצו כאן

*

***