אתמול נפטר חברי הטוב, נזיר הזן דוֹאֶן גוּהוֹ 道圓求法, ממחלה ממושכת.
דוֹאֶן גוּהוֹ היה נזיר סוטו-זן ממוצא ספרדי, שחי מזה 18 שנים ביפן. שמו המקורי הינו מיגל מרינו (Miguel Merino). שנינו תרגלנו במנזר רינסנג'י שבטוקיו. הוא היה הנזיר האחראי על הטקסים השונים ועוזרו האישי של המורה שלי, אדה שינג'ין רושי.
דוֹאֶן לא ידע אנגלית ואני לא ידעתי ספרדית. רוב הזמן פטפטנו ביפנית מאומצת של זרים. מגזימים בכוונה וברוח שטות את השימוש בשפה הרשמית – הוא במבטא ספרדי מתגלגל, אני במבטא ישראלי חורק. כך שהבנו לחלוטין האחד את השני, וגם ממש לא הבנו אחד את השני. זה היה קואן חברי עמוק ונפלא ששנינו הצענו זה לזה בכל פעם. פותרים אותו בכך שמשחררים אותו מעול הפתרון. גם זה סוג של הבנה.
דוֹאֶן היה מי שהכין אותי לטקס הנדרים שלקחתי על עצמי. הוא התרשם מאד מהגלימה הקטנה שתפרתי במשך שנה כהכנה לטקס, וצחק בקול גדול כשאיבדתי אותה (סיפור לפעם אחרת). יחד עם המורה שלי, דוֹאֶן היה הנזיר אשר ניהל את הטקס. שלט בכל תנועה ובכל נוהל.
מאז שחזרתי לישראל נהגנו להתכתב אחת לכמה שבועות. דוֹאֶן היה בקיא מאד בכתבי דוגן, ופעמים רבות עזר לי להשיג חומרי קריאה שלא יכולתי להזמין מהארץ. בשנה שעברה הודיע לי שחלה. ההתכתבויות הלכו ופחתו. בשלב מסוים כתב לי בקצרה כי חזר לספרד, לשהות לצד המשפחה. מאז עברו כמה חודשים של דממה. הבוקר נודע לי כי נפטר.
במסורת הסוטו נהוג לזמר את הקטע הקצר הבא ששמו "כתב בשבח השיירים" (舎利礼文, שַרִי-רַימוֹן). מזמרים כך ביום קבורתו של מורה, בן משפחה, אדם קרוב או חבר. אלו הן סה"כ שבעים ושתיים סימניות שקוראים שוב ושוב בצורה רציפה. דוֹאֶן לימד אותי כיצד לזמר את הטקסט הקצר הזה (כנראה שהמבטא שלי באמת לא הבהיל אותו), ואני מבקש כעת להקדיש לזכרו את התרגום להלן, שהכנתי – תחת מעטה של עצב גדול – הבוקר.
לזכרו של דוֹאֶן גוּהוֹ (מיגל מרינו)
אנו קדים בכל ליבנו
לשיירי גוף האמת
של הטטהאגתה שיקמוני
אשר להם סגולות שלמות לאין קץ
אנו קדים לבסיס קרקע גוף הדהרמה
מקדש המציאות כולה
בגופנו הגלוי
אנו חולקים כבוד
מתמזג בנו מתמזגים בו
בחסד חמלתו של בודהה
מגשימים ערות
בכוחו של בודהה
מיטיבים עם כל היצורים
מעוררים את שאיפת הלב לערות
מיישמים את דרכי הבודהיסטווה
כך באים בשלווה שלמה
חכמה גדולה בהשתוות ובתואם
אנו קדים כעת בכל ליבנו
–
