קטגוריות
אקטואליה כללי שירה תרגום תרגומים

ספר חדש בתרגומי – "אני, בן יפן היפה" מאת קוובטה יסונרי

אני שמח להודיע כי בימים אלה רואה אור בהוצאת ספרי לוקוס תרגומי להרצאתו של הסופר קוובטה יסונרי (川端康成), אותה נשא במעמד קבלת פרס נובל לספרות לשנת 1968.

ההרצאה, שכותרתה "אני, בן יפן היפה", היא אחד מהטקסטים העמוקים והמורכבים שיצא לי לעבוד עליהם. זהו טקסט קצר למדי, אך עתיר באזכורים ובציטוטים מהמקורות הקלאסיים. קוובטה, שהיה אידיאליסט גדול שנכסף כל חייו ליפן של ימים עברו, מסביר על אודות שירתם של מורי הזן ושל הנזירים הנודדים, ומבאר את תפיסת היופי העדינה של אמנויות סידור הפרחים, הקדרות וציורי הדיו. הרצאתו מהווה שער נהיר, רחב ומעורר מחשבה לתשתית תפיסת היופי היפנית ולרוחן של האומנויות העתיקות.

אני מקווה שהטקסט המיוחד הזה ייגע בלבם של קוראות וקוראים, במיוחד בימים אלה שבהם כולנו זקוקים למעט השראה ויופי.

הספר נמכר באתר ההוצאה

לקריאת העמודים הראשונים לחצו כאן

 

קטגוריות
אירועים

הקלטת ערב השירה – "הווה" ו"מנורה בשמש"

הנה הקלטת השיחה שנערכה ביום חמישי האחרון. תודה לכל המשתתפים/ות. שמחנו מאד לראותכם/ן. 

קטגוריות
אירועים כללי

הודעה – אירוע זום

ביום חמישי הבא (ה-6 בחודש) בשעה 19:00, אקיים שיחת זום עם חברי דרור בורשטיין על ספרנו שיצאו לאחרונה בהוצאת אבן חושן: הווה ומנורה בשמש.

אתם/ן מוזמנים ומוזמנות להצטרף דרך הקישור הזה. נשמח לשיחה עמכם/ן. 

קטגוריות
אקטואליה כללי

שובו של המצפון

עם כל יום שעובר, עם כל מראה קורע לב של משפחה נזקקת, אנשים שבורים שאיבדו את פרנסתם, קשישים בודדים ומבוהלים, צוותים רפואיים מותשים ורבבות שהוצאו ממסגרות חינוכיות ותומכות ולא שבו; עם כל יום כזה, שהוא נצח של תסכול וחרדה מפני המחר, מתבהרת המסקנה הברורה שהופקרנו. וההפקרות היא מוחלטת. אין אתר הפנוי ממנה. היא הבשילה ותססה, והרקיבה והשחיתה וכעת הגיעה לגבורות. מבושיה גלויים ואין בדל סומק בלחייה. 

אני מסכים עם חבריי שמפגינים מזה חודשים, שהמילה הנכונה לישראל של העשורים האחרונים היא שחיתות. אך למה אנחנו מתכוונים ב"שחיתות"? מה מכונן שחיתות? האם זו השליטה הצבאית על רבבות נטולי זכויות? האם זו האדרת האתוס של עליונות יהודית? האם זה חיזוק החינוך הפונדמנטליסטי תוך עיצוב תודעה גזענית ופטריארכלית בקרב ילדנו? האם זו העדפת כוח הזרוע על פני משא ומתן? האם זו תרבות קיצורי הדרך, האובססיה ל"פתרונות", הבוז למורכבות, לרצון טוב וכן – גם לפשרה? האם זו נסיגת המדינה מכל שדות הרווחה? האם זו הפיכת ההפרטה למדיניות והפיכת המדיניות ללוביזם? כמה שערים יש לה לשחיתות? מהיכן נכנסים ומהיכן יוצאים? עיניה מביטות בנו מכל עבר. כל נתיבותיה עסקה. כל שירה הלל לכוח.

וזו ההפקרות העמוקה, הכוללת את כל שכתוב כאן למעלה. הפקרות שבמובן חמור, היא הפקרת התכנותו של שינוי. הפקרת התקווה. נטישת האמונה שאנחנו יכולים להיות טובים יותר. שבכלל יכול להיות טוב יותר. וזה ניהיליזם מצמרר של הווה מתמשך. שהרי נאמר: "אין כלום". ההפקרות העמוקה הזו אינה רק היעדרן של פונקציות קונקרטיות כשלטון תקין, רגולציה וכולי, אלא עצם זניחת האמונה שכלל יש בהן צורך. לא צריך כלום. גם לא מסיכות. כלומר אתם חייבים, אבל הם לא. 

ויליאם אדוארד דו בויז, סופר ומשורר גדול, ממייסדי התנועה לזכויות האזרח של ארה"ב, ניסח שלוש שאלות אל נוכח האלימות שחוותה הקהילה השחורה. אלו הן בעצם שאלות אל נוכח הפקרות: כיצד על יושרה להתייצב מול דיכוי? מה על כנות לעשות אל נוכח תהומות המרמה? מה על הגינות לעשות אל נוכח השפלה?  

השאלות הללו תמיד היו שם גם בתצורתן הישראלית אך הן הופקרו. כה יעילה היא ההדחקה. כה קשה היא עובדת הדברים. זה הזמן לשוב אליהן, כי השיבה אליהן פירושה שובו של המצפון. לשמוע את הקולות, לראות את המראות ולא להתכחש לחומרת המצב. זה אנחנו כעת. אבל אם לא נפקיר את השיח ולא נתעלם מקולות הסבל, נוכל להיות אחרת. נוכל לזכור שיכול להיות אחרת. 

דו בויז
דו בויז