שני כסאות

עברו שני אביבים מאז. חזרתי עכשיו אל הקפיטריה בה ניפגשנו בפעם האחרונה. יושב ליד הכיסאות שלידם ישבנו. מצחיק מה שזוכרים: ג'ינס דהוי, עוד סיגריה, את הידיים הארוכות שלה כשחיפשה משהו בתיק. עכשיו יש כאן המון סטודנטים מסביב, ואף אחד לא יודע – לא יכול לדעת – שכך בדיוק היא הולכת להישאר תמיד.

הנה תרגום שלי למה שכתב לאונרד כהן החכם, שהיטיב לראות כיצד הכל הולך רחוק. השורות הללו הן לזכרך, חברה יקרה.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

לחברה ללימודים
חשבתי עליך הרבה
אני עדיין חושב
ישבת אז דוממת
ידיך לפותות בחיקך
כתלמידת בית-ספר
הורשה לך לבכות
מפני שהיית כנה
לתוגה שבך
ראיתי אותך היום
יושבת באותה הצורה
אותן דמעות על לחייך
כאילו לא זזת
במשך כל השנים האלה
אותו כאב ראש מציק
בעינך הימנית
אותו זבוב
מנסה להפרות את שפתייך
חברה וותיקה, את הרוסה
בכל קנה מידה
פרט למידת האהבה

***

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *