הזן של דוגן – כמה צמתים היסטוריים

הרקע ההיסטורי לתרגול הזן שלימד דוגן הוא מורכב, מסועף ויש בו נקודות רבות שאינן ברורות עדיין, גם לאור המחקר המתקדם ביפן. כאן אני מבקש לכתוב מעט על היסודות הבסיסיים ביותר למיקום ההיסטורי של דוגן מבחינת אבולוציית המחשבה והפרקטיקה הבודהיסטית בכללותה. מה שלפניכם הוא בבחינת תיאור קצר בלבד שנועד להבהרת כמה מושגי יסוד והכרת צמתי יסוד במהלך היסטורי רב פנים.  כאן גם איעזר בספרו החשוב והיעיל של פרופ' מיזוּנוֹ קוֹגֶן 水野 弘元, שכותרתו: "ידע בסיסי של מונחים בודהיסטיים"  (仏教用語の基礎知識). הספר הוא מהטובים ביותר, והנגישים ביותר, מבחינת הסבר גלגול המונחים מפאלי-סנסקריט לכדי סינית ויפנית.

כדי להבין את צורת התרגול שלימד דוגן צריך להבהיר בקצרה מה פשר המילה זן. המקור האטימולוגי למילה מצוי בשפת הפאלי במונח jhānas שפירושיו (העמומים) כוללים בין היתר: ריכוז, הדממה, השקטה או התבוננות חדה. ככלל, הג'הנות היו מבין טכניקות התרגול המרכזיות שלימד שקיאמוני לאורך חייו, במקביל לצורות תרגול אחרות.

עם חלוף הזמן, היתרגם המונח לכדי המילה הסנסקריטית דְיאַהנָה dhyāna שבתורה תורגמה לסינית כ-צָ'אנְ'נַה 禅那. עם הזמן גם מונח זה הוכר בצורתו המקוצרת צָ'אן 禅. שם זה גם החל להיות מזוהה כשמה של תנועה רוחנית רחבה בקרב מתרגלי הדהרמה בסין של המאות החמישית ועד לעשירית לס'. עם המשך נדידת הדהרמה מזרחה התגלגלה המילה צָ'אן לכדי המילה היפנית זֶן, וכך אנו מכירים אותה היום.

לאורך אבולוציית מסורת הזן ניתן לראות כיצד המונחים האלה מקבלים משמעויות שונות והדגשים שונים על ידי הוגים ומורים שונים. עם זאת, מהות המונח "זֶן" נותרה במובן של התבוננות עמוקה, איכות תודעה שנעה בין ריכוז והשקטה שנעשית (לרוב) בצורת הישיבה הזקופה.

בהקשר זה ראוי לומר כמה מילים נוספות על האופן בו המחקר היפני המודרני מסדר ומארגן את האבולוציה הזן בודהיסטית עד לימיו של דוגן.

התורה אותה לימדו שקיאמוני ותלמידי הדורות המידיים שלאחריו מכונה במחקר כ"בודהיזם מוקדם"(גֶנְשִי-בּוּקְ'קיוֹ 原始仏教).  כידוע, במרוצת השנים החלו להישמע קולות מגוונים, חלקם פרשניים וחלקם אף מאד חתרניים לדבריו של שקיאמוני, והחלו להופיע קבוצות חדשות ורעננות של מתרגלי דהרמה שבישרו על שינוי עמוק באופן תפיסת התרגול עצמה. שינוי זה מוגדר היום כנקודת תחילת הפיצול שבין אסכולת התרוואדה לבין ראשית זרם המהאיאנה.

במחקר היפני נהוג לכנות את הבודהיזם התרוואדי כ- גוז'ה בּוּקְ'קיוֹ  上座仏教 ואת הזרם המרכזי של קבוצת ראשית המהאיאנה כ-דָאִיבוּשוּ 大衆部. כך חלפו השנים תוך שינויים סגנוניים ורעיוניים עמוקים ועיצבו צורות תרגול שנראות לעיתים כשונות לחלוטין מצורות התרגול שהיו נהוגות בימיו של שקיאמוני. עידן ארוך זה, בו הדהרמה עברה שינוי מתמיד, קרוי במחקר בּוּהָה-בּוּקְ'קיוֹ  部派仏教.

מגמות אלה נמשכו עד למאה ה-1 לפני הספירה, במהלכה החלו לזהות את הדהרמה החדשה כ"רכב הגדול" – המהאיאנה. כמובן, הולדת המהאיאנה הייתה תהליך ארוך ומורכב שייתכן ונמשך עד לימנו, ובמהלכו השתנתה צורת התרגול הבודהיסטי לאור התפתחויות סוציאליות, תרבותיות ואידיאולוגיות רבות. כניסת הבודהיזם לסין ומיזוג אוצר המילים הסנסקריטי עם זה של הדת העממית הסינית ותורת ה"דאו" – כל אלה האיצו אף יותר את מגמות השינוי הללו ותרמו לצביון החתרני והרענן שניכר בזרמים הסיניים של המהאינה.

מבין פירותיו של תהליך זה ניתן לציין את תפוצת הכתבים החשובה של סוטרות החכמה השלמה, סוטרת הלוטוס, סוטרת זר הפרחים, סוטרת הנירוואנה ועוד. כיום מכונות סוטרות אלה במחקר היפני בשם דָאִיג'וֹ-בּוּטֶן 大乗仏典, והן היו מקור השראה אדיר לדוגן לכל אורך חייו.

ישנם כמה מאפיינים מרכזיים לאופן התרגול שנלמד בסוטרות הללו. בקצרה אציין כי לב התרגול הוכר ברצון, ואף השבועה, להיטיב עם כל הברואים באשר הם. כמו כן, החלו להופיע כתבי תרגול מגוונים שיועדו לאוכלוסיות שונות במצבים וביכולות שונות מבחינה רוחנית. יכולתה של הדהרמה להתנתק מרעיון והמשגה מוחלטים של הישג רוחני אחד ויחיד ניכרים בשלב זה של התפתחותה מזרחה.

כך למעשה גם חל ניתוק בין האידיאל הקדום של המתרגל המתאמן בעבור הישגו הפרטי, לבין האידיאל החדש (המכונה "בודהיסטווה"), לאורו מהות התרגול היא עשיית טוב בעולם בעבור כל ברואי העולם. כמובן, שינוי מהותי זה נעוץ בזיהוי עולמו של האדם כעולמה של הנירוואנה עצמה. ובמילים אחרות: התנהלות בעולם הזה בלא סכסוך מתמיד עם העולם הזה – זה בדיוק הדבר אשר מתמיר את העולם הזה לכדי עולם אחר.

מגמה זו הינה לא פחות מאשר קבלה רדיקאלית ואישוש רדיקלי של המציאות כמות שהיא. ללא כל ספק, תורת הריקות שניסח נגרג'ונה שימשה כציר מרכזי סביבו עוצבו מחדש, והובנו מחדש, אושיות התורה הבודהיסטית עצמה.

עם זאת, במהלך מאות השנים לאורכן נפוצה הדהרמה בסין החלו להופיע שוב מגמות ספקניות וחתרניות שבישרו על הופעתה של תנועה חדשה אותה החלו לכנות בשם הכוללני "צָ'אן". אל מול הניסיונות הסינולוגים לארגן את הדהרמה לכדי תורה סדורה ואף רציונאלית, וככל הנראה גם לאורן של השפעות קונפוציאניות,  נציגי הצ'אן דרשו בדיקה מחודשת של התורה וצורת התרגול עצמה.

דוגמה קלאסית לכך היא הפסוק הבא, המיוחס לבודהידהרמה, שמבטא את מהותה של תורת הצ'אן כפי שהחלה לפרוח עד למאה העשירית:

מסורת מיוחדת מחוץ לכתבי הקודש לא מבוססת על מלים ואותיות מצביעה ישירות לתודעה מראה את הטבע האמיתי ומגשימה את הבודהיות

מסורת הצ'אן ביססה את עצמה כתנועת ביקורת לשפה בכל הקשור לחוויית ההתעוררות והתובנה בדבר הקיום. ביקורת זו קשורה כמובן למגמות ספקניות מוקדמות יותר, כמו דבריו של נגרג'ונה וכתביו של אסנגה (יוֹגָּאצָ'רַה), ומושרשת עמוק בתורת הריקות.

הביטויים שמופיעים בפסוק הזה: "הצבעה ישירה", "מראה את הטבע" ו"מגשימה את הבודהיות" משקפים עד כמה הצביון המעשי – ולא זה האינטלקטואלי – הוא מרכזי בצ'אן. הדגש הועבר אל הווייתו של המתרגל, עשייתו והלך הרוח בו הוא נמצא, ולא בחינה רציונאלית ושכלתנית של הסקותיו האינטלקטואליות. כמובן, ההיסטוריה מראה לנו פעם אחר פעם כי שתי איכויות אלה – האינטלקט וההוויה – תמיד שזורות יחד, ולא ניתן באמת לנתקן האחת מן השנייה.

במסורת הזן הדבר מדומה לעיתים לאצבע המורה אל הירח. יש להביט אל הירח, נאמר, ולא ללמוד באין קץ את האצבע. דוגן, ברבות הימים, יאמר שהאצבע היא בעצמה הירח, ולכן הירח מצביע גם הוא אל האצבע.

סגנון דיאלקטי זה נעוץ בשיא מחשבת הצ'אן של תקופת סונג, ובעיקר בהגותם וכתביהם של אסכולות הלִינְגִ'י (יפנית: רִינְזָאִי) וה-טסוּ-טוֹנְג (יפנית: סוֹטוֹ). לא ניתן לסכם כאן את כל ההבדלים שבין שני הזרמים האלה, אך מכיוון ששניהם חשובים מאד בעבור הבנת הזן של דוגן, אציין כמה נקודות בסיס חשובות.

道元禅師
מורה הזן דוגן

 

את ההבדל שבין שני הזרמים ניתן לאפיין בהבדל ששרוי בהגותם של המורה דָאהוּי (יפנית: דָאִיאֵה סוֹקוֹ 大慧宗杲) והמורה החשוב הוֹנְגזִי (יפנית: וואָנְשִי שוֹגָאקוּ 宏智正覚). התרגול שהציע דָאהוּי מכונה לרוב כ"זן של בחינת הגיגים וסיפורים" (קָנְוואַה זֶן 看話禅), ואילו התרגול שהציע וואָנְשִי מכונה לרוב "זן של ניצוץ דומם/שקט" ׁׁ(מוֹקוּשוֹ זֶן  黙照禅 ).

הזן של דָאהוּי עוסק בקואנים: לימוד דבריהם ומעשיהם של מורי העבר או התמודדות עם אמירה ודיאלוג ספונטאניים עם המורה בעבור השגת תובנה או התעוררות. הזן של וואָנְשִי, לעומת זאת, מתמקד לרוב בתרגול הישיבה הזקופה ואינו עוסק בקואנים באותה תדירות. בקווים גסים ניתן לומר כי תרגול הקואנים הוא מכוון הישג, ואילו תרגול הישיבה לשמה הוא בבחינת ביטוי להישג. ניתן לראות די בקלות כיצד הזן של וואנשי השפיע באופן נחרץ על דוגן.

ואכן כך. דוגן למד בסין את שני הסגנונות של קָנְוואַה זֶן ו-מוֹקוּשוֹ זֶן. לבסוף הוא ראה את עצמו כתלמידו של טִיאָנְטוֹנְג רוּגִ'ינְג 天童如淨, שהיה מורה בזרם ה-טסוּ-טוֹנְג. הזן שלימד רוּגִ'ינְג היה חדשני לזמנו שכן שילב בין סגנון הקואנים ותרגול הישיבה הזקופה. הדבר הייחודי לרוּגִ'ינְג הוא האופן בו הוסבר התרגול – קרי המונחים המכוננים לו – לדוגמה אותם ביטויים שדוגן ידגיש לאחר מכן בכתביו שלו: "פשוט אך ורק ישיבה", "השרת גוף-נפש" וכו'. רוּגִ'ינְג לימד תרגול שכל מהותו הוא הישיבה, וראיית הישיבה כביטוי לערות  הנחשפת באותו הרגע בו המתרגל יושב. את זה דוגן יביא איתו בחזרה ליפן ויפתח בדרכו שלו.

2 thoughts on “הזן של דוגן – כמה צמתים היסטוריים”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *