להפשיט את הדהרמה ממסכותיה: הרומן "עד שתתחילי לדבר" מאת גליה תנאי

אחד מהספרים שקראתי לאחרונה ושעורר בי מחשבה רבה הוא רומן הביכורים של גליה תנאי: "עד שתתחילי לדבר" (הוצאת פרדס, 237 עמודים). גליה היא דוקטור לפסיכולוגיה קלינית, שמלמדת ויפאסנה ויוגה מזה שנים. גליה גם מלמדת בתכנית לתרפיה מבוססת מיינדפולנס בבר-אילן, ואני מכיר אותה מהקשרים אלה ומאחרים. היכרות אישית זו צובעת את דבריי להלן בגוון שאינו אובייקטיבי בעליל, אך עדיין אני מוצא טעם רב בשיתוף כמה ממחשבותיי על אודות הרומן, שכן אני מוצא אותו חשוב בעבור כל מי שעוסק, בצורה כזו או אחרת, בלמידת הדרך הבודהיסטית.  עד כאן גילוי נאות.

"עד שתתחילי לדבר" הוא קול רענן ומשמח, כמו גם בועט ונושך, בנוף הפרוזה העכשווי. ולא – אינני מומחה לפרוזה ישראלית עכשווית, אך אני כן יודע שרומן ששם את המחלקה הסגורה בראש חוצותיו הוא מחזה נדיר, ורומן שמתאר בצבעים עזים את מפח הנפש (כמו גם גדולת הנפש) שבמסע הרוחני-נפשי הוא מצרך נדיר אף יותר. אז הנה: סיפור על אודות הלב השבור שנוצר עם עזיבת הבית כמו על אודות הלב השבור שנסדק בעת החזרה. הנה רומן על קושי, מרמור ודיכאון, כפי שהם נוכחים היטב הן על פסגות המסתורין שבהודו כמו על תהומות הכביש המהיר לחיפה. הנה סיפור ריאליסטי, כזה שנותן כבוד לחלודה ולשריטות, אך גם כזה שמותיר את הבמה לתשוקות, פעימות הלב ולשמחה פשוטה ומובנת מאליה. אותה שמחה שנוכחת ברגע בו חדלים מהמנוסה מהכאב.

עובדה מעניינת היא שכמעט ואין רומנים ישראלים שעוסקים ברנסנס הסקרנות הרוחנית שמתרחשת כאן, ובמיוחד בתופעת הצעירים שחוזרים ממסעותיהם במזרח. במדינה בה כל אחד מכיר את המילה "מיינדפולנס" ותרגל לפחות סוג מסוים של יוגה – זה די מתמיהה שפרוזה שמספרת את המציאות הזו פשוט אינה קיימת. עד כמה שאני מכיר (וכאמור אינני מומחה לנושא), מעטים הם הרומנים העבריים שעוסקים בצורה מורכבת בקורותיהם של אותם צעירים שחוזרים הנה מהמזרח. מה עובר עליהם? מה עובר על משפחותיהם? כיצד ניתן לעכל מעבר שכזה? ולא פחות חשוב מכך – מהן השלכותיו הנפשיות? אלה הם ממעט החומרים החשובים בהם נוגע ספרה של גליה.

עד שתתחילי לדבר

אך מעבר לעיסוק באותם צעירים ששבים הנה לאחר מסע במזרח, "עד שתתחילי לדבר" מאפשר לאוכלוסיה נוספת לתפוס את קדמת הבמה. כוונתי היא לאוכלוסיית האנשים ששרויים במצוקה נפשית גדולה, ותהיה סיבתם אשר תהיה. זו אוכלוסיה שאנחנו מקפידים שלא להבחין בה ושלא לראות עד כמה מורכבת ואנושית היא. המנעד בין שפוי וחולה הוא דק כל כך, דורש קשב רב כל כך, עד כי קל לנו שלא לראות. קל להתחבא מאחורי פסיקות קליניות (ואין כוונתי לזלזל בהן) כמו "חולה נפש", ולהותיר את האנשים האלה לחסדי המערכת. במערכת הזו – כידוע – אין כל חסדים. ספרה של גליה חושף את עולמם של אלה. את יומם וחייהם, כאן בקרבנו.

גיבורת הרומן, שירה – צעירה שלמדה ממושכות את רזי הבודהיזם הטיבטי ומוצאת מסיבות כאלה ואחרות את דרכה אל מחלקת האישפוז הפסיכיאטרי – באה במגע עם דמויות שובות לב שחיות בביה"ח. סיפורה נוגע ללב כמו גם מבהיל בעוצמותיו, והוא חושף יפה את המורכבות והמתח הפנימי שקיים בשיבה מאותו "מסע רוחני" – רגע החזרה אל העולם שלנו, כאן. השאלה הגדולה כיצד להיטיב עם האחר מבלי לאבד את העצמי היא מרכזית לקורותיה של שירה, והעלילה מציגה אותה בצורה רעננה וחדה.

נקודה נוספת בשבח הספר היא כי אינו מציג רק את תלאותיה של אותה הדמות אשר שבה הביתה – שירה – אלא מצליח לשקף היטב את תגובת הסביבה אליה. הקורא זוכה לא רק בתיאור חי ומורכב של אותה צעירה שחוזרת ממסעותיה, אלא גם למבט חודר לחייה של ליאורה – הרופאה שמטפלת בה. מבלי לחשוף את העלילה יתר על המידה, אומר רק שדמותה של ליאורה עוברת מסע לא פחות משמעותי מזה של שירה. המסע שעוברת המטפלת – הרופאה – גם הוא מתואר בצורה מורכבת, עדינה ומדויקת, ומראה שהחיץ בין מטפל ומטופל הוא דק לאין שיעור. הפגישה בין מטפל ומטופל היא לא אחרת מאשר אירוע קיצון, שבשלב מסוים דורש הטמעות של השניים זה בזה. יש המכנים זאת אינטימיות. יש המכנים זאת דיאלוגיות. אני מכנה זאת פגישה שאין לה כל מתכון (חרף המרשמים). שתי הדמויות שמובילות את העלילה, המטופלת והמטפלת – זו ששבה מן החוץ אל הפנים וזו שנמשכת מן הפנים אל החוץ – מפעילות את העלילה בצורה דינאמית שכזו.

עם כל זאת, אני מוצא כי כוחו המרכזי של הרומן הוא במורכבות הרבה שהוא מצליח לחשוף את המתח המובנה (שלא לומר הסתירה המובנית) שבעצם החיפוש הרוחני, ועושה זאת בשפה פשוטה, צלולה וקולחת, ומבלי להסחף אל עבר סופרלטיבים. רומנים שעוסקים בנושאים הללו יכולים לזלוג מהר מאד אל העמדה המיסיונרית – זו אשר מבקשת להוכיח את עמדת הדהרמה אל מול יתר העמדות, אך הרומן הנוכחי חומק ממכשלה זו בחן רב. גליה מפשיטה את הדהרמה מ"מסכות הדהרמה", מדימיונותינו השוצפים בדבר האופן בו דרך רוחנית אמורה להיות, ובכך מצליחה לבטא עקרון דהרמי גדול מאד.

*

3 thoughts on “להפשיט את הדהרמה ממסכותיה: הרומן "עד שתתחילי לדבר" מאת גליה תנאי”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *