לחם

אופה מאלבירה יוצא מוקדם בבוקר לכיוון רמאללה. משם ממשיך לקלנדיה. חלק ברכב וחלק ברגל. לפעמים מצליח למכור מהלחם לממתינים במחסום. לפעמים גם לישראלים שעוברים שם. לרוב חוזר הביתה בידיים ריקות. חומת ההפרדה מטילה צל גדול בימי הקיץ. הוא מספר שבשעות אחרהצהריים יש בזה מן ההקלה. את הלחם שהתקשה הוא מחלק בדרך: "יש הרבה עניים. כולם עניים". את היתר הוא שומר למשפחה.

הוא לא שונא יהודים. כך לפחות אמר לי. הוא כן שונא את החומה. בוודאי שונא את העוני, ויותר מכל את חוסר התקווה. לא תקווה עבורו, אלא תקווה לבת שלו. איזה עתיד יש לה? איזה חיים צפויים לה? הוא חושש שלא יוכל לאפות יותר. כל הזמן מקצצים במים. גם קמח קשה להשיג, ושמרים. וככל שמתמעטים חומרי הגלם, כך גדלים הררי האשפה. נהרות של ביוב מתפשטים עוד ועוד. רמאללה מוקפת חומה וביוב. שגרה מוקפת גדרות עצב.

זה הנוף שלו. נוף של דור שלם שנולד לתוך מצב ביש. ועדיין, הוא מתעקש שאינו שונא אותי. הוא מתפלא עלי – עלינו – אבל אינו שונא. הוא כבר עייף. מותש. אפילו למכור לחם קשה. הוא מבקש שאבין: בגלל העייפות שיקול הדעת משתבש לעיתים. אז הוא יכול להבין גם את הצעירים: את הכעס שלהם, הרצון להתנער מכל זה ולהיאבק. "זה כל בן אדם בפני עצמו" הוא אומר. "כל אחד וחשבונו מול אללה".

לפני שאני הולך הוא שואל אותי איך הישראלים לא רואים את מה שקורה. למה אין מחאה גדולה? "הרי אנחנו במצב הזה ביחד". הוא שואל על אנשי ההתנחלויות: תוהה בכנות איך אדם שמחשיב את עצמו דתי יכול להיות שותף לדבר כזה? "כיפה על הראש ושנאה בלב. אני לא מביןהם מאמינים באלוהים?"

הנסיעה מרמאללה לירושלים מהירה מאד (לישראלים). ההליכה מרמאללה לאלבירה איטית, אין-סופית. אני נזכר במאמר "שימו לבבכם על דרככם" (חגי א, ה), שרבי אליעזר זאב לופט פרש: "שלא יהיה שום חלק דרך בלי לב".
נסיעתי גם היא הופכת איטית
.

*

9 תגובות בנושא “לחם”

  1. כנראה שבעבור רוב היהודים אנחנו לא ״במצב הזה יחד״. כמה עצובה הנחת המבוקש שלו. או ההנחות המוקדמות לגבי משמעותה של דתיות חיצונית. תודה שראית ודיווחת.

  2. לפתע ביום אחד באו הישראלים / המתנחלים הדתיים ובנו חומה לפלסטינים התמימים שמימיהם לא עשו רעה לאיש.

    1. אכן, שני הצדדים "עשו רעה". אבל כדי שהעתיד יהיה שונה, מדיניות השליטה הצבאית על רבבות אזרחים נטולי זכויות חייבת להיפסק.

      1. הלוואי והמציאות / הסיטואציה הייתה כזו פשוטה שבאקט אחד היה אפשר לפתור את כל הבעיות. הלוואי והמציאות / הסיטואציה הייתה כזו פשוטה שהנגזרת של החמלה הייתה מובנת מאליה. אבל המציאות לא כזו.

        1. איני טוען שהמציאות פשוטה. וודאי שלא. טענתי ששליטה צבאית על אחר – סופה אסון לשני הצדדים. ואל נשכח גם את העובדה שאין צד שווה לישראל ולרשות הפלסטינית. האחת מדינה חזקה ועמידה, ואילו השניה היא שיירי מוסדות, ופזורות של ארגונים, עניים ברובם המכריע. כך שבדיוק מפני שאין צד שווה בין הצדדים, וכי הצד הדומיננטי והריבון – ישראל – היא זו בעלת האחריות העליונה למתרחש, אני טוען שהמדיניות הנוכחית היא אסון. קיומן של ההתנחלויות לא רק שאינו מסייע לעתידה של ישראל אלא הוא מרחיק את אפשרות יסוד המדינה הפלסטינית. התמונה מורכבת, אבל הפתרון (שלעולם לא הרהבנו עוז לנסותו עד תם ביושרה), הוא פשוט הרבה מכפי שרובנו סבורים. ולא אוסיף בדבר ההיבטים המוסריים הקשים של עצם שגרת השליטה על אחר, דרך אגב חמלה.

          1. הפתרון פשוט כשרוצים אותו – כשהכובש מתעלם מהנכבש וכל הצדקתו הצדקה דתית לאומנית ברור שהדבר האחרון שממש מעניין אותו זה הלחם שיש או חסר לנכבש. וחמלה?
            בדיחה….

  3. …איך לא רואים את מה שקורה? אופה לחם בוחן בעיניים פקוחות את הנוף ורואה שזה הנוף של כולנו. מכיר את המציאות מתוך חיבור… שהיא – הזמן שמתהווה. ועדיין מצליח לפרוס מהלחם פרוסות של חמלה וחסד, ומתעקש שאינו שונא… מי ששם את לבו בדרך יראה את מה שהוא רואה – הווה, עבר ועתיד. ויחווה איך נסיעתו הופכת איטית.
    תודה, איתן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *