עבורם

אני מדמיין עצמי בשמש הגדולה. את ראשי הקירח בבוהק הצורב של שעת צהריים. אני מדמיין את החיפוש המתיש אחר צל. את ההפוגות הקצרות שבהשענות על עץ או לצד קיר של בית. אני מדמיין את הלאות שמלווה כל תנועה בחום. את הנחמה שבשטח מוצל, שהולך וקטן עם תנועת השמש.

אני מדמיין את הדממה הזו, שבאה עם הפסקות החשמל. 20 שעות ביום בלי חשמל. ואת המחשבה: אין מאוורר, אין מזגן, אין מקרר. ככה זה. אין לנו קול. אני מדמיין את כל אלה ויודע שלרבבות זוהי מציאות.
עזה.

2 תגובות “עבורם”

  1. ""הנה העירום האנושי,חיצוני יותר מן החוץ של העולם-נופים-דברים,מוסדות-עירום הזועק את זרותו לעולם,את בדידותו,את המוות המסתתר בקיומו-הוא זועק בהופעתו,את חרפת דלותו החבויה,הוא זועק המוות בנשמה….הוא קורא לי,הוא קורא לאני שהנני-הוא קור לי מתוך חולשתו,חסרת ההגנה והישע,כעירום"
    (עמנואל לווינס)
    תודה לך על שאתה מזכיר לנו את המצוקה שמעבר לקיר….
    אביטל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים