קטגוריה: שירה

כמה מחשבות על מעשה התרגום, מתוך מאמר שכתבתי והופיע זה מכבר בכתב העת "אלכסון":

הפילוסוף פלוטינוס, בן המאה השלישית, כתב כי פילוסופיה היא "תנועת החושב לקראת הטוב שאליו הוא שואף". בכתביו המאוחרים התוודה ז'אן-פול סארטר כי "תמיד בפילוסופיה חבויה פרוזה בעמימות המונחים עצמם". בהתייחסו לשירתו של פול וואלרי, כתב מבקר הספרות אמיל אוגוסט שארטייה כי "כל חשיבה מתחילה בשיר". כלומר שבבסיס חשיבתנו מצוי המיתי והפואטי. בדבריי להלן אבקש לטעון כי שלוש התובנות הללו: התנועה לקראת, עמימותו של הנוכח וקדימותו של הפואטי, מאפיינות את עבודתו של המתרגם ורומזות על אפשרות שרטוטה של מתודולוגיית תרגום אותה אכנה פואטית.

[להמשך קריאה הקישו כאן]

*

מתוך ספרו של חבר האקדמיה הצרפתית, הסופר והקליגרף פרנסוּאה צֶ'אנְג (1929-): "חמש מדיטציות על היופי" (Cinq Méditations sur la Beauté).  תרגום: איתן בולוקן. 

אני מופיע בפניכם היום כדי לדון, מאוחר מאוד בחיי, בשאלת היופי, ומתוך ניסיון כן שלא  לשכוח את קיומו של הרוע. זו משימה קשה וכפוית טובה, אני יודע. אכן בתקופה של בלבול ערכים, קל יותר להיות לגלגן, ציני, סרקסטי הנתון בתעתוע; אדם אשר עבורו מילים כיופי, אמת, שקר ועוול לא אומרות יותר דבר. האומץ להתמודד עם המשימה הזו של השיבה אל היופי, נובע, כך אני מאמין, מרצוני למלא את חובתי לנוכח הסבל והייאוש הנוכחים כיום, אך גם לנוכח הסבל והייאוש הנכונים לנו בעתיד. 

***

אני מציע להרהר היטב במילה הזו – "יופי" – ולראות בה את הביטוי הגבוה ביותר של היקום הנוצר. אך האם לגיטימי מצדי לומר כך? שהרי אם אנו נסמכים על המסורת הפלטוניסטית, האם לא נכון לומר כי המקום הגבוה ביותר שמור ל"אמיתי" או ל"אמת"? האם לא נשגה אם נסבור כי מיד לאחר האמת ישנה שיבה אל האימננטי, כלומר אל היופי בצורתו כטוב והראוי? על שאלה זו, הדנה בזיקה שבין האמיתי, הטוב והיפה, ללוות אותנו בכל הרהורינו ובמיוחד בתקופה זו. 

***

היפה נוכח בלא הכרח; הוא ניכר במבט ראשון ומיד; כמביט בנו מן הברור מאליו ומתוך עצמו. היפה נוכח ממש כאן, באופן חובק כל; כה רגעי וחודר לכל עבר, וכל זאת במיוחד מתוך מה שנראה לנו כזניח וסתמי. זהו המסתורין של היפה; ממש כאן מול עיננו; המסתורין הגדול ביותר. 

***

הפנים הם האוצר המיוחד שכל אחד מציע לעולם. […] וראו כי יופיים וסודם של פני האדם נחשפים רק בחסדו של מבט אחר – זה המתבונן בהם מתוך פניו-שלו ובחסד האור. האור והמבט, הפנים והעיניים. הסוד והיופי. חשבו כעת על המילה "פנים" בצרפתית (visage): ראו כיצד עולה ממנה דימוי של נוף הנשקף מולנו ונפתח למרחביו. מכאן ניתן להבין את משמעותו העמוקה והאינטימית של המונח "פנים אל פנים", השגור בשפתנו, כהערכת יופיים האינסופי של פני חברי. 

***

יופי אינו גואל אותנו מן העולם, אלא משיב אותנו אליו. היפה לא יצליח אף פעם לגרום לנו לשכוח את הטרגיות של החיים האנושיים. שכן יש יופי אמיתי באנושיותנו – אש הרוח האנושית הבוערת בטרגיות היום יום. ואם האש אכן בוערת, ואם נניח לה לבעור, הרי שלהבותיה יוליכו אותנו אל מעבר לטרגי. היופי לא גואל מן האנושי, אלא משיב אותנו אליו. ויש בתנועה הזו מן היופי עצמו. 

–

לדוברי צרפתית אמליץ לצפות בשיחה הזו: