קטגוריות
כללי

על הארוך והקצר – מחשבה אחת

בספרות יפן נהוג לומר כי השירה הקצרה היא ילדתה של זו הארוכה. כי מתוך המשפטים הארוכים שניסו להקיף את העולם ביומרתם נותרו פיסות קרועות, יפות וצלולות, שמשלימות זו את זו לכדי שיר קצר.

ואפשר גם כך: הניסיון לומר משהו הביא בסופו של דבר לכדי האמירה האחת. הניסיון לתאר הביא לבסוף לכדי התיאור הבודד. זה קרה כשהשפה הניחה לעצמה לאחר תקופה ארוכה בה התישה את עצמה. זו גם אחת מהסיבות למעבר ההיסטורי שהתרחש בין סוגת הטאנקה לסגנון הייקו.

איפשהו בין קיוטו לטוקיו של המאות ה-13 עד ה-18, פסקו רבים מן המשוררים מהשאיפה להארכת הדברים, אך האריכו את מבטם בפרט האחד. המשורר פסק מקפיצתו אל הכוכבים ומרווחיהם האין סופיים, וצלל בשיריו אל ים עולמו, תהום מצבו.

משורר ההייקו – שירתו אינה שוכנת במוטת כנפי השפה כי אם בדממת המילים, המצולות אליהן יוכל להגיע רק אם יפקח את עיניו היטב אל יומו. מילותיו אינן פוערות סדק בעולם, אלא שוכנות בו במקומן. חלון אשר מביט בשלום על נופו.

Kan

("מבט"/"עין", א.ב)